פרשתנו עוסקת בקרבנות הנדבה והחובה למעלותיהם, ומלמדת אותנו שאין להביא קרבן אלא מרצון, וכמו שכתוב (שם א, ג) :

רש"י במקום מביא את דברי חז"ל בברייתא במסכת ערכין (כא, א), מקשים מדוע נאמר "יקריב אותו לרצונו", והרי לכאורה זו סתירה, כי "יקריב אותו" משמע בעל כרחו, ו"לרצונו" משמע מדעתו? ותירצו בברייתא שם :

דברי חז"ל הללו צריכים הבנה, שכן כל אחד מבין שמה שאומר "רוצה אני" נובע מחמת הכרח כיון שהכו אותו ויש לא צער וכאב - וכי זה נקרא שעושה לרצונו?!

אולם הביאור בדברים אלו כך הוא. בכל אדם יש החלק הרוחני שהוא הנשמה הקדושה, ובמקביל יש באדם חלק גשמי ובהמי שהוא גופו. נשמתו של האדם רוצה ומשתוקקת להביא את הקרבן, אבל בגשמיותו הוא מרגיש שאין הוא רוצה להביאו, לכך צריכים "לשבור" את המחסום הגשמי שבגופו, ואז האדם יצרף את רצונו לרצון נשמתו הקדושה וירצה באמת ובתמים להביא את הקרבן.

הרמב"ם (הלכות גרושין ב, ב) התייחס לאדם שחייב לגרש את אשתו אך הוא מסרב לגרשה, במקרה כזה הדין הוא ש"מכין אותו עד שיאמר רוצה אני", בטעם הדין כתב  הרמב"ם:

נקודה זו של הפער והקונפליקט בין הרצון הפנימי לבין הרצון החיצוני של האדם ניתן להרחבה הן על פי העקרון המובא באורות התשובה ביחס לתהליך הפנימי-נפשי של התשובה, והן ביחס להדרכה הרוחנית בעבודת ה′ של בעל התניא בספרו.

שני ספרים אלו מאירים ומשתמשים בעקרון ההלכתי אך גם הרוחני שלימדנו הרמב"ם.

 

באורות התשובה (פרק א) מתייחס הרב קוק לתהליך התשובה כתהליך תיקון והשתפרות באופן כלל. לאור זאת מדגיש הרב שישנם שלוש מערכות של תשובה: תשובה טבעית (גופנית ונפשית), תשובה אמונית ותשובה שכלית.

התשובה הטבעית איננה קשורה ואיננה תלויה בעבודת ה′. תשובה זו הינה צו מצפון וביטוי לאמת פנימית הדוחפת את האדם לתקן ולקחת אחריות הן על עולמו הגופני-גשמי והן על עולמו המוסרי-נפשי.

התשובה האמונית היא תשובה שכל יסודה תלוי וחי מהחיבור של יהודי להקב"ה ולתורתו. תשובה זו נובעת מהכרה והבנה שחלק מהמחוייבות של יהודי להקב"ה היא גם לשנות את מעשינו ולתקנם.

התשובה השכלית היא שכלול של שתי התשובות גם יחד. רק לאחר בניה פנימית של המחוייבות להקב"ה לאט לאט נבנית בנפש עוצמה שאיננה צריכה שיהיה כתוב בתורה שמותר או שאסור לעשות דבר מסויים. עוצמה זו איננה צריכה את חודש אלול ויוהכ"פ כדי להתחיל להשתנות. עוצמה נפשית זו חיה את הקב"ה ומעצמה את בונה תהליך נפשי של תיקון ושכלול עולמנו הרוחני.

זו תשובה ששיאה הוא "תשובה מאהבה", תשובה שבמדרגתה הגבוהה זוכה האדם למה שאמרו חז"ל "זדונות נהפכות לו לזכויות" (יומא פו, ב).

כדי לעבור תהליך זה, כדי להגיע למדריגה רוחנית של חיבור חי בלתי פוסק בינינו לרבש"ע צריך הכרה והבנה נוספת. וכך כותב הרב קוק באורות התשובה (ו, ב) :

זה לא נתפס, זו מציאות נפשית אדירה שמבינה מהו האדם. זו מציאות שמכירה את נפש האדם ויודעת שיצר טוב ויצר רע הם בעצם גילוי וביטוי אחר למושג פנים וחוץ או גשמיות ורוחניות.

בסופו של דבר ההפנמה של  העובדה ש"התשובה היא תמיד שרויה בלב" מצהירה שהרצון האמיתי והבלעדי של האדם זו בעצם התשובה הפנימית והרצון הבלתי פוסק לקרבת אלוקים. הסיבה שאדם לא מרגיש זאת בשעת החטא היא משום שהוא שרוי בהסתר, לכן הוא "אינו רוצה" לשוב, אך באמת רצונו הפנימי הוא קרבת אלוהים.

נקודה זו של האמונה ברצון הפנימי הטוב שיש באדם, היא כלי חינוכי מיוחד. כלי הנותן לאדם את הכח לדעת לשים את האצבע על נקודת הטוב ונקודת התום שבנפש היהודי ולהתמיד בכך. לכן נקודה זו חשובה מאוד בתוך "תיק הכלים" של ההורה, המורה וכל מי שמתעסק בחינוך. בנוסף לכך כל אדם המסגל לעצמו הבנה עמוקה זו, והסתכלות כה מיוחדת, יוכל לאהוב את עצמו וכך יהא לו קל לחיות בשמחה תמיד.

 

רעיון דומה קיים גם בספר התניא. ספר זה מתבסס על ברייתא המובאת במסכת נידה (ל, ב) ומתארת את הולד במעי אמו :

ברייתא זו מתארת בהרחבה את התהליך הגשמי של יצירת הולד במעי אימו ובמקביל את התהליך הרוחני של ידיעת התורה כולה. תהליך רוחני זה מלמדנו על הפוטנציאל הרוחני של כל יהודי לעמול ולמסור נפש בעולמה של תורה ולזכות בה.

וממשיכה הברייתא שם ומספרת:

השבועה שמשביעים את האדם קודם יציאתו לאויר העולם "תהי צדיק ואל תהי רשע" מעוררת קושיא, כיצד ניתן להשביע יהודי חהיות צדיק? אפשר לדרוש ממנו, אפשר לבקש ממנו להשתדל, להתאמץ, לשאוף, אך להישבע שכך הוא יהיה הכיצד?

נראה שחז"ל רצו לרמוז לנו, שאם הקב"ה החליט להשביע כל יהודי להיות צדיק, ברור שהקב"ה יודע שלכל יהודי יש את האפשרות לעשות הכל כדי להיות צדיק, לכן הקב"ה, יודע כל, ′משביע′ את האדם שיהיה צדיק, כי הקב"ה יודע שיש לו יכולת כזו.

 במילים פשוטות "אין מציאות של לא יכול בעבודת ה′, יש מציאות של לא רוצה"

נקודת הרצון הפנימית של אותה נפש אלוקית שהיא בבחינת "חלק אלוקה ממעל ממש" (שם ב) היא הבסיס לדרישה וליכולת להציב עוד ועוד מטרות רוחניות בעבודת ה′ ולעמוד בהם בגבורה, שהרי "אין הדבר תלוי אלא בי".

בפרק ח משתמש התניא במשל הזונה המובא בזוהר הקדוש שמלמדנו שהיצר הרע הוא רק שליח של הקב"ה, שליח שמטרתו בסופו של דבר לעזור לנו לגלות את עצמיותינו. נכון שאפשר להיכשל אך מי שמכיר באמת את כוחו הפנימי יודע לנצל  את המשבר והמלחמה כדי לצמוח ולהיבנות.

 בתפיסה רוחנית זו יש עומק מיוחד במינו, בעומק רעיון זה קיימת אמירה ברורה הכופרת בקיומו של קונפליקט אמיתי בין הרצון הפנימי לחיצוני. תפיסה זו מדגישה שקונפליקט זה הוא בעצם אחיזת עיניים, אדרבה, אם נשאף לאמת ונרצה, אזי הרצון האמיתי, קרי הרצון הפנימי, ייגבר ויאפשר לנו להיות אנחנו עצמנו.

 

נקודה נוספת הרמוזה בדברי חז"ל המצווים על קרבן בכפיה היא עקרון חשוב בהקניית המדות - "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". עקרון הבנוי על האמונה באמתית הרצון הפנימי של האדם וישרותו.

לעיתים אי אפשר לחכות לתהליך הפנימי של גילוי הרצון הפנימי, וצריך לפעול באופן בו המעשה הנצרך ייעשה ויצא אל הפועל גם אם אין גילוי רצון פנימי. פעולה זו יש בכוחה ולשוב ולעורר את הרצון הפנימי מתרדמתו.

נכון הוא שאצל חז"ל מוצאים אנו מאמרים בבחינת "רחמנא ליבא בעי" "העיקר- הכוונה" וכו′, ולכאורה בהדרכה האמורה לעיל קיימת סתירה לכך שרחמא ליבא בעי. אך נראה שכוונת חז"ל במאמרים אלו היא לכוון את האדם להתנתק מהנטייה להיות רובוט ולבנות עולם פנימי, אולם במצב בו לאדם אין רצון ואין יכולת כזו אין הוא פטור בלא כלום. אדם כזה צריך לעשות, ובסופו של דבר מי שיעשה ויעשה ויעשה, יזכה לעורר גם את העולם הפנימי שלו והרצון הפנימי שלו יהיה רצון גלוי ולא נסתר.

כך הוא גם בהקרבת הקרבן בכפיה. התורה יודעת שאדם שאינו רוצה להקריב קרבן מתכחש בעצם לרצונו הפנימי, מגמת המצוה היא לשוב ולעורר את אותו רצון רדום ועל ידי כך להשיב את האדם אל המסלול הראוי. לכן גם כאשר הקרבן מוקרב בכפיה יש בו תועלת רבה, משום שפעולה זו תעורר גם את רצונו הפנימי שכן "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

 

אפשרות נוספת המועילה גם היא לגילוי הרצון הפנימי היא סביבה שיש בה בכדי לעורר את אותו רצון. במצוות הבאת מעשר שני לירושלים, מוסיפה התורה וכותבת נמוק למצוה זו (דברים יד, כג) :

 וקשה, מה הקשר בין הבאת מעשר שני לירושלים לבין יראת ה′? הביאור הוא, שבשעה שאדם נכנס למקדש ומתבשם מהקדושה האופפת אותו, מתפעל מהזריזות הגדולה שבעבודת הכהנים, מתעלה משירת הלויים, בשעה זו הוא רוכש וקובע בנפשו יראת ה′ לכל הימים.

כך גם כאן, כשאדם אינו רוצה להביא את הקרבן, צריכים לכפות אותו להביאו אפילו נגד רצונו עד "פתח אוהל מועד", ואז בהגיעו לשם מובטח שתאחז אותו הקדושה המיוחדת שבבית המקדש, ותרומם אותו ההתפעלות שבראיית זריזות הכהנים בעבודת ה′, והתעלות מיוחדת שבשמיעת שירי הלויים, ואז ממילא יהיה "לרצונו".

הגמרא משבחת את יהושע בן גמלא שמצא דרך ללמד ילדי ישראל תורה בכל מקום ובכל זמן,  וז"ל   :

וכתבו התוספות (שם, ד"ה "כי מציון") וז"ל :

דברי התוספות הללו שופכים לנו אור גם על הכפיה להקריב את הקרבן. האדם שלא רצה להקריב את הקרבן נשלח בכפיהלירושלים על מנת להקריב את קרבנו, וכאשר היה מגיע לשערי בית המקדש ורואה את עבודתהכהנים, היתה שורה עליו רוח טהרה, ואז הוא היה מתמלא רצון עז לקיים את כל מעשיו לשםשמים, הרצון הפנימי שלו היה מתעורר ואז הוא היה מתרצה באמת ובתמים להקריב את קרבנו מתוך רצון מוחלט.

יהי רצון שיראו עינינו וישמח לבנו בעגלא ובזמן קריב.