פרשת קרח - משמרת הבריתות  | הרב מיכאל בריס
ויאמר ה' אל משה השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי ותכל תלונתם מעלי ולא ימתו. ויעש משה כאשר צוה ה' אתו כן עשה. (במדבר יז‚ כה-כו)

תהפוכות הפרשה – הערעור על סמכותם של משה ואהרון, הערעור על עבודת הכהנים והלויים – כל אלה הסתיימו בדרכים מגוונות. קורח ועדתו, שלויים הם אך ערערו על הכהונה ועל הנהגתו של משה, נבלעו באדמה אשר פצתה את פיה. מאתיים וחמשים איש, כנראה בכורות (רמב"ן) אשר ערערו על הכהונה, ובקשו להקטיר כדאשתקד – נשרפו. בני ישראל אשר התלוננו על משה ואהרון, וייחסו להם את התוצאות המרות – "אתם המתם את עם ה′" (ו) – ניגפו במגפה. רק לבסוף יוּשבה המחלוקת בדרכי נועם, כאשר פרח מטה אהרון. אהרון ייצג את כלל השבט – "ושם אהרון תכתוב על מטה לוי" – פריחת מטהו מוכיחה שה′ בחר בו, קרי במטה שהוא מייצג. ה′ מצווה את משה להניח מטה זה "לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי". גם לדורות קיימת סכנה פן תתעורר שוב הקנאה וישוב וייעור הערעור על בחירת שבט לוי בכלל ועל הכהונה בפרט. מטה אהרון נשמר לאות "לדורות הבאים שירצו למרוד, כגון עוזיהו" (רשב"ם; על פי דברי הימים ב כו). "לאות – לזכרון, שבחרתי באהרון הכהן, ולא ילונו עוד על הכהונה" (רש"י). מטה אהרון אינו הדבר היחיד שהונח "לפני העדות למשמרת". גם על צנצנת המן נצטוו, "ויניחהו אהרון לפני העדות למשמרת". הן המן והן מטה אהרון מצביעים את התגלות א-לוהית שהתרחשה בדברי ימי העם הישראלי. שני אלה, כמו לוחות הברית עצמם, הן עדות חומרית למגע עם האינסוף. "המן והמטה... והכתב והמכתב והלוחות" (אבות ה, ו) כולם מעידים לדורות על כך שה′ התערב בנעשה עלי אדמות. פיסות אלה של היסטוריה א-לוהית הן יקרות המציאות, וראויות למשמרת לדורות עולם. אולם ראוי לתת את הדעת ללשון הייחודית של התורה בשני ציוויים אלה, "לפני העדות". העדות אינה תוצאת המשמרת, אלא מציינת מקום; לא "למשמרת לעדות", אלא "למשמרת לפני העדות". בפרשת המן, התורה מפענחת מונח זה בכך שהיא גם מתארת אותו כ"לפני ה′", בטוי המציין את ארון הברית שהוא מקום ההתגלות. "הנה פירש לפני ה′, לפני העדות שהוא הארון" (ראב"ע), (על השאלה הכרונולוגית ראו בכור שור ושד"ל). לשון ייחודית זו של "ארון העדות" נגזרת מן הלוחות המצויים בקרבו, הלא הם "לוחות העדות, לוחות אבן" (שמות לא, יח). הלוחות הן הן העדות. את העדות – קרי, הלוחות – משה נותן אל הארון (כה, טז; מ, כ), והכפורת מונחת על אותה העדות (ל, ו; ויקרא טז, יג). בשפה המדוברת של חז"ל ושלנו, עדות מציינת את אמירתו של העד, testimony. העד מוסר עדות. בדרך זו צעדו התרגומים: "לפני העדות" היא "קדם סהדותא". אולם האחרונים הצביעו על כך שבתורה משמעותה הראשית של "עדות" היא ברית (אבן-שושן, קדרי, ב′ ליפשיץ). לוחות האבן הן מסמך הברית שבין בורא עולם וכנסת ישראל. הארון הוא הכלי המכיל מסמך זה של ברית. לא בכדי מונחים שברי הלוחות אף הם בארון העדות, הוא ארון הברית, שכן אף הם שמשו לשעה לכריתת הברית. גם ספר התורה שכתב משה הונח בארון העדות או בסמוך לו (בבא בתרא יד) – משום שהוא כתב-הברית המפורט. גם אם לא נכתב במכתב א-לוהים כלוחות, ספר התורה נכתב "על פי ה′ ביד משה". נמצא שמשה נצטווה להניח את צנצנת המן ואת מטה אהרון לפני העדות למשמרת, לא רק לשם שימורו לעדות, במובן של testimony. צנצנת המן והמטה הופכים להיות חלק מן הברית שבין ישראל לאביהם שבשמים, יחד עם הלוחות, שברי הלוחות וספר התורה. האובייקטים המונחים בארון ולצדו הם אביזרי ברית. וכולם נצרכים משום שבריתות שונות נכרתו עם ישראל. ברית הלוחות מגלמת את הדיבור הישיר עם הא-ל המוציאם ממצרים. החוויה המיידית והייחודית של גאולה מחייבת את ישראל, ומוצאת את ביטויה המפורט בברית של ספר התורה. קבלת עול מלכות שמים מוליכה לקבלת עול מצוות; מעמד הר סיני מוליך לחיים מלאים של מחויבות לברית זו; הלוחות מוליכות לספר התורה. ברית-צנצנת-המן היא ברית ההשגחה הא-לוהית העוסקת בפרט שבישראל. כל בריה ובריה זוכה לפרנסה מאת ה′ יתברך, לא רק במדבר אלא גם לדורות. ברית זו אינה ניתקת מן הברית שבסיני. בריתות אלה עוסקות באותה התגלות של גאולה. בהר סיני נתגלה ה′ כמי שגאל את ישראל ממצרים. הגאולה היא חוויה מיידית עבור העם כולו, וגם משמשת לו נתיב לאמונה לדורות. "כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה′ א-לוהיכם, ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם" (ספר עמודי הגולה (סמ"ק), א). אך גם האדם הפרטי נזקק לגאולה מתמדת. הקב"ה שנתגלה בהר סיני כמי שגואל את העם כולו, הוא שנתגלה אף קודם לכן במרה כמי שגואל כל יחיד ויחיד בצרכיו המיידיים – אחד המרבה ואחד הממעיט למד, "כי על כל מוצא פי ה′ יחיה האדם" (דברים ח, ג). ברית-מטה-אהרון היא ברית הכרותה עם בני לוי כשלוחים של ישראל, היא ברית העבודה. הבורא אשר שם לב לברואיו ולצרכיהם, אשר גשם לב גם להתנהגותם ומורה להם באופן פרטני את הדרך ילכו בה, הוא גם זה אשר שם לב לעבודתם בקודש. תחילה היתה העבודה בבכורות, ניטלה מהם וניתנה לבני לוי ולבני אהרון. אך הרעיון נותר אחד: לבורא אכפת מעבודת האדם, והוא גם זה שקובע את סדרי אותה עבודה. מרחב העבודה הוא בלב, אך אין הוא יצירה אנושית אלא חלק מן הברית עם הבורא. נמצא, כי בריתות אלה – ברית סיני, המן והמטה – מתארים במדויק את הממדים בהם האדם בא במגע עם האינסוף: לבורא אכפת מהתנהגותו של האדם, מצרכיו של האדם, מעבודתו של האדם. והביטויים החומריים של מגע זה עם האינסוף עומדים למשמרת במקום ההתגלות עצמה. "לפני ה′" הוא אכן "לפני העדות". אך לא די באלה. ההתגלות נוגעת גם ליחסים בין ישראל לאומות. הארגז עם עכברי וטחורי הזהב, אשר שלחו פלשתים יחד עם ארון הברית, בא לתת כבוד לא-לוהי ישראל (שמ"ב ו, ה).. ואף כבוד זה מצטרף לעדות, היא הברית, לפני ה′. בראייה היסטורית, ללא התיחסותם של אומות העולם, נמצא הברית הישראלית עצמה חסרה. הצטרפות התשורות של הפלשתים מעידה על הברית הכרותה כי את ה′ א-לוהי ישראל יעריצו. בתפילה להחזרת הנערים החטופים במהרה בשלום!