|
|||
|
|||
הערבות ההדדית שבמצות שמיטה
א. ההדדיות בפרשת ראה
עד שאנחנו נמצאים בפרשת שמיטה שבפרשת בהר, נפנה פנינו תחילה דווקא לפרשת שמיטה שבמשנה תורה, פרשת ראה (דברים טו, א-ו) :
מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַד′. אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ד′ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ד′ אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ד′ אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. כִּי ד′ אֱלֹקֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ.
הנצי"ב (העמק דבר, שם) נתן דעתו לשני דקדוקים : ראשית, פתח הכתוב בלשון נסתר: "אֲשֶׁר יַשֶּׁה... לֹא יִגֹּשׂ ... כִּי קָרָא..." בעוד שההמשך בלשון נוכח: "אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ... אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט..."! שנית, כפל הלשון המשולש והמרובע עם מסר זהה - "... תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט... מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ... " - אומר כמובן גם הוא דרשני!
במענה שהוא נותן, מבחין הנצי"ב בין שני סוגי הלוואות: הלוואה למיגזר החקלאי והלוואה למיגזר המסחרי, אך מכנה משותף להם: ערבות הדדית פנים-לאומית.
ביחס למיגזר החקלאי –
... בשעה שישבו ישראל בשלוותם על הארץ וכל עסק האדם היה זריעת השדה ועבודתה, וכשאין לו במה לזרוע הרי זה לווה תבואה לזריעה ובתבואות הוא משלם, ואם הגיע שביעית ועדיין לא שילם, על זה הזהירה תורה על בית דין ′שמוט כל בעל′, בית דין יעשו שמיטה, היינו שישמיטו את בעל בעמיו שהוא משה לרעהו בכוחו, אזי ישמיטו את ידו, ′לא יגוש′, בית דין יזהירו אשר לא יגוש. ומפרש הטעם ′כי קרא שמיטה לד′ ′, זה הלשון ′שמיטה לד′ ′ לא שייך אלא בשביתת הארץ, והוא טעם על שמוזהרים בית דין להשגיח שלא יגוש, משום שהגיע שביעית ואינו עובד את השדה, וכאשר יגוש אותו יהיה מוכרח למכור את השדה, משום הכי הזהירה תורה שלא יגוש וגו′.
לא יראה אפוא עצמו המלווה – אם פרטי ואם בנק – מנותק מהחקלאי, אלא "מחוייב" כלפיו. נכון הוא שמצות הוברת הקרקע מוטלת "רק" על החקלאי ויכול אם כן המלווה לרחוץ בנקיון כפיו ולהמשיך לתבוע את חובו למרות שהתורה היא שגרמה, במצוותה, את אי-עיבודה של הקרקע משך שנה שלימה ואת אי-יכולתו של החקלאי לפרוע חובו. דווקא משום כך באה תורה ושללה תפיסה כזו, הנהגה כזו, ואמרה למלווה: גם אתה חייב לשאת בעול, גם אתה תהיה "גבור כוח" (תהלים קג, כ - ויקרא רבה א, א) – "הוא" בהוברת השדה, "אתה" בהשמטת ההלוואה.
ביחס למיגזר המסחרי –
... מזהיר המקרא את המלוה... ′אשר יהיה לך את אחיך′, אע"ג שאינו נוגע לשמיטת הארץ, דומיא דנכרי שאינו שובת בשביעית, מכל מקום ′תשמט ידך... אפס כי לא יהיה בך אביון′, לא יגרום השמטת כספים שתהי′ אביון, שהרי המלוה על מסחר אם לא ישיב חובו נעשה המלוה אביון, וא"כ יש לעשות תקנה לזה, והיינו תקנת פרוזבול...
מחוייב אם כן המלווה בהשמטת המילווה, אך מחוייב בית הדין למנוע את קריסתו-הוא. בכך שונות מהותית ההלוואות זו מזו: הלוואה מסחרית הדדית לשני הצדדים ויש צורך לדאוג לשני הצדדים ומכאן ההצדקה לתקנת פרוזבול; הלוואה חקלאית לעומת זאת אינה הדדית וכדי לאזן בין הצדדים דווקא הכרחי לשמר את שמיטת הכספים. רק באופן זה, הלה מוביר – הלה משמיט.
בעומק העניין מצוי בדבריו של הנצי"ב מענה לקושי גדול : לכאורה, רק באופן מיקרי מזדמנות שתי מצוות ההשמטה לאותה שנה, שכן מחד גיסא באותה שנה שביעית יש גם שמיטת קרקע וגם שמיטת כספים, בעוד שמאידך גיסא אין בין זו לזו ולא כלום – זו מצוה שעניינה "הארץ" והיא בין אדם לקונו וזו מצוה שעניינה "האדם" והיא בין אדם לחברו! ואולם עתה מלמדנו הנצי"ב עד כמה הדברים אינם נכונים ועד כמה שתי המצוות הן אכן שני צדדיו של אותו מטבע – תרתי משמע – ממש.
ב. ההדדיות בפרשת בהר
עתה, אחר שכך למדנו בפרשת ראה, נשוב ונפנה פנינו לפרשת בהר (ויקרא כה, א-ז) וניווכח שעיקרי הערבות ההדדית באים לידי ביטוי כבר בה:
וַיְדַבֵּר ד′ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַד′. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַד′ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.
דוק ותשכח אפוא שכבר במצות השבתת הקרקע והפקרת פירותיה, ניצב ברורות המימד הציבורי-לאומי. שכן, מה עניינה של חובת :
את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזיריך לא תבצור (ויקרא כה, ה),
וכי להותיר את הפירות הפקר לעוף השמיים או להרקבה חלילה?! ודאי שלא, ועל כך בדיוק הורתה תורה :
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (שם שם, ו)
ואכלו אביוני עמך (שמות כג, יא).
שכן זו בדיוק עיקר המטרה: יצירת מצב ש′כלל ישראל′ נהנה מהיבול, שהכל יכולים לצורכו, גם אותם שדרך כלל המעות אינן מצויות בידם והם מתקשים ברכישתם. לשון אחר: המטרה – ציבורית!
העובדה שהחובה המצוותית אכן מוטלת על הציבור ולא רק על היחיד, באה לידי ביטוי גם בהקשר נוסף. על מאמר הכתוב "שנת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כה, ד) מעיר הנצי"ב (העמק דבר, שם) :
... לא כמו שבת בראשית שאינו אלא אקרקפתא דגברי שאסור לישראל לעשות מלאכה אבל שיהא הגוי עושה מלאכת ישראל מעצמו מותר ע"פ דין תורה, משא"כ שביעית הוא איסור המונח על הקרקע שהרי מותר לישראל לחרוש ולזרוע בחו"ל ולהיפך בארץ ישראל כתיב ′ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ′. ונתבאר שם דמצוה לישראל לגאול את הארץ מן הגוי שלא לחרוש בשביעית...
כלומר, נכון הוא שבסופו של דבר מצות ההשבתה מוטלת על מי שכבר יש לו קרקע, ואולם ביסודה של המצוה, על כל אחד ואחד מישראל מוטלת מחוייבות ליצור את האפשרות למצב ההשבתה :
מצוה לישראל לגאול את הארץ מן הגוי, שלא לחרוש בשביעית.
במצוה זו כבר חייב כל אחד ואחד מישראל, בין זה שיש לו קרקע ובין זה שאין לו – לעת עתה – קרקע. אדרבה, דוקא לשני מורה התורה להיות שותף פעיל. לרכוש, לגאול וגם להשבית.
ג. ההדדיות במהלך הדורות
מהלך ערכי זה הרואה במצות שמיטה מצוה ציבורית והדורש לייצבה על אדני ערבות הדדית, מתמשך והולך מאז המקרא ועד העת החדשה. לפני למעלה מ- 200 שנה התבקש הרב מרדכי רוביו (שו"ת "שמן המור" יו"ד סימן ד′) לתת דעתו לשאלה הבאה:
איש ישראל אשר קנה לו כרם בחברון ת"ו, ויש לו חוכר גוי לעבודת הכרם לעובדה ולשומרה. כי בעיר הזאת אי אפשר לעובדה ולשומרה אלא על ידי גויים שידם תקיפה, וגזלנים הם באישון לילה ואפילה, ואם לא תהיה יד גוי באמצע פשיטא שיחריבו אותה לקצץ נטיעותיה הטובות כחוטב עצים, ויגזלו את כל פירותיה, ולא יניחו בה זמורה ואשכול ענבים. ואי לזאת שאול שאל האיש, מה משפט ותיקון יבחר לו להתנהג בו בשנת השמיטה, כדי שלא תהא עבודת הגוי בכרמו מכשילתו באיסור שביעית.
הנתונים העובדתיים היו אם כן, בתמצית, אלה: קרקע של יהודי; המעבד אותה הוא נכרי, החוכרה מהיהודי; מתקרבת שנת השבע, והיהודי שואל מה לעשות. הרב רוביו היה הראשון שהציע תבנית בסיסית המוכרת היום במונח ′היתר מכירה′: מכירת הקרקע לנכרי, לזמן קצוב, כך שניתן יהיה להמשיך ולעבדה גם בשנת השבע. ברם משזה היה הכיוון, צריך היה הרב רוביו לתת דעתו לשאלה היסודית: כיצד ניתן למכור מאדמת ארץ ישראל לנכרי, והלוא עובר המוכר באיסור דאורייתא של "לא תחנם"! הרב רוביו השיב, תוך שהוא מניח על כפות המאזניים שני מצבים מנוגדים ושתי תוצאות מנוגדות. הוא בוחן בינו לבינו מה יקרה אם לא נתיר את המכירה ומה יקרה אם כן נתירה. והיה ולא נתיר למכור את הקרקע מכירה לזמן, התוצאה ברורה: "כל איש ישראל הירא את ד′, יברח ויימנע מלקנות כרם בארץ הקדושה, אם לא נעשה להם תיקון להצילו ממכשול". היהודים יבינו שאין להם סיכוי לכלכל עצמם מחקלאות, הם יעזבו את עבודת האדמה, אולי גם את ההתיישבות בכלל. בכך ללא ספק תיגבר האחיזה הנכרית בקרקע, מה שהפוך להכוונת הוראת התורה של "לא תחנם". לעומת זאת, אם כן נתיר למכור את הקרקע מכירה לזמן, גם כאן התוצאה ברורה: "באופן שעל ידי תיקון הלזה יהיה גורם לישראל חניה בארץ ישראל טפי, שיקנו כרמים בארץ, דכגון דא דמצוה כנודע". יהודים שיראו פתח לתקווה ואפשרות לפרנסה, יקנו שדות ויטעו כרמים ויגבירו את האחיזה היהודית בארץ ישראל, ובכך יממשו בדיוק את הכוונת "לא תחנם".
נבחן לעומק את שיקולי הפסיקה של הרב רוביו: אם הזווית לבחינת הסוגייה הייתה אישית-פרטנית של אותו חקלאי, ההכרעה הייתה וודאי הפוכה - ימכור את השדה וייפטר מ′הבעייה′! ואולם, משהתהפכה הזווית, והיא הועמדה על הבחינה הציבורית-כללית, הרי זו ההכרעה - מוצא אפשרי בדרך של ′מכירה′, שאומנם כשלעצמו אינו "חלק" ובכל זאת הוא עדיף. לא למותר לציין שגישתו של הרב רוביו אומצה על ידי המצדדים – ולו רק בשל ההכרח – בייסוד ′היתר המכירה′. לימים הייתה תשובתו מסד ותשתית מהותית לתשובות הפוסקים שאחריו, אותם שעסקו ישירות ב′היתר המכירה′ [ראש להם הגאון רבי יצחק אלחנן (ספקטור) מקובנא, שהזכירה מפורשות, ורבים אחריו]. לא זה המקום להאריך בליבונה של סוגייה הלכתית-אידאולוגית זו ומכל מקום הגישה הערכית ברורה, גם כאן וגם ביחס ל′אוצר בית דין′ שעניינו ראייה כלל-ישראלית ו"תיווך" ראשי הקהל בין החקלאים ותוצרתם ובין הצרכנים וצרכיהם: כלל הצריך לפרט, פרט הצריך לכלל.
בדין כתב אם כן מרן הראי"ה קוק זצ"ל, בהקדמת ′שבת הארץ′ :
את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה.
|