בשתי הפרשות שקראנו בשבועות הקודמים ′שלח לך′ ו′קורח′, אנו מוצאים אנשים גדולים שנתבעו על דברים חמורים שעשו. נציג תחילה את הדמויות בצורה האמיתית על פי המדרש[1]-

ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו עד שנמלך בהקב"ה על כל אחד ואחד [ואמר] פלוני משבט פלוני ראוי הוא?, ואמר לו הקב"ה ראויין הן. שנאמר, וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה′ ואחר כך לסוף מ′ יום נהפכו ועשו כל אותה צרה והן גרמו לאותו הדור שלקו לכך נאמר שלח לך,

 

המרגלים מקבלים כתב סמיכה ייחודי -  לא ′יורה יורה′ ולא ′ידין ידין′, אלא צדיק צדיק!. הצדיק הידוע מעם ישראל ממשה רבינו ומרבש"ע בכבודו ובעצמו

הגמרא[2] משבחת את עדתו של קורח

ומדרש תנחומא מוסיף ומשבח את קורח

המדרש[3] שופך מעט אור על הסיבות למעשהו של קורח

 

המסילת ישרים[4] מתמקד על פי הזהר בשורש חטאם של אותם מרגלים וכן של בשורש חטאו של קורח[5]

ננסה לרגע לדמיין כיצד נראו קורח ועדתו? אם היינו נשענים על תיאורי הגננת או לחילופין על ספרי הקומיקס בהוצאת ישיבת קרנ"ש היינו רואים וודאי ציורים של אנשים רעים, חבורה של נוכלים מגולחי זקן וכו′ וכו′

 ולא היא! האמת שכאן היתה מחלוקת בין רבנים. בין אנשים גדולים, בין גדולי הדור. אם הייתי צריך לצייר את הקומיקס בהוצאת ליפשיץ הייתי מצייר מכל צד של המתרס אנשים בעלי צורה "א שיינער יידלך" יהודים יפים ומכובדים הלבושים באיצטלא דרבנן -פראק רבני וחבש כובע ישועות בראשו- ′איפכא מסתברא′ שחור וגדול על הראש, גם קורח גם המרגלים וגם מאתים וחמישים ראשי הסנהדראות...

 

 

 

התורה וחז"ל מתארים לנו את הרובד הפנימי של המחלוקת. מה באמת מתרחש בתוך תוכו של האדם? מהם המניעים הפנימיים שלא תמיד האדם עצמו מסוגל לנתח אותם?

 אדם קרוב אצל עצמו, כידוע. כל עוד הדיון איננו נוגע לו, ראייתו אובייקטיבית, אך כאשר לנושא הנדון יש נגיעה אל האדם, הרי שהדיון הפנימי שלו משוחד.

האדם לא רואה את מה שצריך לראות, אלא רק את מה שרוצה לראות...

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו[6] . מנגנון הבחירה החופשית הוא אישי-אינדבודואלי. נקודת האיזון של הבחירה חייבת להיות מאוזנת ולא נוטה לצד אחד, ולכן היא שונה מאדם לאדם. ככל שהאדם גדול יותר ומתוקן יותר, עוצמת היצר הולכת וגדלה והנסיונות קשים יותר, זאת בכדי ליצור איזון ליצרו.

רמת החטא אצל אנשים גדולים תהיה שונה מאשר אצל אדם רגיל. הטענות והמענות של היצר לביצוע החטא יהיו ברמה שונה מאשר אצל אדם רגיל (הנימוקים יהיו רוחניים, היצר ישכנע ′לשם ביצוע מצוה′ וכדומה...)

אבל העקרון נשאר זהה אצל כולם- בכוחה של התאוה להטות את האדם מראיית האמת, גם כאן וגם כאן.

 

ממדרש חז"ל[7] נראה שקורח ועדתו האמינו בצדקת טענותיהם והיו מוכנים אף להיכנס לסיכון מיתה  במעשה הקטורת

מדברי חז"ל נראה שהיתה כאן הטעייה גמורה. בהגיון פשוט, קשה לתפוש שאדם יהיה מוכן להתאבד בשביל כבוד. לאחר שימות איזה כבוד יהיה לו?

 

אלא, מוכרחים לומר שקורח ועדתו לא פעלו בתפיסה הפשוטה בה אדם יודע את האמת ובכל זאת חוטא, אלא, פה מדובר באופן שאינו רואה את האמת כלל כי אחרת לא היה מתאבד. ניתוח המצב מראה שכוחו של הכבוד במקרה זה מאפיל על ראיית האמת עד לשיא של איבוד לדעת[8]

למרות שלקורח יש רוח הקודש הוא רואה אך אינו מפרש נכון. קורח שוכח שלמשה רבינו ע"ה אין טעויות!

כל תורת ישראל מבוססת על נבואתו המיוחדת של משה רבינו. נבואה חד פעמית לשעתה, לצורך ביסוס האמונה. אף נביא לא יהיה כמשה, עליו נאמר ′פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות ובכל ביתי נאמן′.

 אך קורח, כנראה, חושב שהוא ומשה בקטגוריא אחת וכמו שהוא יכול לטעות גם משה עלול לטעות ואם כן, אם ′שמואל בקוראי שמו′ ודאי שהוא צודק ולמשה רבינו ישנן נגיעות שמכוחם עינו של קורח הטעתו והוא רואה את מה שרוצה לראות- מפרש את הנבואה כפי שהוא רוצה.

 

התורה מתארת את תחושותיו של משה רבינו[9] כלפי טענות קורח

אומר משה רבינו –כל ההוצאות על חשבוני! אפילו מכונית שרד לא לקחתי מהם.

ולכאורה מה היתה הבעיה אם  משה כן היה לוקח חמור? האם זה משנה את הויכוח- האם אהרון נבחר ע"י השם?

אלא, משה רבינו הראה כי הוא ′נקי לחלוטין′. לו הייתי לוקח חמור שרד, ניתן היה לטעון כי כל עבודת השם שלי היתה כדי שאקבל את אותו חמור. אך סהדי במרומים שבשום דבר לא נהניתי מעם ישראל ואין לי כל נגיעה[10] בתחום זה.

לעומתו, על קורח חז"ל מעידים שהיתה לו בעיה של כבוד. הסתכלות קורח על משה רבינו בעין רעה, נבעה מהבעיה של קורח עצמו.

חז"ל קבעו "וכל הפוסל במומו פוסל"-אדם מחפש אצל השני מומים, ומשתמש לשם כך במשקפים שלו עצמו, אם אצלו יש ′נגיעות′ מסתמא גם אצל משה יש נגיעות ולכן משה אומר אם חמור אחד מהם נשאתי - אין לי שום נגיעה !

 

 

נמצינו למדים כי עוצמת היצר כה גבוהה עד שאינו מצליח לראות את האמת. חזקה על תלמיד חכם שרוצה לראות את האמת, ואם כן צריך לעיין - מה יעשה אדם גדול ולא יחטא?  

לא רק אדם גדול, ואף יהודי פשוט, המקפיד לקיים שו"ע ובכל זאת חוטא, חייב לנתח לעצמו מה קורה בזמן החטא.

השאלה היא - ברגע שהאדם מקבל החלטה לחטוא-  הוא מאמין ברבש"ע ויודע את האמת. אם כן כיצד חוטא? ואם באותו זמן אינו מאמין והאמת נסתרה ממנו הרי שהוא אנוס- ואונס רחמנא פטריה. וא"כ מדוע נקרא רשע ונענש?

הגמ′ במסכת שבת[11] מתארת את המערכת השיפוטית של הרשעים:

רש"י על אתר מפרש

הגמ′ שואלת את שאלתנו ועונה - הרשעים יודעים ובכל זאת חוטאים! תהליך זהה עובר על כל אדם בשעת החטא: בתת מודע הוא יודע את האמת, אך במודע היצר מוצא איזה היתר.

 

 ואולי כמו שכותב ר"י מסלנט בתחילת איגרת המוסר

 

אדם, כנראה, פועל לפי הכלל התלמודי ′פלגינן′. כלומר, אני כאן חוטא, אך, את העונש יקבל מישהו אחר שם, זו הנשמה זה לא אני....

הסתירה קיימת באדם ובפנימיותו הוא יודע את האמת ובכל זאת חוטא. האדם מוצא לעצמו היתר, וככל שהאדם גדול יותר כך ההיתר מתוחכם יותר. היצר הרע לעולם אינו מתנגש חזיתית אלא מוצא איזה ספק[12] איזה כח דהיתרא, איזו מצוה... בצורה כזו הוא מאפיל על הראיה הבהירה ויוצר מסך עשן שמטה את האדם מדרך האמת.

המדובר לא רק בחכמים אלא גם בצדיקים, באנשים בעלי רמה אמונית גבוהה ביותר. אפילו בזמן נבואה - במצב האמוני הגבוה ביותר כגון אדם הראשון או קין  כאשר רבש"ע מדבר אליהם הם מיתממים. וכך מביא המדרש[13]

וכן אצל המרגלים. הם ידעו את סדר הגאולה: יציאת מצרים, המכות על הים, מתן תורה והכניסה הצפויה לארץ, הם גם יודעים עם ישראל שייך רק לארץ ישראל. אך, המרגלים ביודעם את האמת חששו כיוון שהם לא שייכים להנהגה בא"י ושעלולים הם להכניס לבוץ לא רק את עצמם והקרובים אליהם אלא את כל עם ישראל

היה כאן תהליך של הדחקה תוך מציאת היתרים שונים ומשונים כדוגמת, עם ישראל עדין לא ראוי לא"י וצריך לשהות עוד קדנציה במדבר...והכל לשם שמים!

וכנ"ל קורח וכל עדתו הם מוכנים לערער על אמינותו של משה רבינו ע"ה, על כל התורה שבע"פ עד כדי התאבדות[14].

 

ודאי שהבסיס לכל עבודת השם צריך להיות המוסר. אדם שאינו עוסק במוסר ברצינות -  כל עבודת השם שלו עלולה להיות לא-מאוזנת.

ת"ח שאינו עוסק במוסר עלול למצוא עצמו בכל מיני קטטות ומחלוקות. כיון שאינו עוסק במוסר ביסודיות הרי שיקשה עליו להבין את שורש המחלוקת שהוא מצוי בה. הוא יתקשה לנתח האם המחלוקת אכן לשם שמים או שמא לשם עצמו.

יתרה מכך, אדם שאינו מתנהג בצורה מוסרית גם פסקי-ההלכה שלו עלולים להיות לא מדויקים. בתחום הפסיקה ייתכן שיש ′נגיעות′.

אדם אינו מוכן לחזור בו ואינו מוכן להודות על האמת, אם חולקים עליו -הוא מרגיש פגוע, לכן מבלי משים הוא מסוגל להטות דברים כדי שיהיה צודק. אדם שעמל הרבה זמן על סוגיא וכתב ופרסם ואח"כ מנסים להוכיח לו שטעה, אם אינו מרגיל עצמו בלימוד ′מוסר′ יקשה עליו לחזור בו .

 

ולסיום, מתברר כי יש לנהוג בזהירות אף מול הגדולים, כפי שלימדונו חכמי המוסר[15]

 

 

 

 

 

---