צדיק בפרווה‚ מהו?

*עימו אנוכי בצרה:

*לחוש את צער הזולת:

*מנהיג נושא בעול עם הציבור:

*מדוע לא התפלל נח על דורו:

*התיקון הנפשי שעובר נח בתיבה:

*השילוח של העורב:

*דרך החינוך של הרשעים:

*לעקור את הרישעה:

*הקפדנות מחרבת את העולם:

*הטעות שבגרוש העורב:   

*הדרכת התורה ביחס לרשעים:

 

 *השילוח של העורב:

     הכתוב המתאר את נסיונותיו של נח להתעדכן אחר המבול, על הנעשה בחוץ, מספר לנו על האקט הראשון של נח: "ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את-חלון התבה אשר עשה. וישלח את-הערב ויצא יצוא ושוב עד-יבשת המים מעל הארץ.".

     חכמינו ז"ל מספרים במדרש רבה על ויכוח ער וסוער שהתנהל בין נח לבין העורב ושהצריך את התערבותו הישירה של הקב"ה. הקב"ה בכבודו ובעצמו נכנס לעניין ו"חתך" לטובת העורב. וכך מתוארים הדברים במדרש: "ר′ יודן בשם ר′ יהודה ב"ר סימון: התחיל משיבו תשובות. א"ל מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן, אין אתה משלח אלא לי?! אמר לו: מה צורך לעולם בך, לא לאכילה לא לקרבן. רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר: אמר לו הקדוש ברוך הוא: קבלו שעתיד העולם להצטרך לו. אמר לו: אימתי? אמר לו "עד-יבשת המים מעל הארץ". עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם ואני מצריכו לו. הדא הוא דכתיב "והערבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב."".

     העורב שלנו, כמו ילד קטן, השואל את אביו: מדוע דווקא אני? מדוע דווקא אני צריך לצאת ולהסתכן סכנה של ממש.

לא מובנת הקבילה של נח על דברי העורב, הרי אילו פנה נח אל בעל חיים אחר, גם בפיו של זה האחר היתה אותה טענה?

ועוד צריך להבין מדוע נזקק אליהו הנביא להזנה דווקא על-ידי עופות טמאים כעורבים, ולא על-ידי עופות טהורים כיונים, למשל?

   

*דרך החינוך של הרשעים:

 אלא שיש לבאר את הדברים כך: ידוע הוא, שישנן שתי שיטות בחינוך, שתי גישות במערכת היחסים כלפי הרשעים. האחת היא בגדר של ′יקוֹב הדין את ההר′, גישה נחרצת, שלא תמיד עומדת במבחן המציאות. והשנייה סבלנית יותר, גישה שהיא בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת" (אין הכוונה שדוחה את השמאל ומקרבת את הימין...). אם תרצו, הרי שהלל ושמאי יצגו שתי גישות אלו. וחלילה לומר שהדבר נבע משום הבדלי אופי, שהיו לשניים, לא ולא. שמאי חי בתפיסת עולם שאין למכור את היהדות בגרוש, חלילה. והלל לעומתו היה מתפשר, בתקווה להשיג תוצאות טובות יותר. והאינדיקציה הטובה להוכחת טענה זו היא העובדה שאילו הוכיח הלל לשמאי את צדקת דרכו, לא היה לשמאי כל קושי "להחליף סוויטש". ולחלופין, גם הלל לא היה מתקשה "לשנות קו", אילו השתכנע ששמאי צודק בגישתו החינוכית.

    ובעצם מאותו הרגע, שיצאה בת קול והכריזה קבל עם ועולם שהלכה כבית הלל בכל מקום. מרגע זה שהוכרעה ההלכה כבית הלל, אין מקום לנקוט כבית שמאי גם לא בגישה החינוכית הנ"ל.

ואכן, הורונו רבותינו לנקוט בדרך השנייה של שמאל דוחה וימין מקרבת ולא דחייה של ממש באמת הבניין.

 

*לעקור את הרישעה:

      הגמרא מספרת למשל על ויכוח דומה שהתנהל בין ר′ מאיר לברוריה רעייתו. וכך מתארת הגמרא בברכות את הדברים: "הנהו בריוני דהוו בשבבותיה (=בשכנותו) דר"מ, והוו קא מצערו ליה טובא. הוה קא בעי ר′ מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך? משום דכתיב "יתמו חטאים"?! מי כתיב "חוטאים"?! "חטאים" כתיב!

ועוד, שפיל לסיפיה דקרא: "ורשעים עוד אינם!" כיון ד"יתמו חטאים", "ורשעים עוד אינם"... בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה."

אגב, ר′ מאיר לא קיללם אלא בקש רחמים- שימותו לאלתר, במצב העכשווי כזכאים ולא יגדישו את סאת עוונם וימותו חייבים.

כן כתב הצל"ח. ומדויקת לשון הזהב בסוגיא: "בעי... רחמי עלויהו כי היכי דלימותו", כיון שהוא בקש שימותו הרי שקללם, אם כן מה שייך רחמים כאן?

     ומקרה דומה יש בתענית בעניין אבא חלקייה שהיה נכדו של חוני המעגל, והוא הסביר לחבריו מדוע כאשר הוא ואשתו התפללו על הגשם. עניי הגשם הגיעו דווקא מכיוון הפנה, שממנה התפללה אשתו ולא מהכיוון שהוא עמד והתפלל. וכך אמר אבא חלקיה לחכמי ישראל שהגיעו אליו לצורך זה: "אי נמי הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן, אנא בעי רחמי דלימותו, והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא- ואהדרו."

הבעלים הבינו שהמצב אצל אותם רשעים אבוד, והם כבר אינם בשליטת עצמם. והנשים ,לעומת זאת, "ראו את האור שבקצה המנהרה".

 

    בעקרון, חז"ל הורונו לבחור בדרך השנייה. והכי ילפינן לה בסנהדרין ממעשהו דרבי זירא. והכי איתא התם: "הנהו בריוני דהוה בשיבבותיה (=בשכנותו) דר′ זירא דהוה מקרב להו, כי הכי דניהדרו להו בתיובתא (=בתשובה). והוו קפדי רבנן. כי נח נפשיה דר′ זירא, אמרי: עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה (=ר′ זירא) דהוה בעי עלן רחמי. השתא מאן בעי עלן רחמי? הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה." ע"כ.

 

*הקפדנות מחרבת את העולם:

 ומספרים על הגרי"ם שראה פעם מישהו שעשה משהו שלא כהוגן והתמלא כולו חימה עד שמקורביו חששו לבריאותו. וכשהוא כבר כעס, זה כנראה באמת מצדיק רוגז וכעס.

על כל פנים בקשו ידידיו מידידו המקורב אליו רבי אליהו מקרטונגא ללכת ולדבר על ליבו ולהרגיעו.

נכנס רבי אליהו אל הגרי"ם ואמר לו: הגמרא בשבת מתארת את יציאתם הראשונה של רשב"י ובנו רבי אלעזר מן המערה, "כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף". הקב"ה כעס, ו"יצאתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם?! חיזרו למערתכם."

שאל אל רבי אליהו את הגרי"ם, ולכאורה קשה: דממה נפשך אם באמת הדבר צריך להישרף, על מה יצא קצפה של הבת קול? ואם לא היה צריך להישרף, למה באמת נשרף? 

הוסיף רבי אליהו ואמר: אלא שאם מביטים במבט הנוקשה של רשב"י על העולם, אז באמת הוא צריך להישרף, אך הקב"ה הסתייג ממבט כזה של היקום. הגרי"ם כבר לא נזקק להסברים נוספים ונרגע. והתבונן וראה באותו אדם גם את החצי המלא של הכוס, ודן אותו לכף זכות.

     אליהו הנביא נמנה על הסוג הראשון שמנינו. וכדאיתא בסנהדרין: "אבא אליהו קפדן הוה". ועיין שם בסוף הגמרא שרבי יוסי בעצמו אמר את המימרא הזו בגמרא נכוה מאליהו בעקבות אמירה זו. 

     נחזור אל אליהו. הקב"ה צווה דווקא את העורבים לכלכלו, על-מנת לשנן לו קרטוב של מידת רחמים. הנה העורב, סמל ההתאכזרות, והוא בכבודו בעצמו מספק לאליהו מזון.

בכך החדיר הקב"ה לאליהו את הצורך במבט אחר על העולם.

 

*הטעות שבגרוש העורב:   

נשוב עתה לעורב של נח. על הכתוב: "וישלח את-הערב", פרשו חז"ל שנח פשוט גרש את העורב מהתיבה. עובדה היא שלא הוגדרה בכתובים מטרת השילוח, בניגוד לשילוח היונה ששם נאמר: "וישלח את-היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה.". מכאן דרשו המפרשים שמדובר כאן בגירוש העורב כמו "ושלחה מביתו". 

וכל כך למה? כי העורב היה מבין בעלי החיים ששמשו בתיבה ובתוכם גם הכלב וכן הבן של נח חם. שלושה במספר.

     ובאמת העורב התלונן כלפי נח: האם רק אני חטאתי?! ומה עם הכלב ומה עם בנך חם? האם הם בסדר?!

ונח השיבו: בכלב יש תועלת לבני אדם. וחם, סוף סוף הוא בני. אבל אתה, העורב, מי צריך אותך?

ועל-כך השיבו הקב"ה :עוד יזדקקו לו. מי? אליהו, וכנ"ל. ורצה ללמד את נח מכאן מהי הגישה הנכונה כלפי שצריכה להיות כלפי הרשעים.

 

*הדרכת התורה ביחס לרשעים:

     לאור הדברים הללו מתפענחת סוגיא אחרת. בגמרא בבא בתרא מסופר על רבי, שבשנות הרעב, יצא בהצהרה, שרק תלמידי חכמים רשאים ליהנות מאוצרות התבואה. ונכנס אליו רבי יונתן בן עמרם, שלא היה מרוצה מקביעה זו, והתחזה לעם-הארץ. וכשרבי תהה על קנקנו ושאלו: "במה אפרנסך? אמר לו: פרנסני ככלב וכעורב." כלומר לא מצאה חן בעיניו הגישה של רבי, והדבר קומם אותו. ואולם עדיין רבי היה רבו, וכדמוכח התם בהמשך הסוגיא כשתלמידיו של רבי אמרו לו: "שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא...". ובכן, התלמיד הזה רמז לרבי רמז בעובי של עמוד חשמל שלא זו הדרך ולא זו העיר. והוכיח את צדקת טענתו מהעורב והכלב, שנח כלכלם חרף עוונם.

     זהו מבט התורה כלפי פורקי העול. וזהו אולי מבט אופטימי על המצב השורר בעולם, שהוא פותח פתח לתקווה, שבדרך זו יפתח לבבם של אלו לשוב אל ה′ ולהצהיר חגיגית :"הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה′ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".

     ועיין עוד ב"תניא" בעניין אהבת-ישראל. שם משתקפת בבואת חז"ל בהשקפת עולמם כלפי פורקי העול בסבלנות, בסובלנות, עם הרבה מאוד אופטימיות של עין טובה ותקווה לתוצאות חיוביות וטובות.

 * * *

 

 

 

דור המבול ודור הפלגה החטא ולקחו.

*סוגי החטאים בכל דור:

*האחדות הנדמת בדור הפלגה:

*האמת שבין השורות:

*בניין הגוף והרס הרוח:

*אחידות שלא נובעת מאחדות:

*התייחסו להשגחה כטבע:

*סרבו להאמין שעלול לבוא חורבן: 

*שיכרון החושים של השליט:

*האם גם נח נהיה אדיש לפרט:

 

 

*סוגי החטאים בכל דור:

     פרשתנו פותחות בחטא אנשי דור המבול וחותמת בחטא אנשי דור הפלגה. אנשי דור המבול פרצו גדרו של עולם במערכת היחסים שבין אדם לחברו: "ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס."

ואמנם כך פרש רש"י: "ותמלא הארץ חמס- גזל, שנאמר: "ומן החמס אשר בכפיהם"." במילה חמס שמשמעה: "גזל" טמון שורש החטא, שבעטיו נמחה המין האנושי מן העולם. המבול בא לעולם, כאשר האנושות נתגלתה במערומיה, נתערטלה מכל רגש אנושי. כאשר החמס, השוד והשבר, היו לנחלת הכלל, בזמן שזכויות הפרט נרמסו, נדרסו ולא נחשבו עוד.

ובאמת, שכך פרש רש"י את הפסוק: "כי מלאה הארץ חמס" : שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. והוא על-פי מה דאיתא בסנהדרין: "אמר ר′ יוחנן: בא וראה כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר: "כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ"."

     ובכן, אנשי דור המבול הביאו לכך, שכל האנושות נידונה לכליה, בשל מה שמכונה בלשוננו, זלזול בחיי אנוש, איבוד צלם אלקים בכל מה שקשור במערכת היחסים בין אדם לחברו.

     ולעומתם, עמיתיהם אנשי דור הפלגה, הרשיעו בניסיון לאסור מלחמה על ריבונו של עולם, וכמו שפרש רש"י על הפסוק: "ויהי כל-הארץ שפה אֶחָת ודברים אחדים". "ודברים אחדים- באו בעצה אחת ואמרו לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה!" זהו חטא שבין אדם למקום.

 

*האחדות הנדמת בדור הפלגה:

     אלא אם-כן, צצה ועולה שאלתו הנוקבת של רש"י: "וכי איזו (עבירה) קשה? של דור המבול או של דור הפלגה? אלו לא פשטו יד בעיקר (דור המבול לא כפרו בעיקר), ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו! ואלו נשטפו, ואלו (דור הפלגה) לא נאבדו מן העולם!" ע"כ.

צריך להבין מהי סיבת האפליה, כביכול, לטובת אנשי דור הפלגה, שנראה שחטאם גדול יותר?

על-כך משיב רש"י: "אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו. ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם שנאמר "שפה אחת ודברים אחדים". למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום."

     רש"י ייחס לדור הפלגה חטא דתי, פגמם היה בין אדם למקום. ונשאלת השאלה: האם באמת נפתח כאן "עידן חדש במזרח התיכון"? האומנם הדור הזה היה צלול מבחינת מערכת היחסים הבין- אישיים?

לכאורה התשובה היא: כן. בעולם החדש שלאחר המבול קם לו דור חדש, דור של אנשי הפלגה. הדור שבנה והקים את מגדל בבל. דור זה מייצג, לכאורה, מדיניות שונה בתכלית מזו של דור המבול. הם חיו במסגרת חברתית, שבה דכאו בני-האדם את דחפיהם האנוכיים, לטובת הכלל. מערכת של אחדות חברתית הדומה לקומוניזם של ימינו.

וכך הם דברי המדרש: ""דבר אחר ודברים אחדים" ′ודברים אחודים′, מה שביד זה- ביד זה, ומה שביד זה- ביד זה". שוויון מוחלט! איזה יופי! איזה מצב אידיאלי. וכך מפרש בספר "מתנות כהונה": "אחוזים יחד בשותפות אחת וכיס אחד לכולם". ע"כ.

כיס משותף, חלוקת רווחים בשווה, לפי "אחוזים" שווים, שוויון מלא ומוחלט. מה צריך יותר מזה? "קיבוצניקים!".

     לכאורה, זהו המשטר ההוגן ביותר שניתן לכונן. ממש "מזרח תיכון חדש"! אין רכוש פרטי כלל. הכל מתחלקים בכל. כל השאיפות האישיות מוקדשות לטובת הכלל, חשיבה "בראש אחד".

 

*האמת שבין השורות:

    למשמע דברים אלו ולמקרא פסוקים אלו, אנו מגיעים בעל-כורחנו למסקנה המתבקשת מאליה, והיא: כי אנשי דור הפלגה אכן למדו לקח מעמיתיהם, אנשי דור המבול. הסיקו מסקנות אופרטיביות מחטאי אבותיהם, ועברו ל"מקצה שיפורים" בכדי לתקן את המעוות.

     וראה זה פלא! המדרש, רואה את הדברים בכיוון ההפוך בדיוק: "יהודה בר רבי פתח "לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות, עיניהם מהשכיל לבתם", הדא הוא דכתיב הנפילים היו בארץ בימים ההם. יהודה בר רבי אומר לא הוה להון למילף מן קמאי?! אתמהא! דור המבול מדור אנוש, דור הפלגה- מדור המבול! דכתיב "שנתים אחר המבול" " ויהי כל-הארץ שפה אחת ודברים אחדים."."

     מתברר, כי דור הפלגה לא למד את הלקח! דור הפלגה לא הסיק את המסקנות הנכונות וממילא לא תקן את המעוות.

ודבר זה טעון הסבר. הרי כפי שהובא לעיל, כל דפוס התנהגותו של הדור השתנה לחלוטין! מה עוד ניתן לדרוש מהם? האם ניתן לצפות ליותר מאשר נעשה?

מדוע נדחו כל מאמציהם של אנשי הדור ההוא לבנות מגדל של אנושות מאוחדת, של חשיבה אחת, "בראש אחד"?

     עיון בסוגיא נותן לנו פתח להבנת הדברים.

התורה מייחדת תשעה פסוקים לסוגיית דור הפלגה.

"ויהי כל-הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם. ויאמרו איש אל-רעהו: הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה! ותהי להם הלבנה לאבן. והחמר היה להם לחמר. ויאמרו: הבה נבנה-לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה-לנו שם פן-נפוץ על-פני כל-הארץ."

    התיאור המפורט: "ותהי להם הלבנה לאבן; והחמר היה להם לחֹמר". כל התיאור הזה, לכאורה, מיותר. למאי נפקא מינה? מדוע האריכה כאן התורה, למרות שבדרך כלל היא נוטה לחסוך בפרטים שוליים. למה דווקא כאן ראתה לנכון להיכנס לתיאור מפורט של תהליך יצירת הלבנים והבנייה?

     כותב הסבא מקלם לבאר את משמעותם הסמלית של הלבנים. וכך הוא כותב: ""הבה נלבנה לבנים". היינו העדות על משאלות נפשם בתאוות. כמו שכתב הרמב"ם ז"ל: "נחזיק טובה לשוטים, אשר בנו ארמונות בצורים, ואינם בטוחים אף לא לחיי סוכת יוצרים." וזהו העד מהלבנים שלהם, כי הם היו בעלי תאוות. והעולם אצלם איננו עראי רק קבע. ואם כן מה שרצו לבנות מגדל עד לשמים, היינו מגדל ההתחברות, כדי להשיג הצלחת העולם הזה."

     ובדומה לזה כותב גם בעל העקדה : "נתחלף להם התכלית העליון הנפשי, אשר הוא העיקר, לתכלית פחות ממנו, והוא ההצלחה המדינית."

 

*בניין הגוף והרס הרוח:

המערכת החברתית אמנם השתנתה, ברם, רק למראית-עין. דור הפלגה כמוהו כדור המבול, ואולי אף גרוע ממנו בתחום זה, שם את כל מעייניו ברווחה כלכלית מדינית- בערכי החומר. בהצלחה מקומית. אלא שאצלם השיטות היו מתוחכמות יותר משל אבותיהם. הדרכים להשגת המטרה היו משוכללים ויעילים הרבה יותר. אולם, השאיפות נותרו אותן השאיפות, אשר המכנה המשותף שלהן היה: שלילת כל ערך רוחני.

     דרישה בסגנון: "הבה נבנה-לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה-לנו שם פן-נפוץ על-פני כל-הארץ", לכאורה היא דרישה לגיטימית. האנשים ההלו מבקשים להתאחד תחת קורת גג אחת, תחת מטריה אחת, ומה רע בכך? אבל מתגובת הקב"ה ניתן להבין אחרת:

"ויאמר ה′: הן עם אחד ושפה אחת לכלם, וזה החלם לעשות ועתה לא-יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות!". הוה אומר: הקב"ה ער, כביכול, לתוצאות ההרסניות העלולות להתהוות מאותו מעשה של בניין העיר והמגדל.

     ואמנם כך היה. בפרקי דרבי אליעזר, תוך כדי סיקור הבנייה של המגדל על כל תפארתו אנו מוצאים דברים אופייניים לגבי צביונו של אותו הדור: "ואם נפל אדם, ומת, לא היו שמים את לבם עליו. ואם נפלה לבנה, היו יושבין ובוכים ואומרים: אוי לנו אימתי תעלה אחרת תחתיה?"

דברים אלו מצביעים על תופעה שכיחה בתולדות הטכניקה, שניתן לסכמה במשפט אחד קצר: זלזול בערכו של האדם! לעומת ההפרזה בערכם של הישגים חיצוניים. על חיי אדם אין מביעים אותו צער, כמו על החבלה שבהסכמי השלום... ודי למבין...

בקיצור, החברה איבדו את הצפון! תרתי משמע!

     הרצון לגבש עמדה אחידה, הוא רצון חיובי ביותר. אך השאלה היא: על חשבון מה?, מה תהיינה התוצאות?

 

*אחידות שלא נובעת מאחדות:

וכך הביע הספורנו את "חששו", כביכול, של ריבונו של עולם: "וירד ה′ לראת את העיר: הנה לשון הירידה לראות יאמר על הא-ל יתברך, כשאין הענין אז ראוי לעונש, אלא מפני הקלקול הנמשך אליו בסוף הענין, כבן סורר ומורה שאמרו: "הגיעה תורה לסוף דעתו". וכן היה ענין סדום שכתב בו "ארדה נא ואראה" כי אמנם לא היה רשעם אז יותר משאר האמות

     בכיוון זה ממשיך הספורנו ומוביל אותנו לקראת התוצאות הרות האסון של חשיבה "בראש אחד", של חשיבה שבה מתקבלת כל החלטה "פה אחד". "הפה של הדיקטאטור".

וכך הוא כותב: "ועתה לא יבצר מהם: אם כן, אין מונע להם מהשלים כוונתם, ותהיה אותה עבודה זרה, אשר יבחרו, כללית לכל מין האדם, (=כוונתם הייתה שצורה העבודה זרה, שרצו לעשות לה שם ופרסום בעיר ובמגדל, תוטל כחובה אחידה על כל בני הדור). ולא יפנה אחד מהם לדעת את הבורא, יתברך, ולהבין, כי יוצר הכל הוא. והפך זה יקרה, כשתהיה מחלקת בין האמות בענין אלהי הנכר, כי כל אחת מהנה תחשב, שיש אלקי האלקים שכל האלוקות מסכימים לדעתו, ובו ישלם סדרם וסדר המציאות, כאמרו "כי ממזרח שמש ועד מבאו גדול שמי בגוים"."

     כוונת הספורנו לומר: אם ראית בני האדם הבאים להגשים אידיאה כלשהי, שיסודה בשקר, בדרכי כפייה ובאמצעי לחץ לריכוז הכוחות. אם הם פועלים בצורה טוטאליטארית, כפייתית, דע לך, שבמצב שכזה, הסיכויים לתיקון המעוות קלושים ביותר. מה שאין כן, כל עוד שיש בעולם חילוקי דעות, שפות שונות ודעות מנוגדות, או אז יש לקוות, שיבוא יום הניצחון לאמת האחת. כך יש סיכוי לפריצת דרך. כך תישאר האפשרות לביאת התקופה המשיחית, שאותה מגדיר הספורנו כתקופה שבה ורק בה, אמנם יכירו כל בשר בבורא היחיד של העולם.

     הוה אומר, בדור הפלגה המערכת החברתית אכן השתנתה, אך רק למראית עין. הלבנים בעצם היו סמל לכל מה שנראה קבוע במפעלי אנוש. באמצעות הלבנים יכול האדם לטעות ולסגוד למעשי ידיו, שהנה האדם, למרות היותו בן תמותה, הריהו מסוגל ליצור דבר בר קיימא. 

 

*התייחסו להשגחה כטבע:

     כיחסם לחומר כך היה גם יחסם של בני האדם אל מה שקורה אתם. הם בקשו לראות בכל התופעות הניסיות שבבריאה, קובץ של חוקי הטבע, המנותק לחלוטין מהתנהגותו המוסרית של האדם.

נטייה זו בלטה במיוחד בפירוש שנתנו אותם אנשים לתופעת המבול. וכך פרש רש"י על הפסוק: "דברים אחדים: אמרו אחת לאלף שש מאות וחמישים ושש שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול בואו ונעשה לו סמוכות.".

כלומר: הללו חשבו ומצאו, כי המבול בא לעולם בשנת אלץ ושש מאות וחמישים ושש לבריאת העולם. ומכח זה הסיקו, שזהו אסון טבע המתרחש אחת לאלף ושש מאות וחמישים ושש שנים. אשר על-כן, יש לנקוט בכל אמצעי הזהירות הניתנים, על-מנת לקדם את פני הרעה.

    המבול ירד לעולם פעם אחת בלבד, וכבר נקבע כתופעת טבע אשר בכח האדם לצפותה מראש, ואף לקדם את פניה ולמנוע את התרחשותה.

     זה מזכיר לנו את הרמטכ"ל שבמוצאי מלחמת המפרץ התרברב והצהיר ביהירות, כי אחוז הפגיעה הנמוך מן הטילים שנשלחו מעירק, הוכיח כי העורף היה מוכן... מצחיק! הלא אילו פגע טיל כזה בבניין רב קומות, מעניין היה לראות את העורף, עם מסכות האב"כ על הפנים מתגונן מפניו.

     נוח לו לאדם לראות את העולם כיציב וכקבוע. עמיד בפני השפעות של גורמים אלמוניים, עלומים, בלתי מוכרים, בלתי מזוהים. כאשר האדם חושב שהעולם פועל באופן מכני על-פי חוקים קבועים ומוכתבים מראש, על-פי סבב ומסובב. כי אז ידע מדע מעמיק, יעניק לו לאדם שליטה על סביבתו, ויתן לו אף את הכח ואת היכולת להתערב במהלך המנגנון. מה שאין כן, כשיש הפתעות.

 

*סרבו להאמין שעלול לבוא חורבן: 

     הנה בעת המבול נצטווה נח להקים את התבה במשך מאה ועשרים שנה, בפומבי, בריש גלי, בפרהסיא. בני דורו צפו, בודאי, במתרחש, בהכנותיו לקראת המבול. אך סרבו להאמין, כי אמנם עולמם עתיד להיחרב עליהם. וכך המחיש זאת רש"י בעבורנו: "עשה לך תבת- הרבה ריוח והצלה לפניו. ולמה הטריחו בבנין זה? כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה! ושואלין אותו: מה זאת לך? והוא אומר להם: עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם! אולי ישובו. "

ואולם, האדם קשה עורף, הוא סגי נהור, עוצם את עיניו ודבק בעקשנות, באשליה המהפנטת של העולם הסובב אותו.

     הגורם העיקרי לחמס שהשתרר ערב המבול ולאחדות החברתית המאורגנת של דור מגדל בבל הוא אחד. לא היתה כאן, למעשה, שום התפתחות רוחנית כלל.

הסבא מנוברדהוק המשיל זאת בספרו "מדרגת האדם" : משל לאדם נמוך קומה, שבחר לישון במיטתו לרוחב המיטה, מפני שכך נוצרת האשליה הנעימה שקומתו גבהה. והאמת היא שגובהו נשאר כשהיה, אלא שמצבו השתנה למצב שמאפשר לו לטעות טעות אופטית ולחוש גבוה יותר. זאת אומרת שבמישור המוסרי, התפתחות האנושות היתה אשליה בלבד. המהות והמטרות נשארו כשהיו. התנאים החיצוניים בלבד, הם שהשתנו.

 

*שיכרון החושים של השליט:

     אם אנחנו עומדים כיום בערב בחירות בישוב, במטרה לשפר את הטעון שיפור, לשכלל את הטעון שכלול, לתקן את אשר עיוותו לפנינו. לא יהיה זה חכם מצדנו לעשות זאת על חשבון רמיסת רצונותיהם של האחרים. לא יעלה על הדעת "לסתום פיות", לדכא רצונות. ליצור חשש של מפני הבעת עמדה. הרי זה תרתי דסתרי! אנחנו מבקשים לבנות "עיר ומגדל... פן-נפוץ.", אנחנו דואגים לאחדות והתוצאה: אנחנו מכונים: דור הפלגה, אנו גורמים לפילוג, מחלוקת.

     ההיסטוריה העולמית יודעת לספר לנו על עריצים, אשר נצלו את שרביט השלטון לכלי משחית. הם אבדו כל צלם אנוש וכל רסן. הם עשו מעצמם אלוה, ובקשו שכך יתייחסו אליהם נתיניהם.

די להזכיר את פרעה מלך מצרים שהתרברב: "לי יארי, ואני עשיתני".

או את חירם מלך צור שהשתבח: " אל אני, מושב אלקים ישבתי".

לעריצים שיכורי שלטון אלה לא היה כל קושי לערוף את ראשיהם של אלו, שנדמה היה להם, שאין הם נמנים על נאמניהם. לא היתה להם בעיה לתלות מישהו, או להטביע את ילדיו. מול גדלותם ה"אלהית", מתגמדים כולם.

    אולם, דווקא בפרשתנו אנו עורכים הכרה עם שליט מסוג אחר. נח היה גדול השליטים בעולם, בידו נמצא המפתח הכלכלי של כל העולם כולו. כל ברואי עולם הצטופפו בתבת נח, והוא היה הממונה הבלבדי והבלעדי על הזנתם. אצלו בתבה בדיוטה התחתונה היה מקור המחיה לכל היקום כולו. הוא קצב את המכסה, את הכמות. מי יאכל מה ומתי. ואף על פי כן אין אף שמץ של מקור השוואה בינו לבין העריצים שהוזכרו לעיל. לא יעלה בדעתו של איש לחשוש, פן ישתכר נח מהעצמה שניתנה בידו, ופן ינצל לרעה את הכח שנשלט בידו. לא איש כנח ייפול במלכודת השחיתות ואיבוד העשתונות המוסרי. אותה הרשת שנפרשה למרגלותיהם של עריצים אחרים.

     נח הבין, שלא שררה היא זו, אלא עבדות.

וכך דאג לטפל בספארי העולמי שלו במסירות. כל אחד ואחד מן הברואים קבל מזונותיו בעתו ובזמנו, מלבד "פספוס" חד פעמי, וכדאי′ במדרש "תנחומא" על הפסוק: "וישאר אך נח", שומעים את ה"אך" של המכה מן הארי, שכעס על האיחור בהגעת הארוחה. ואף-על-פי-כן, לא נטל נח לעצמו "גימלי"ם", והמשיך באותה מסירות בתפקידו.

     האם השיכרון, המלווה את כח השררה יכול היה למצוא פתח כלשהו, שדרכו יכול לחדור פנימה אל לבו של נח? הדבר נשמע בלתי אפשרי לחלוטין.

 

*האם גם נח נהיה אדיש לפרט:

והנה בסיומה של שנת החסד הזו, כאשר התבה נחה של הרי אררט, שלח נח את העורב למשימה הרת סכנות. העורב נדרש לספק מידע עדכני על מצב העולם שלאחר המבול. והנה, ליד חלון התבה מתנהל דו-שיח מוזר בין העורב, המתריס על הסיכון הגבוה שלקראתו הוא נשלח ועל המשימה המסוכנת אותה נתבקש לבצע, לבין נח. העורב טוען כלפי נח: מכל בעלי החיים מצאת לנכון לשגר דווקא אותי?! הרי ישנם בעלי חיים שנכנסו מהם לתבה שבעה שבעה זכר ונקבה. לעומת זאת, מן העורבים ישנן רק שניים בסה"כ: אשתי ואני. האם הגיוני לשגר דווקא אותי, ובכך להסתכן בחיסול העורבים?!

    ואמנם, ריש לקיש קבע בגמרא ובמדרש, כי העורב השיב תשובה ניצחת. באמת מה ניתן לטעון מול טיעון כה משכנע מצידו? אמנם נדרשה כאן התערבותו של הקב"ה, והקב"ה "חתך" לטובת העורב.

ומה עונה נח לעורב על טענתו?

מהמם לשמוע: מה צורך לעולם בך? אנו עומדים נדהמים. העורב עומד ומתחנן על נפשו ועל קיומו. ונח מגיב: אם תמות, תמות! העולם יסתדר יפה גם בלעדיך!

     זה מזכיר לנו משהו, לא? יש כאן כבר השפעה בעקיפין של שכרון השררה. הפרט כבר איננו נחשב כל-כך. נתין אחד פחות, נו, אז מה?

המחלה הזו של השררה יכולה לפגוע לאו דווקא בעריץ כמו שליט לוב או קובה. גם הגבאי בבית הכנסת עלול ללקות בחיידק זה, חס ושלום! וכך גם שוטר זוטר בכביש, או השמש בבית-המשפט. וכן גם נערת תיכון המחליפה בחופש הגדול את פקידת הדלפק בקופת החולים, כעבור יומיים שלושה של עבודת משרד, היא "תופשת גובה": אם לא יהיה כאן שקט, לא אחלק מספרים לרופא!

     כמעט ואין יצוא אנוש שאיננו נחשף, ולו לשעה, לתחושת ריבונות ושליטה. לא פעם אנו שומעים הצהרות בסגנון: אני יכול לפטר! אני יכול לא לתת! מלה שלי, ואין כאן קווי טלפון!

אני רק מוריד את הידית, מכריז בגאווה, פונקציונר בחברת החשמל, וכבר אין חשמל בכל דרום העיר! והטלפוניסטית ב-144 או ב-166? על יועצת משפטית, כבר אין מה לדבר? או על "סר" הזבל או ראש המכשלה. בכלל, אין בפינו מילים.

     המסקנה המתבקשת היא, כי האדם חייב ללמוד מניסיונם של אחרים. להשכיל מטעויותיהם של דור הפלגה, מניסיונו של נח. במיוחד מי שמתמנה לתפקיד ציבורי חייב לגבש בקרבו רגשות דחייה קיצוניים עד כדי שנאה ממש: ושנא את הרבנות!, ביטוי קיצוני ביותר של שנאה כלפי הצד השררתי שבתפקיד. האדם צריך להיות מודע לסיכון הנפשי שבתפקיד, וממילא להתכונן נפשית לעמוד מול הפיתוי של ניצול השררה, מול ההשחתה הטבעית שבתפקיד.

לנח לא היתה הדוגמה של נח, לנו יש! אנחנו מוכרחים ללמוד מניסיונם של האחרים. ואמנם מודעות זו תסייע בידי מי שירצה בכך, להתעלות מעל עצמו ולמלא את תפקידו נטו נטו לטובת הכלל ולמען הציבור כולו.

* * *

 

  

"כי טוב יום בחצריך מאלף!"

*מה-הם תולדות הצדיקים:

*אין מים אלא תורה:

*מקום חיותנו:

*הפניית הכוחות לכיוון החיובי:

*אחת המטרות של שנת השמיטה:

*חינוך מתחיל גיל ינקות:

 

*מה-הם תולדות הצדיקים:

    "אלה תולדת נח, נח איש צדיק תמים היה בדרתיו, את-האלהים התהלך-נח".

חז"ל התקשו: לאחר הפתיחה: "אלה תולדת נח", היינו מצפים לקבל תשובה מיידית: "ויולד נח שלשה בנים את-שם את-חם ואת-יפת". והנה התורה, לכאורה, נכנסת לסוגיא שאיננה ממין הפתיחה, ומרחיבה על מידותיו: "..איש צדיק תמים... את האלקים התהלך...". מה עניין הסיפא לרישא, לפתיח?

ומסבירים חז"ל: "הדא הוא דכתיב "פרי צדיק עץ חיים"- מה הן פירותיו של צדיק מצות ומעשים טובים."

המדרש משתמש כאן בפסוק ממשלי: "פרי צדיק- עץ חיים!".

     הביטוי "עץ חיים" מוכר לנו ממקום אחר במשלי: "עץ-חיים היא למחזיקים בה, ותמכיה מאשר!". ואכן, בפירוש מהרז"ו מציין הוא: שעיקר תולדות ופירות של צדיקים הוא עץ חיים: תורה ומעשים טובים.

מהו ההסבר? כיצד תורה ומעשים טובים קשורים לבניו של אדם?

    אפשר להסביר זאת על-פי דברי הגמרא בסנהדרין האומרת: "רבי יהושע אומר: כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת."

מהו פשר הדימוי של שכחת התורה לאשה שיולדת וקוברת?

ההסבר הוא כך: בפרקי אבות שנינו: "כל העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד." ומובא בזוהר הקדוש רות שאומרים לנשמה, טרם רדתה לאויר העולם הזה: "אם תזכה למצוות, כל מצווה ומצווה יעבדון לך מינה מלאך טוב... אם תזכה באורייתא, כל אות ואות יהיה מלאך, דיעזרך באתרא הדין." ע"כ. כלומר, מכל מצווה ומצווה ומכל אות ואות נברא מלאך טוב, והוא מגן על האדם.

     מעתה מובן, שאם אדם שוכח, חלילה, את מה שהוא לומד, הרי שהוא משכל, ח"ו, אותו מלאך שנברא כתוצאה מאותו לימוד.

עכשיו גם מובן, מדוע קבע המדרש שתולדותיהם של צדיקים הם תורה ומעשים טובים. אלו הם אותם המלאכים שנולדו, שנוצרו ושנתהוו מהלימוד ומהמצוות שלהם.

 

*אין מים אלא תורה:

     תלמוד תורה זהו תחום שאיש מאתנו איננו מופקע ממנו בשום מקום, בשום גיל, בשום מצב.

אדרבה, נאמני עלינו דברי חז"ל שקבעו, כי הקב"ה נטע בנו מידה מסוימת של סקרנות טבעית לשאוף ולרצות ללמוד תורה.

הנה, כאשר נודעה לו ליוסף הצדיק עובדת מחלתו של אביו. וכמו שכתוב: "ויאמר ליוסף: הנה אביך חלה!", מספרת לנו התורה, כי יוסף הלך לבקר את אביו, לא לפני שלקח עמו את שני בניו: את מנשה ואת אפרים. והללו נתברכו גם הם על-ידי הסבא, יעקב, בברכה המפורסמת, שאותה אנו מגדירים: ברכת הנערים: "המלאך הגאל אתי מכל-רע יברך, את-הנערים ויקרא בהם שמי, ושם אבתי: אברהם ויצחק, וידגו לרב בקרב הארץ!".

     מדוע "וידגו"? למה דווקא הדימוי לדגים? כך חוקר המדרש בבראשית רבה.

והוא משיב: "מה דגים הללו גדלין במים, כיון שיורדת טפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון, כמי שלא טעמו טעם מים מימיהון. כך הן ישראל גדלין במים, בתורה, כיון שהן שומעין דבר חדש מן התורה הן מקבלין אותו בצמאון, כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהון." ע"כ.

 

    יש בהם, בדגים, מין סקרנות טבעית. מעין שקיקה למים. וזאת, חרף העובדה, שהם שואפים ונושמים אל תוך ריאותיהם ולתוך זימיהם כל העת H2O. סקרנות זו, לאותה שקיקה שאף יעקב אבינו שתהיה להם, לבניו, לצאצאיו, ולכל יוצאי חלציו. תשוקה בלתי מובנת, בלתי רציונאלית, כביכול.

     ואמנם, משאלתו זו של יעקב אבינו עליו השלום, נתקיימה במלואה. הכתוב מעיד: "ותעשה אדם, כדגי הים!".

אלא שמעניין הדבר. עיון במקורות נוספים, מעמיד את הפסוק הנ"ל בפן שונה.

 

*מקום חיותנו:

כולנו מכירים את המשנה באבות: "רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו!"

     הגר"א, ובעקבותיו גם תלמידו, הגר"ח מואלוז′ין, בביאורם למשנה זו, מפנים תשומת לבנו לאותה סוגיא במסכת עבודה זרה הדורשת את הכתוב הנ"ל בחבקוק: "מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם, אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחבירו בולע את חבירו." ע"כ. ומוסיפה שם הגמרא שזה מה ששנה רבי חנינא סגן הכהנים.

     אם-כן, קמה שאלתנו וגם נצבה: "ותעשה אדם, כדגי הים" –טוב ליהודים, או לא טוב? חיובי או שלילי? מחמאה או מגרעת?

     תשובה על שאלה זו נמצא בשתי סוגיות דומות.

     האחת בברכות בעניין רבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ומלמדם תורה. ופפוס בן יהודה הזהירו בכך שהוא נוטל על עצמו סיכונים מיותרים. ורבי עקיבא השתמש שם במשל המפורסם של השועל והדגים, שנסו אנה ואנה מפני אימת הציידים. ובזו לו, לשועל, כאשר זה העלה בפניהם את ההצעה להתנתק מן הים ולעלות אליו ליבשה, ולדור שם: "כשם שדרו אבותי עם אבותיכם!". והם הבהירו לו: "אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות?! לא פקח אתה אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה!"

      נקודת המחלוקת שבין השועל הדגים, היא בעצם אותה המחלוקת שהייתה קיימת בין פפוס לבין ר′ עקיבא! יש כאן שוני בתפישות העולם.

פפוס חשב לתומו: "וחי בהם?" ולא שימות בה! פיקוח נפש! געוואלד! ור′ עקיבא הבהיר לו כי אי אפשר אחרת! וזוהי גופא עיקר טעותו של השועל אל מול ה"עדכון" שקבל מן הדגים. השועל הציע: רצונכם שתעלו ליבשה ותדורו, כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? מעניין, מתי קרה כדבר הזה בתולדות ההיסטוריה המשותפת של הדגים ושל השועל? דבר כזה מעולם לא קרה! אבל השועל היה מוכן להישבע, כי הדגים "של היום" הם "לא נורמאליים"! כי מי שנורמאלי חי על היבשה! כמו כ-ו-ל-ם! אך הדגים הסבירו לו, שדגים הינם זן מיוחד. ובמקום שכולם חיים, חייהם אינם חיים וכן להיפך.

     וזהו גם עם ישראל! וכדאי שנדע את זאת. ויפה שעה אחת קודם!

 

*הפניית הכוחות לכיוון החיובי:

ואכן, פשט זה מקבל את גיבויו מסוגיא מפורשת בעבודה זרה, והכי איתא התם: "אמר רב יהודה אמר שמואל: מאי דכתיב "ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא-משל בו"? למה נמשלו בני אדם כדגי הים? לומר לך: מה דגים שבים, כיון שעולין ליבשה, מיד מתים. אף בני אדם, כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות, מיד מתים!". רבותי! אנו חשים בכך היום! בעונותינו הרבים.

  הנה כי כן, שוב הקשר, אותו הלינק שבין בני האדם לדגים. ושוב מופיע הפסוק המפורסם מחבקוק.

אם-כן, צריך לומר כך: לא תמיד מבין וקולט לו האדם את משמעות הקביעה הנ"ל. הוא איננו חש בצורך של הקישור והחיבור שלו לתורה. ולכן, צריך לנטוע בו ולהטביע בו את מידת הסקרנות, ואולי אף את מידת האנוכיות, ליצור בקרבו מין תאווה ללא גבול.

    עכשיו הכל כבר תלוי בו! "הכדור נמצא במגרש שלו!" דהיינו, אם האנוכיות שבו מופנית לתלמוד תורה, לדברים חיוביים, ממילא הצימאון להשיג, לרדוף כמה שיותר הוא מצויין! ואם לאו- אז, ח"ו, "איש את רעהו, חיים בלעו"!

     נמצא, אפוא, שיש כאן בכתוב: " ותעשה אדם, כדגי הים" מין מסר כפול: לטוב ולמוטב.

והכל תלוי בנו! הכדור, כאמור, נמצא במגרש שלנו! ובידינו לקבוע: האם עוצמות אלו מכוונות באפיק השלילי, ח"ו, כנגד חברינו. או בערוץ החיובי של השקיקה להשיג עוד ועוד. עוד טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה!

     ודברינו אלו מוצאים הם את ביטויים באותו מדרש שבו פתחנו, המדרש בבראשית רבה, מוסיף ואומר: "מה הדגים הללו אין נתפסין אלא בגרונם כך בניך (=ישראל), אין נתפסין אלא בגרונם."

כלומר, כוחו של האדם בפיו, לטוב ולמוטב. מחד גיסא: "ותלמוד תורה כנגד כלם!" ומאידך גיסא: "כדגים שנאחזים במצודה רעה". ובארו חז"ל: "וכי יש מצודה רעה ויש מצודה טובה? אמר ריש לקיש: זו חכה!".

     הסביר הגר"א לאפיין בספרו "לב אליהו" שבכדי לדוג דג ישנן שתי דרכים: רשת וחכה. ברשת, נלכד הדג רק אם כל כולו נכנס לרשת. ואולם, בחכה, הדג נצוד בפה בלבד.

וזהו שורש הדימוי של האדם לדגים.

     יוצא, אפוא, ש"ותעשה אדם כדגי הים" מתפרש לטוב ולמוטב. והכל תלוי אך ורק בנו. בידינו לבנות תשתית של שקיקה, סוג של צימאון תמידי לשאת עול תורה. בידינו לתעל את מידת הסקרנות והאנוכיות הנטועה בנו באפיק החיובי ולממש בכך את תקוותיו, את שאיפותיו, את כמיהותיו ואת תקוותיו של סבא יעקב אבינו, כשאחל לבניו, לנכדיו: "וידגו לרב בקרב הארץ!".

 

*אחת המטרות של שנת השמיטה:

     אנחנו עומדים השנה בשנת שמיטה. אחד היעודים המרכזיים של שנה זו הוא להגדיל תורה ולהאדירה. ידועים דבריו של ה"משך חכמה" בפרשת "וילך", בבואו לבאר מדוע מצוות "הקהל" היא דווקא במוצאי שנת השבע. וכך כותב הוא שם על הפסוק: "מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה" וז"ל: "כי בשנת השמיטה היו פנויים מן טרדת המלאכה בשדה. בין מן טרדת המסחר, שנשמט כל משה ידו. והיו פנויים לעבודת ה′ יתברך, כל העם, כקטן כגדול. והיו דברי התורה הנשמעים להם, נכנסים לאזנם בעומק ובהבנה. ועוד, כי כל התורה היא נסיונות. להבדיל, מן החמדה והתאווה והקנאה, אשר החומר יכביד על הנפש. ולכן, אחרי שחרישה וקצירה נאסרו להם שנה תמימה, הלא בכיליון עיניים יביטו על זמן ההיתר לצאת, איש איש אל כרמו ואל שדהו. אז מצווה להם להקהל ולשמוע דבר ה′ בירושלים בעזרה, למען ידעון דרך ה′, בעשותם מלאכת שדה וכרם ובהיטבעם במצולות החמדות החומריות. להמתין עוד מעט לשמוע דבר ה′. עד כאן דבריו המאירים ומזהירים.

     במיוחד לנוכח המצב הקשה, ועניבת החנק, שבה נמצאת ולתוכה נקלעה מדינת ישראל, עלינו לחזק ולהתחזק בתפילה, בזעקה, והעיקר העיקר בלימוד התורה. אלו הם הפרקליטים הטובים ביותר! אלו הם המלאכים הטובים שכלפיהם התכוון ספר הזוהר חדש באומרו: "אם תזכה באורייתא, כל אות ואות יהיה מלאך, דיעזרך באתרא הדין." ומי מאתנו איננו זקוק לעזרה ביום הזה? וכוחנו בפינו. חז"ל אמרו: "קשה היא התפלה, שביטלה את הגזירה".

 

*חינוך מתחיל גיל ינקות:

   ואת הדגש החזק יש לשים על ילדינו. על הילדים הרכים. כי ללימוד תורה של תינוקות של בית רבן, ערך בפני עצמו.

חז"ל מעידים כי "לא נדנדה עריסה תחלה אלא בביתו של אברהם אבינו". ומה היה לפני כן? קודם לכן? מסופר במדרש לפרשת השבוע: "כשהיתה אחת מהם יולדת ביום היתה אומרת לבנה: צא והבא לי צור לחתוך טבורא, בלילה היתה אומרת לבנה: צא הדליק לי נר לחתוך טיבורא דילך!". כלומר, לפני הולדת יצחק, היו התינוקות נולדים כמבוגרים ממש: "בעגלא ובזמן קריב!" (מעוברת ויולדת). ויצחק אבינו היה התינוק הראשון, אשר עבר את כל שלבי ההתפתחות המוכרים לנו. דהיינו, בהיוולדו איננו יכול אפילו לנוע, להתהפך. ובהמשך הזמן הוא מתפתח ומתפתח, עד אשר הופך להיות לאיש.

     הינקות דרושה לו לאדם, בכדי שיוכל להיות כלי קיבול הקולט את מוסר אביו. בכדי לחנך ילד יהודי, ישנו הצורך להרגיל אותו ל"שאל אביך, ויגדך!" ולשם כך עליו להיות תלוי בהוריו בימי נעוריו. תלות כזו מהווה כר נוח לילד לקבל מהוריו את ההדרכה לקיום תורה ומצוות ומעשים טובים.

     כלומר, מאז הולדת יצחק החלה לפעול בעולם תקופה חדשה, מין "מזרח תיכון חדש" במובן החיובי. שכן, התקופה שקדמה להתפשטות האמונה בעולם על-ידי אברהם אבינו עליו שלום, היו ההורים מופקעים מחינוך. שכן, הוולדות נולדו כגדולים. וכפי שמצוי היום בקרב בעלי החיים. חז"ל אמרו: "שור בן יומו קרוי שור!". שור נולד עם כל השוריות שלו! עם כל ה"שוריזם"!

 

     יצחק אבינו היה הילד היהודי הראשון, שקבל את חינוכו הראוי. ולכן הוא נולד כתינוק וכיצור חסר אונים. ומאז, נולדים כך כל יצורי קדם. כי הינקות נדרשת לצורך היותך ככלי קיבול. וזוהי מעלתם של ימי הנעורים. אלו הם ימים המסוגלים לקליטה ולקיבול ולעלייה בתורה, ביראת שמים ובמידות.

     בספר "חובת התלמידים" כותב רבנו קלונמוס על בני דורו, דברים שהינם רלוונטיים גם כלפי בני דורנו. הוא מסביר ומנמק מדוע בתקופת ההשכלה סטו כל-כך הרבה בני נוער מדרך התורה? מה נשתנה הדור הזה מבעבר? ותורף תשובתו הוא: מפני שאותם בני נוער גדלו על ערש של שחצנות וגאווה עצמית, ושכביכול הנה הינם בעלי דעה עצמאית. שאותם "לא ילמדו איך להתנהג!". כלומר, היה כאן דילוג על ימי הנעורים. ועיין שם בדברים הנוקבים עד עומק השיתין.

      ושם הוא כותב, כי איננו יכולים לרחוץ ידינו ולמר שידינו נקיות. וזאת משום שאיננו עושים די. לכן, הבה נתארגן, נתחזק, נמשוך את ילדינו לתלמוד תורה. ולילדים נאמר למשוך את האבות.

הנה, אנחנו עומדים בערבו של חורף ארוך. ננצל את מוצאי השבתות בבית הכנסת ללימוד משותף עם ילדינו. וללא ספק, כל מילה וכל אות יוצרת מלאך טוב, שיהא לנו למגן ולצינה כנגד כל אויבינו ושונאינו ומבקשי רעתנו. וכלשון הכתוב באותה הפרשה שבה חתמנו השנה את סיבוב קריאת התורה: "אשריך ישראל! מי כמוך! עם נושע בה′, מגן עזרך ואשר-חרב גאותך ויכחשו איביך לך! ואתה על-במותימו תדרך!."

* * *

 

 

                                                     "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום"

*מצוות פריה ורביה:

*לשון ברכה ולשון מצווה:

*מדוע האשה פטורה מפריה ורביה:

*רגישות התורה לאופי האשה:

*אשר יעשה אותם האדם וחי בהם:

*נעם דרכי התורה:

*היכולת לבצע את דבר ה′:

*מקום ההשתדלות של האדם:

*דרך ה′ ופעולת האדם:

  

*מצוות פריה ורביה:

     "ויברך אלקים את-נח ואת-בניו, ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את-הארץ!... ואתם פרו ורבו! שרצו בארץ ורבו-בה!."

במסכת יבמות מופיע המחלוקת תנאים במשנה ביחס להיקף האוכלוסייה המחויבת במצווה זו של פריה ורביה. וכך שנינו שם במשנה: "האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה! רבי יוחנן בן ברוקה אומר: על שניהם הוא אומר: ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו."

     ובגמרא שם מתנהל פולמוס רחב סביב שאלה זו, כשהגמרא חוקרת שם: "מנא הני מילי? אמר ר′ אילעא משום ר′ אלעזר בר′ שמעון: אמר קרא: "ומלאו את הארץ וכבשוה" איש, דרכו לכבש, ואין אשה דרכה לכבש. (ומקשה הגמרא:) אדרבה, "וכבשוה"- תרתי משמע! (והגמרא משיבה:) אמר רב נחמן בר יצחק: "וכבשה" כתיב. רב יוסף אמר מהכא "אני א-ל ש-די פרה ורבה" ולא קאמר פרו ורבו."

    זהו פסוק שנאמר ליעקב אבינו, ערב חזרתו לארץ ישראל מארץ כנען. וכך נאמר שם: "ויאמר לו אלקים: אני א-ל ש-די, פרה ורבה! גוי וקהל גוים יהיה ממך! ומלכים- מחלציך יצאו!"

     אם-כן, המצווה הראשונה בתורה, ואילו אחת המצוות החשובות ביותר, אם מותר להתבטא כך, מצוות פריה ורביה, מופיעה בפרשת "וישלח". שם נאמרה מצווה זו בלשון יחיד, ומכאן המקור לדיוקו של רב יוסף "לטובת" תנא קמא דמתניתין, דמצווה זו נאמרה לאיש בלבד ולא לאשה.

 

*לשון ברכה ולשון מצווה:

     וכאן מיד קופצת ועולה השאלה, שאלת התוס′ על אתר: "ואף-על-גב אע"ג דלאדם הראשון קאמר "פרו ורבו"? ההוא (בלשון רבים) ברכה בעלמא ולא למצוה.", למרות שמופיע הביטוי של פריה ורביה לפני פרשת וישלח, עדיין בפעמים שקדמו זו היתה ברכה ולא מצוה, ולכן נאמר בלשון רבים ולא בלשון יחיד.

ואכן, דברי התוספות מוכחים מלשון הכתוב שנאמר לאדם הראשון: "ויברך אתם אלקים ויאמר להם אלקים: פרו ורבו ומלאו את-הארץ וכבשה!".

     הכל טוב ויפה ביחס לאדם הראשון, אך מה עם נח? והלא בנח נאמרה אמירה זו בתורת מצוה, ונאמרה בלשון רבים. אם-כן, מהי ההוכחה מיעקב, אדרבה! מפרשת נח מוכח ההיפך!

ואכן, על הגליון ביבמות מפנה מסורת הש"ס לעיין במהרש"א סנהדרין. ואגב שם בסוגיא מוכח בעליל, שעניין פריה ורביה שנאמר בנח, נאמר "על תקן" של מצווה ולא של ברכה. שכן, הגמרא קבעה שם: "כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה".

יוצא שפרו ורבו נצטוו בני נח למרות שנאמרה בלשון רבים. אם-כן, כיצד מוכיחים מיעקב אבינו, את ההיפך?

ואכן, כך הקשה המהרש"א הנ"ל. במאמר מוסגר נעיר, כי דקדקה הגמרא להקשות מנח דווקא ולא מאדם הראשון, מן הטעם שכבר הזכירו התוס′ הנ"ל ביבמות. שבאדם הראשון נאמרה אמירה זו "על תקן" ברכה ולא "על תקן" של ציווי, כמצוין בפסוק. וז"ל המהרש"א שם: "אך קשה בהך דיבמות דקאמר רב יוסף מהכא: "אני א-ל ש-די, פרה ורבה!" ולא קאמר: "פרו ורבו!". וכתבו התוספות: אע"ג דלאדם קאמר: "פרו ורבו!" ההוא לברכה ולא למצווה. עכ"ל התוספות. דאכתי תקשי לך: דהא לנח נאמר "פרו ורבו!" וההיא ודאי למצווה נאמר, כדמוכח בשמעתין. ויש ליישב ודו"ק." עד כאן דברי המהרש"א.

    ועיין ב"תורה תמימה" שתרץ את קושיית המהרש"א בפשטות. וז"ל: "...אבל לא קשה מידי. דהא בהציווי לנח, אפשר שציווה לזכרים לבד. ומה שאמר בלשון רבים, זה מפני שדבר עם נח ועם בניו. מה-שאין-כן באדם הראשון, לא היה בעולם זולת הוא וחוה. ואם-כן, אי סלקא דעתך דלאדם לבד ציווה, הווה ליה למימר: פרה ורבה! ושפיר מקשו התוס′.ודוק." ע"כ.

ואמנם המהרש"א רמז לתירוצו של ה"תורה תמימה" בכך שכתב: "ויש ליישב".

     וכזה וכזה יישב ב"משך חכמה" בפרשתנו, את קושיית המהרש"א, וזה לשונו: "בנח, אף דכתיב: "ויאמר להם: פרו ורבו!" הלא כתיב קודם: "ויברך את נח ואת בניו!" אבל נשיהם לא הזכיר. שאינן בכלל מצווה ד"פרו ורבו". וביעקב קאמר:"פרה ורבה!" וזה נכון. ובמהרש"א בסנהדרין הניח זה ב"ויש ליישב". וכיוון לזה ודוק." ע"כ.

 

*מדוע האשה פטורה מפריה ורביה:

     הנה מתוך הדיון למדנו שאשה מופקעת מחיוב מצוות פריה ורביה. דבר זה נלמד, לפי דעת רב יוסף, מן האמור ליעקב בלשון יחיד: "פרה ורבה!" ולא בלשון רבים: "פרו ורבו!" ואין להקשות מן האמור לאדם הראשון: "פרו ורבו!" בלשון רבים, כי שם אין זה ציווי בכלל, כי אם ברכה, איחולים.

ובנח, שנאמר בלשון רבים, ושם זהו ציווי בודאי, ההסבר שם הוא שמכיוון שהציווי בפסוק לנח וגם לבניו, לכן זה נאמר בלשון רבים. והיינו לכלול גם את בניו של נח ולא את אשתו.

     עתה נותר לנו לנסות ולהבין מדוע באמת כך הם פני הדברים? מפני מה פטרה התורה את האשה מחיוב מצווה כה חשובה?

כאן בונה ה"משך חכמה" תזה שלמה, שהמוטו המרכזי שלה הוא הפסוק: "דרכיה דרכי-נעם, וכל-נתיבותיה שלום!". הוא נותן שתי תשובות, כשהמכנה המשותף של שתיהן והקו המוביל הוא הפסוק הנ"ל במשלי, וכך הוא אומר: "כי משפטי ה′ ודרכיו "דרכי נעם, וכל נתיבותיה- שלום!" ולא עמסה על הישראלי, מה שאין ביכולת הגוף לקבל."

     הוא מרחיב את הרעיון הזה וממילא נוצרות שתי תשובות לגבי חיוב או פטור האשה ממצוות פריה ורביה:

התשובה הראשונה, מסביר ה"משך חכמה", היא שמאחר ובכל הריון ישנה רמת סיכון מסוימת. ובכל לידה, האשה נכנסת לרמת סיכון. וכמו שכתבו התוס′ בכתובות: "שמא משום דרוב פעמים מסתכנת בלידה". אם-כן לא גזרה התורה לצוות לפרות ולרבות, על האשה. אבל מצד שני, בכדי לשמור על קיום המין האנושי, עשה הבורא, יתברך, בטבע האשה תשוקתה עזה להוליד.

וכמו שנוכחנו לראות אצל רחל אמנו שבאה בטרוניא ליעקב: "הבה-לי בנים! ואם-אין מתה אנכי!"

     והוא הביא ראיה למשנתו זו, מדברי רב יוסף ביבמות הנ"ל, שהוכיח את חיובו הבלבדי של הבעל במצוות פריה ורביה מן הפסוק שנאמר ליעקב אבינו: "אני א-ל ש-די: פרה ורבה!". ולמרות שבאדם הראשון נאמר: "פרו ורבו!"  בלשון רבים, ואם-כן, מוכחא איפכא!

וזו בעצם היתה קושיית התוס′ שתרצו: "דהתם בלשון ברכה נאמר ולא בלשון ציווי". לדעת ה"משך חכמה" אין צורך להידחק ולומר כן. אלא שהיו שתי מערכות של ציוויים: האחת- זו שלפני החטא, והאחרת- זו שלאחר החטא. כלומר: כשה′ ברך את אדם וחוה קודם החטא, בזמן שלא היה עדיין צער לידה, שניהם היו מצווים בפריה ורביה, ועל-כן אמר להם: "פרו ורבו!". אבל לאחר החטא, שהיה לה צער לידה, והיא רוב פעמים מסתכנת מזה, אם-כן, משם והלאה, הציווי הצטמצם אל האיש בלבד. וממילא הציווי שנאמר בנח בלשון רבים, כבר בארנו לעיל, הוא הופנה כלפי נח ובניו ולא כלפי אשתו.

     ה"משך חכמה" הבחין כאן הבחנה ברורה בין החוק האלוקי, המשחרר את האשה מכל חיוב מצוות "פרו ורבו" מאז חטא אדם הראשון בעץ הדעת. לבין החוק הטבעי, הנותן את החשק העז ואת התשוקה ללדת, וכל זאת בשל הצורך בהמשך קיום המין בעולם.

     הנה כי כן, התורה מתחשבת בחולשות האנושיות, ובהתאם לכך, מתווה היא את הדרך ומנחה את ההולכים בה: האשה סובלת מן ההיריון ומסתכנת בלידה, ולכן, אין שייך להטיל עליה חיובים וציוויים, שיביאו אותה לכלל סכנה: "דרכיה דרכי-נעם!".

 

*רגישות התורה לאופי האשה:

     גם התירוץ השני של ה"משך חכמה" בנוי על בסיסה הרחב של הקביעה כי "דרכיה דרכי נעם". וכך הוא כותב: "עוד יתכן לומר בטעם שפטרה התורה נשים מפריה ורביה, משום דבאמת הלא הטביעה בטבע, התשוקה, ובנקבה- עוד יותר. כמו שאמרו: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו!. ודי במה שהיא מוכרחת בטבע."

     כלומר, הקב"ה איננו נזקק כאן להחיל חיוב מחודש ולהשיג את מטרתו על-ידי חוקי התורה, במקום שכבר חקק הוא את החוקיות בטבע בבריאה. והיינו המשיכה החזקה של האשה אל האיש ואחריו.

וממילא, אי אפשר לחייב את האשה כאן בחיוב מיוחד, נפרד, של מצוות פריה ורביה. שכן, לציווי זה ישנן השלכות אופרטיביות, מעשיות. וכגון: מי שנשא אשה וחי עמה עשר שנים ולא הוליד, הריהו מחויב לשאת אשה בת בנים בנוסף לאשתו.

ובכן, ממילא האיש, יכול הוא לשאת אשה על אשתו ולפתור על ידי כן את בעיית הילדים, כביכול. אבל באשה, אין הדבר מתאפשר. אשה איננה מסוגלת לחלוק את אהבתה לשניים, שכן, הלויאליות שלה לבעלה היא מושלמת. היא מתמסרת כל כולה לבעלה, כל ישותה מצטמצמת בחיק בעלה. ממילא אם האשה תיקלע, חלילה, לסיטואציה של עקרות מצד הבעל, אין ניתן לכפות עליה את הפרידה, שהרי "דרכיה דרכי נעם". ולכן לבוא ולגזור על האשה שאילו נישאה לאיש עקר, שתצא מאהוב נפשה ותיקח איש אחר, זהו נגד הטבע! לאהוב השנוא ולשנוא האהוב. ורק האיש, שיכול לישא עוד אשה, עליו הטילה התורה מצווה זו של פריה ורביה.

     שני נימוקים העלה, אפוא, ה"משך חכמה" לטעם הפטור של האשה ממצוות פריה ורביה. הראשון: צער הלידה. והשני: צער הפרידה, במקרה, שחלילה, אינם זוכים להבנות זה מזו וזו מזה. והמכנה המשותף כאן הוא, כאמור: "דרכיה דרכי נעם!".

     אם נבדוק ונעקוב אחר הדוגמאות הנוספות שמביא ה"משך חכמה" בעניין זה של "דרכיה דרכי נעם" ניווכח לראות, כי השימוש בטיעון זה נעשה כאשר בלי הפסוק, היינו מגיעים להנחות מוטעות על-ידי אחת מי"ג מידות, או בדרך אחרת, והפסוק הזה בא להכריע בדבר הלכה.

     גם כאן במצוות פריה ורביה, היה מקום להניח, כי השימוש בלשון רבים "פרו ורבו!" נועד לכלול גם את הנשים. ובאו חז"ל וגלו את אוזנינו, כי גם הפסוק הזה כפוף הוא לתנאים של "דרכיה דרכי נעם". והיות ואין זה מ"דרכי נעם" לחייב את האשה במצווה זו או משום צער הלידה, או מפאת חשש הפרידה, כאמור. לכן אין האשה בכלל המצווה הזאת.

 

*אשר יעשה אותם האדם וחי בהם:

     כאמור, יש כאן כלל ברזל, שהוא אבן היסוד, שעליו מושתתים כל משפטי התורה: שאין התורה מטילה על האדם משימות בלתי ישימות! "דרכיה דרכי-נעם, וכל-נתיבותיה שלום!", ולכן, כל דבר שאסרה התורה, התירה דבר דומה, לעומתו. וזאת על מנת להמחיש לו לאדם, את העובדה, כי אין דבר העומד בפני הרצון! וכן לחדד בקרבנו שהמטלות ,שהתורה מטילה על האדם ניתנות בהחלט ליישום.

אבל מצד שני על-מנת למנוע ממנו קונפליקטים ותחושות, שכביכול, הוא מפסיד, בהיותו מדקדק ומקפיד על ציוויי התורה, בחינת: "מים-גנובים ימתקו, ולחם סתרים ינעם!". לכן נתנה לו התורה את האפשרות ליהנות מן האיסור בדרך המותרת. וכמו שאמרה לו ילתא, אשתו של רב נחמן, לרב נחמן: "מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה: אסר לן דמא- שרא לן כבדא, נדה- דם טוהר, חלב בהמה- חלב חיה, חזיר- מוחא דשיבוטא, גירותא- לישנא דכוורא, אשת איש- גרושה בחיי בעלה, אשת אח- יבמה. כותית- יפת תאר. בעינן למיכל בשרא בחלבא- אמר להו רב נחמן לטבחי זויקו לה כחלי.". זהו חלק מן ה"דרכיה דרכי נעם" של התורה הקדושה.

ואמנם, ה"משך חכמה" הולך ומצביע על שורה של כמה וכמה מצוות, האחוזות במוטיב זה, ושהנה הינן פועל יוצא של קביעה זו. וכגון:

התורה אסרה אך ורק יום אחד בשנה באכילה ושתיה- יום הכיפורים. וגם בו ציוותה להתכונן מראש באכילה מרובה. וכמו שלמדו חכמים בברכות מן הפסוקים: "אך בעשור לחדש השביעי הזה, יום הכפרים הוא, מקרא-קדש יהיה לכם! ועניתם את-נפשתיכם, והקרבתם אשה לה′... שבת שבתון הוא לכם, ועניתם את-נפשתיכם בתשעה לחדש בערב!...".

והגמרא חקרה שם: "וכי בתשעה מתענין, והלא בעשרה מתענין?! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי". ניתן לעיין ברא"ש ביומא שהבין כי מטרת ריבוי האכילה בערב יום הכיפורים היא כדי שתוכלו להתענות למחר! "להראות חבתו של המקום, ברוך הוא, לישראל. כאדם שיש לו ילד שעשועים, וגזר עליו להתענות יום אחד וציווה להאכילו ולהשקותו ערב יום התענית, כדי שיוכל לסבול. כך הקב"ה, מכל ימות השנה לא ציווה לישראל להתענות אלא יום אחד לטובתם, לכפר על עוונותם. והזהירם לאכול ולשתות ערב התענית. ומאחר שהוציא אותה אכילה ושתיה בלשון עינוי, אלמא חשיבא הוא כעינוי, וכאילו נצטוו על עינוי של תשיעי ועשירי.". עד-כאן.

     כלומר, מדובר בסך הכל על יום תענית אחד, ובכל זאת חייבה אותנו התורה במקביל להרבות באכילה יום קודם לכן והיא מחשיבה לנו אותו כעינוי.

 

*נעם דרכי התורה:

     דוגמה נוספת שהוא מביא: התורה לא מנעה ממי שעוסק בתורה את הקשר עם אשתו, לבד ממשה רבנו, עליו השלום, לגודל מעלתו. וכמו שכתוב: "...שובו לכם לאהליכם. ואתה פה עמד עמדי!...".    

     דוגמה שלישית: אשת יפת תואר, ואפילו אשת איש. לאמור: התורה מודעת לחולשות אנוש, ובמיוחד, במצב של לחימה. והתירה אשת יפת תואר לאחר הניצחון, ולא לפני כן. ושוב, מסביר ה"משך חכמה" שזה מן הטעם של "דרכיה- דרכי נעם!"

כלומר, גם עצם ההיתר של אשת יפת תואר וגם עצם המגבלה רק לאחר הניצחון שניהם מבוססים על הקוד של "דרכיה -דרכי נעם!".

     מוסיף ה"משך חכמה" ומצביע על מצווה נוספת אשר, לדעתו, נקבעו גדריה לפי הבנת חז"ל, כאשר ברקע עמדה ההנחיה של "דרכיה- דרכי נעם". והכוונה לפטור ממצוות ייבום אלמנה, אם לאח היו בנים אך הם מתו לאחר מותו אין דין ייבום לאשתו. וזאת על פי מה דאיתא ביבמות. שם נעשה ניסיון ללמוד קל-וחומר ליבום מהלכות תרומה. שאם בת כהן נישאה לישראל ילדה בן, אזי איננה שבה אל בית אביה לאכול בתרומה. אולם, אם מת הבן היא שבה אל בית אביה. כלומר מה שקובע, זה אם הזרע בחיים ולא הלידה. לכאורה היה ניתן ללמוד מכאן שמקום שאשה ילדה בן לבעל הראשון, ואילו לשני לא ילדה. שהיא חייבת ביבום לאח השני, אני דן שאם מת הבן, שתזדקק ליבום מכח אביו?!

והגמרא דחתה הנסיון זה על הסף מכח המגבלה של "דרכיה- דרכי נעם!" וכדפרש רש"י: "וזו שהיה לה בן, ולא נזקקה ליבם, וניסת לשוק, ומת בנה. אם תאמר, תחלוץ, הרי היא מתגנה על בעלה." עד כאן. לכן שעת מיתת הבעל היא זו שקובעת לעניין ייבום. ולכן, אם יש בן באותה העת, גם אם, חלילה, נפטר הבן לאחר מכן, לא תחלוץ אמו ולא תתייבם.

     שוב ראינו כי רק קבלתם של חז"ל, האומרת לנו להפעיל את הכלל של "דרכיה- דרכי נעם!" במקרה זה של האלמנה, שמת בנה היחיד מבעלה הראשון, לאחר שנשאת בשנית, היא זו שמונעת מאתנו את הפעלתו של ה"קל וחומר" המוצע.

     הנה דוגמה רביעית, שנתגלה לנו בה הכלל של "דרכי נעם" כקו מנחה.

וכך "סגר" ה"משך חכמה" מעגל גם ביחס להפקעת האשה מחיוב מצוות פריה ורביה מפאת הכלל המנחה: "דרכיה- דרכי נעם!"

 

*היכולת לבצע את דבר ה′:

ניתן להוסיף הדגמות נוספות:

     במסכת סוכה דנים לגבי לולב ועולה האפשרות: "כפות תמרים... ואימא כופרא אמר אביי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כתיב". פרש רש"י: "ואלו עשוין כקוצים ויוצאין בהן עוקצין הרבה ומסרטין את הידים." וממילא אביי מיד דחה את האפשרות הזו.

כלומר, לא ייתכן, שהתורה תטיל על האדם מטלות, שאין ניתן ליישמן. או שיישומן בשטח יגרום לו לאדם להיפגע, או להיפצע. לא ייתכן, כי כל אימת שיקיים את המצווה, יזדקק לרוץ אל האחות... ומה יהא אם איננו חבר קופת חולים? ומה היה לפני שנחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי?

     וכך דרשו את הכתוב בתהילים: "הנֹתן שלג כצמר, כפור כאפר יפזר!" וזאת בדרך של פיסוק מיוחדת: "הנתן שלג- כצמר!": כלומר, הקב"ה איננו נותן שלג לעולם, בטרם הצטיידנו היטב לקראת החורף:"כצמר!"

וכן ההמשך "כפור- כאפר יפזר!": שאין הקב"ה מביא כפור על הארץ, בטרם ישנו מספיק אפר. בטרם הכנת רכבך לחורף! בטרם יש דלק במיכלים, ישנה הצטיידות בנפט ובסולר ובעצי הסקה לחימום.

     שוב רואים, כי אין הקב"ה מטיל על האדם משימה, בטרם נתן לו את הכוחות לעמוד בפניה. בטרם העניק לו את העוצמות, את העֹז ואת תעצומות הנפש לעמוד באתגרים, ולהתמודד עם הבעיה.

מה שנכון הוא כי את הצעדים הראשונים, נדרש האדם לבצע, והקב"ה "מטה אתו שכם", כביכול. וכמו שכתב רבנו יונה: "כי יעזור ה′ לשבים- כאשר אין יד טבעם משגת!". כלומר, אם האדם עושה את הצעדים הראשונים, ונתקע, מושיט לו הקב"ה יד, כביכול.

 

*מקום ההשתדלות של האדם:

     ודברינו אלו מוצאים את ביטויים בדבריו של הרש"ר הירש על הדימוי הנפלא של הנהגת הקב"ה עם בניו כנשר עם בניו. וכמו שכתוב: "כנשר יעיר קנו, על-גוזליו ירחף, יפרש כנפיו יקחהו, ישאהו על-אברתו".

וידועים דברי רש"י על הנשר: "יפרוש כנפיו יקחהו- כשבא ליטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו, כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף, ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו, מפני הנשר. אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ, לפיכך נושאן על כנפיו אומר מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני."

      אך מוסיף הרש"ר ומציין כי ישנה הבחנה נוספת בין הנשר לשאר העופות. וזאת בעקבות ההבחנה הנ"ל. והוא שבקרב שאר העופות, האפרוחים יכולים להשאר פסיביים, והאם תשא אותם. ברם, הנשר מאחר והוא נושא את אפרוחיו על גביו: "ישאהו על אברתו", הרי שהצעד הראשון נדרש מן האפרוח. וזהו שורש הדימוי להנהגת רבונו של עולם! הצעד הראשוני, היוזמה, נמצאת במגרש שלנו. וכך כותב שם: "זו היא משמעות המשל: הנשר איננו מטיס את גוזליו למרום, כשהם ישנים ונוהגים בסבילות, אלא הוא יעיר קינו תחילה. 

ואחר כך אין הוא פורש את כנפיו מתחת לגוזליו אלא מעליהם. והללו מתרוממים בערנות ובזריזות ועפים אל מושב הכנפיים המצפה להם. בהחלטה חופשית, מודעת ואמיצה, הם מפקידים את עצמם בידיו, על מנת שיטיס אותם למרום. הנשרים הצעירים חייבים להתרומם ולעוף מתוך הקן ולשבת בכוחות עצמם על גבי הכנפיים. כך העיר ה′ את רוח עמו תחילה ובדרך אימון הקנה לו את אומץ הלב להתמסר להנהגתו, מתוך החלטה חופשית ומודעות ערה. אותו בטחון מודע וחופשי היה התנאי הקודם לכל משך ההנהגה. והיה על העם להכשיר את עצמו תחילה, כדי שיהיה ראוי לה. רק נשר צעיר הוא אמיץ די הצורך, כדי לעזוב את מחסה הקן החמים ולהתמסר לכנפי האב, לצורך הטיסה למרומים המבודדים. והיה צורך באומץ לב, כדי להדמות לנשר הזה." עד כאן.

     אף אנו נמשיך ונשלים את הקשר שבין הנמשל למשל. הנמשל, לכאורה, איננו חופף לגמרי אל המשל. שכן, הנשר נושא את בניו אל על, מעל לכנפיו, כי ירא הוא את החץ של בני האדם. ומה נאמר ביחס לרבונו של עולם? על כרחנו עלינו לומר כי גם בנמשל כן הוא. בכוחו של האדם, לחבל, חלילה, בניסיונות ההצלה של האלקים.

     נסכם ונאמר כי אמנם "דרכיה- דרכי נעם!" אבל הכדור נמצא במגרש שלנו!

היזמה, הצעדים ההתחלתיים, נדרשים מעמנו. ואנחנו, כבני אדם, יכולים לגלות אומץ ועוז רוח כנשרים הצעירים. אך גם עלולים, חס ושלום, לחבל בגלגלי העגלה המקדמת אותנו. לאמור: האדם מסוגל לכל.

     עכשיו נסגור את המעגל בעקבות סיום דבריו של ה"משך חכמה" שם ביחס למוטיב זה של "דרכיה- דרכי נעם!" וכך מסיים ומסכם הרב שם את פירושו: "וזה המשך המאמרים שאמר רבי אלעזר ברבי שמעון בסוף פרק "הבא על יבמתו". ודוק."

 כלומר?

 

*דרך ה′ ופעולת האדם:

     בכדי לתת מענה לפענוח דברי האחרונים של ה"משך חכמה" נפנה שוב את מבטנו לסוגיא ביבמות. שם ישינה סדרת מאמרים, וכולם של רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון.

הראשון, העוסק בפטור האשה ממצוות פריה ורביה. וכנ"ל.

השני: "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע".

השלישי: "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום", הכוונה מפני דרכי שלום.

     הפירוש המקובל, בדרך כלל, במקרים כאלו, הוא שאין כל קשר פנימי, ענייני או מהותי בין המאמרים, והמכנה המשותף ביניהם הוא שכולם נשנו מפי תנא אחד. ובמקרה שלנו: רבי אלעזר ברבי שמעון. וכך דרכה של הגמרא, על מנת להקל על הלומד לזכור מימרות של אמורא אחד, או של תנא.

ואולם, מצא כאן ה"משך חכמה", בחכמתו, קשר מהותי פנימי, מכנה משותף אחד. כל מאמריו של רבי אילעא בשם רבי אלעזר ברבי שמעון מושתתים על הכלל: "דרכיה-דרכי נעם!" ולכן, עקב כלל זה אין האשה מצווה על פריה ורביה, למרות הציווי: "פרו ורבו!" וכן משום כך אין להוכיח לאדם שלא ישמע, וזאת, על אף החיוב: "הוכח תוכיח את-עמיתך!"

ובהמשך לכך: מן הטעם הנ"ל מותר לשנות מפני השלום, חרף האיסור לשקר: "מדבר-שקר תרחק!"

     הנה ה"מכה בפטיש" של ה"משך חכמה". ה"רצף הטריטוריאלי" של מימרות אחדות של רבי אילעא בשם רבי אלעזר ברבי שמעון, מאשש, אכן, את הנחת היסוד של ה"משך חכמה", שטעם הפקעת האשה מחיוב הקיום של מצוות פריה ורביה נעוץ בכלל של "דרכיה דרכי-נעם וכל-נתיבותיה שלום!".

     ובהמשך לפירושו, ניתן לסכם ולומר, כי הכלל שבו השתמש ה"משך חכמה" עובר כחוט השני בכל המצוות כולן: מצד אחד "דרכיה- דרכי נעם!" ואולם, הכדור נמצא במגרש שלנו! "כנשר יעיר קינו!". על מנת שתתמגן ותקבל אבטחה ובטחון, עליך לתת את הקפיצה הנחשונית הראשונה. והדימוי לנשר החושש מפני האדם, רק מאשש את הקביעה, כי, בסופו של דבר, הכל תלוי בך! לטוב ולמוטב! וכשם שהנשר חושש מפני בני האדם- במשל, כך גם רבונו של עולם, נתן עוצמות בידי בני האדם, כאמור, לטוב ולמוטב.  משום ש"דרכיה דרכי-נעם וכל-נתיבותיה שלום!"

*  * *

 

 

המתנדבים בעם, ברכו ה′.

*מותר האדם מן-הבהמה אין:

*הנותן הוא בעצם מקבל:

*לדעת לתת ולקבל: