|
|||
|
|||
ספר דברים פותח בנאום ארוך של משה רבינו, נאום המשתרע על למעלה משלוש פרשיות. ככל נאום ארוך אנו מנסים לעשות סדר בנאום זה.
פרשת דברים מתחילה בתאור היסטורי כשכל כולו מוביל לידיעה שמשה אינו עובר עם עם ישראל אל מעבר לירדן. ויהושע הוא שיעביר את ישראל את הירדן. הארוע המרכזי שמתואר בפרשת דברים זה חטא המרגלים.
אולם כשאנו קוראים את פרשת ואתחנן ופרשת עקב קשה לנו לזהות מה ההבדל בין שתי הפרשיות. לכאורה שתי הפרשיות מזהירות את עם ישראל שגם לאחר מיתת משה ימשיכו עם ישראל לקיים מצוות וללכת בדרך ה′. האם יש נושא המייחד כל אחת מן הפרשיות?
פרשת ואתחנן מסתיימת בפרשת קריאת שמע, ואילו פרשת עקב מסתיימת בפרשת והיה אם שמוע. פרשיות אלו לכאורה צריכות להכיל בתמצית את פרשיות ואתחנן ועקב. אנו מחוייבים לקרוא בכל יום פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע בכדי לזכור את הנאום הארוך של משה. מדוע מתאים שפרשת ואתחנן תסתיים בפרשת שמע ואילו פרשת עקב תסתיים בפרשת והיה אם שמוע.
פרשת ואתחנן מתחילה בהזכרת חטא בעל פעור. לאחר מכן רוב הפרשה מרחיבה על מעמד הר סיני. כיצד מעמד הר סיני עומד מול חטא בעל פעור. ניתן לומר שפרשת ואתחנן היא פרשת כריתת הברית בינינו לבין הקב"ה. החשש שמפניו מזהירה אותנו התורה בפרשה זו היא מפני המגע עם הגויים. עם ישראל עומד להכנס אל ארץ ישראל וכניסה זו מפגישה אותו עם הגויים שיושבים בארץ ועם הגויים ששוכנים בשכנות. יש סכנה שעם ישראל יושפע מתרבות העמים.
החטא שמבטא את ההשפעה מן הגויים הוא חטא בעל פעור. עם ישראל הולך ארבעים שנה במדבר כעם לבדד שלא בא במגע עם הגויים שסביבותיו. רק בסוף שנת הארבעים עם ישראל מתקרב לארץ ישראל ומתחיל להפגש עם הגויים. הפגישה הראשונה שלו עם מואב ומדין מפילה אותו. ההליכה אחרי בעל פעור היא כבגידה בנאמנות לקב"ה. כבר בפרשת פנחס עמדנו על השאלה מדוע דווקא בחטא בעל פעור שייך מושג הקנאה. הרי במהלך ההליכה של עם ישראל במדבר היו חטאים רבים. חלק מן החטאים נעשו בפרהסיה לעיני כל ישראל, א"כ מדוע דווקא בבעל פעור מתאים קנאה?
ההסבר לכך פשוט. כל החטאים היו כשעם ישראל נמצא במדבר שלא לעיני הגויים. החטאים נחשבים כנעשים בתוך הבית. הפעם הראשונה שעם ישראל נפגש עם הגויים זה לקראת הכניסה לארץ. כאן עם ישראל דומה לאישה שיש לה בעל ופוגשת בבעל אחר האם היא הולכת אחריו או נאמנה לבעלה. ההליכה אחרי הגויים היא כבגידה של אישה בבעלה. לכן כאן מתאים כמו בפרשת סוטה שהבעל מקנא לאישתו.
ההתמודדות כנגד בעל פעור היא על ידי זכרון מעמד הר סיני. במעמד הר סיני נכרתה הברית בין ישראל לבין הקב"ה. התורה מדגישה שאופי הברית שנכרתה במעמד הר סיני, היא מאד מיוחדת. אם אצל הגויים יכול להיות נאמנות כפולה. המאפיין את הקשר בין עם ישראל לבין הקב"ה היא ההתיחדות.
פרשת ואתחנן מכינה את עם ישראל מפני ההתמודדות של פגישה עם הגויים. הכניסה לארץ היא מבטלת את החיץ שהיה בין ישראל לבין הגויים. החיץ בזמן המדבר נעשה על ידי הקב"ה, ענני הכבוד הם אלו שהיוו כמחיצה בין ישראל לבין הגויים. עתה, כשעם ישראל נכנס לארץ ישראל מחיצה זו תתבטל. במקום מחיצה אלוקית זו נתבע מעם ישראל ליצור מחיצה מכח נאמנותם אל ה′. זאת אנו עושים בכל יום בקריאת שמע.
הזכרון של מעמד הר סיני כמעמד המחייב התיחדות עם הקב"ה. הפרשה שמזכירה לנו את מעמד הר סיני כמעמד מתמשך ולא חד פעמי היא פרשת קריאת שמע. בפרשת שמע אנו מכריזים כל יום "ה′ אחד". המשך פרשת שמע היא מצוות אהבת ה′ והקבלה האישית להיות נאמן בכל מחיר לברית האהבה שביננו לבין הקב"ה. "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". מסר זה הולך איתנו לכל אשר נפנה "בשבתך בביתך בלכתך בדרך בשכבך ובקמך" - על היד, על הראש, ועל מזוזות הבתים. פרשת שמע היא הפרשה שבא אנו משמרים את הברית שנכרתה איתנו במעמד הר סיני.
מתאים שסוף פרשת ואתחנן תכלול מספר ציווים המחייבים אותנו להשמיד את כל הגויים היושבים בארץ ישראל.
פרשת עקב מתמודדת עם התמודדות אחרת. עם ישראל יבוא וירש את הארץ. הקב"ה מביא אותנו לארץ ישראל ארץ שתאיר פנים לעם ישראל ויהיה הרבה שפע וברכה. המפגש עם הרווחה הכלכלית יכול לגרום לגבהות לב. וממצב של גאווה המרחק לשכחת ה′ הוא מאד קצר. בעיה זו בדרך כלל אינה בעיה של הדור הראשון שנכנס לארץ זו בעיה של הדורות שמרגישים עצמם כבר בטוחים מבחינה חומרית.
ספר דברים פרק ח:
(יא) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:
(יב) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:
(יג) וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה:
(יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
כיצד מתמודדים עם חטא זה? על כך עונה משה בדבריו בפרשת עקב.
שלש דרכים להתמודד עם חטא כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה
כל הדרכים האלו מוזכרות בפרשת עקב.
ראשית אנו מצווים על מצוות ברכת המזון לאחר כל אכילה. "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ "
הדרך השניה היא בדרך המוסר שמביאה את האדם לענווה על ידי כך שהוא עומד מול עצמו בראי. בפרשתנו מזכירים לעם ישראל סידרה של חטאים שעשה עם ישראל במדבר. " לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה:"
הדרך השלישית היא ההתעסקות בסיבה לשכחת ה′ והיא השפע והברכה שיש בארץ ישראל. כל עוד שאדם יודע לייחס את הברכה אל הקב"ה, הברכה לא רק שלא מרחיקה את האדם מהקב"ה אלא להפך היא מקרבת. כל ברכה שהקב"ה נותן לאדם זה ביטוי להארת פנים שהקב"ה מאיר לאדם. אולם אם מתייחסים לברכה כברכה טבעית זה גורם לשכחת ה′.
על כך אומרת התורה שהדבר שמייחד את ארץ ישראל היא היכולת לזהות שהברכה לא באה באופן טבעי אלא הברכה באה ישירות מאת ה′. "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם:אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:"
ארץ מצרים היא הארץ שבה היכולת לטעות ביחס לברכה הוא הגדול ביותר. אולם ארץ ישראל באופי האקלים שלה זועקת שהברכה היא מאת ה′. מצד אחד אין צורך במאמץ אנושי בכדי להשקות את הארץ. אולם מצד שני הברכה תלויה בהחלטה של הקב"ה.
כל עוד שעם ישראל הלך במדבר לא היה חשש שמא נשכח את ה′. התלות המוחלטת של עם ישראל בקב"ה החדיר בעם ישראל את הידיעה שהלחם בא מאת ה′
פרשת והיה אם שמוע מחדדת את אותה נקודה. שכחת ה′ נובעת מהביטחון החומרי ומהתחושה שניתן להסתדר ללא פנייה אל הקב"ה. על כך אנו אומרים בפרשת והיה אם שמוע שהמשמעות של שמיעה אל ה′ היא בכך שאנו מקיימים את ציווי הקב"ה "לעובדו בכל לבבכם"- שעליה אמרו חז"ל שזו המצווה להתפלל. התפילה היא הדרך לבטא שאין אנו יכולים לזכות בברכה אם אין אנו פונים אל הקב"ה. המשך הפרשה מלמדת אותנו שארץ ישראל היא במידה מסוימת דומה למדבר. אין לחשוב שארץ ישראל יש בה ברכה טבעית. הראיה לכך שברגע שעם ישראל גולה מן הארץ ארץ ישראל הופכת למדבר. כמו שבארבעים שנה במדבר היתה ברכה גדולה לעם ישראל למרות היותו במדבר. הברכה אינה תלויה בחוקים הטבעיים שיש בארץ אלא הברכה תלויה בהשראת השכינה שחלה על העם (במדבר) או השראת השכינה שחלה על האדמה.(בארץ ישראל).
כך אנו מבינים את דברי חז"ל שעיקר ערכם של המצוות היא בהיותנו בארץ ישראל. כשאנו נמצאים בגלות אנו נמצאים במדבר, שם אין צורך לגאול את עולם החומר שמנתק אותנו מדבקותנו בה′. עם ישראל לא חיי חיים המחוברים בחומר. לא רק שאין צורך במצוות אלא גם אין אפשרות לקיים את המצוות. החומר של חו"ל כל כך רחוק מה′ וכל טמא, שאין שם ה′ יכול להתגלות בחומר של חו"ל. אולם בארץ ישראל גם יש צורך וגם יש יכולת לקיים את המצוות.
כל חיי האדם הם רצופים נסיונות. כך כותב רמח"לבפרק א′ במסילת ישרים:"ונמצא שהוא [האדם] מושם באמת בתוךהמלחמה החזקה. כי כל עניני העולם בין טוב ובין לרע הם נסיונות לאדם. העוני מצד אחד, והעושר מצד אחר וכו′. השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחר. עד שנמצאת המלחמה אליו פניםואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מן הצדדים, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכהלידבק בבוראו, ויצא מן הפרוזדור [עולם הזה] ויכנס בטרקלין ליאור באור החיים
כך סיים אותו הפרק: "ונמצאנו למדים כי עיקר מציאות האדםבעולם הזה הוא רק לקיים מצוות, ולעבוד [את בוראו] ולעמוד בנסיון".
עמ"י עבר נסיונות רבים במשך שנות ההסטוריה,ובכל דור ודור יש את הנסיון שלו. מה עיקרהנסיון של עם ישראל בארצו, לעת הזאת? הרב חרל"פ כותב ב"מעייני הישועה" שהנסיון וההתמודדות, של הדור הזה זו מצות ישוב ארץ ישראל.
הנסיון הוא אם מאמינים אנו בלב שלם שאנומקיימים מצוות ה′ בישיבתנו כאן; ואם מאמינים אנו שה′ יושיע בידינו שנוכל להמשיךלגור כאן.
לצערינו,המלחמה שלנו פנים ואחור הוא ראשית נגד הערבים העוינים, המאיימיםעלינו ברצח וכליה, ושולחים טרוריסטים ומתאבדים כדי להרוג כמה שאפשר יותר יהודים. ולעומת זאת יש לנו מלחמה רוחנית בתוכינו,עם אחים שהם בשר מבשרנו, נגד הבלתי מאמינים בה′ ובתורתו, נגדאלו "ישראליים" הסבורים שהערבים הם הבעלים החוקיים בארצנו ושאנו בני ישראל פלשנולארצם שלא בצדק ושלא ביושר. בעיה זו שבימינו היא אותה הבעיה של המרגלים שהיו בימי משה רבנוודור המדבר. גם הם נבהלו "אפס כי עז העם"! וכלב התווכח איתם "אך בה′ אל תמרודו!". מה הוא המרד? מבאר רמב"ן (על במדבר יד, ט) כדלהלן: "כי יראתכם לחוזק העםהיושב בה, הוא מרד בהשם הנכבד. כי לא בכוחכם [שלכם] יצאתם ממצרים, [אלא] כי יד ה′ עשתה עמכם להפליא. והוא הבטיח אתכם שיורישם מפניכם. אם כן תאמינו ותצליחו" עכ"ל. מוזכר שוב בתהלים (קו, כד) מפני איזה טעם נכשלו. "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו". הסיבה למאיסה זו היא הכפירה בדבר ה′. כי לפי שכל פשוט, אם אנומעט, והם רבים, וגם כל העולם (מערב ומזרח) נגד מדינת ישראל, הא כיצד נישרד? יש רקעצה להיכנע. אבל לאלו שמאמינים בהקב"ה ובהבטחותיו, התמונה שונה לחלוטין. ממש להיפך. הקב"ה יכול להציל תולעת אחת על פסי הרכבת, גם כאשר רכבת עמוסה סחורות דוהרת על פסיהרכבת ומתקרבת לתולעת. פשוט עיקום אחד בפסים יכול להסיט גלגלי הרכבת הצידה, וכלהקרונות יפלו על צידיהם בקרקע הסמוך, ואותה תולעת תמשיך ליהנות מאור השמש. ועל זהעודד אותנו ה′ "אל תיראי תולעת יעקב" (ישעיה מא). כך הפסוקים בנידון: (יד) אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקב וכו′ אֲנִיעֲזַרְתִּיךְ נְאֻם ה′ וְגואֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:
(טו) הִנֵּה שַׂמְתִּיךְלְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת, תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדוק וּגְבָעוֹתכַּמּוץ תָּשִׂים: (טז) תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם, וְאַתָּה תָּגִיל בַּה′, בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל: אנודבקים בה′. ארצנו היא המסוגלת לגרום לנו קירבת ה′. המצוה בפרשתנו "ללכת בכלדרכיו ולדבקה בו" (דברים יא, כב) עלינו לקיים זאת במה שאנו יושבים כאן בבטחוןגמור.
יש מקור נאמן לכך שהדבקות בה′ נקנית בארץ הקודש. כך לשון ר′ נתן: "כי א"י שם עיקר הדבקות בהקב"ה. ועל כן אמרו כל הדרבא"י כאילו יש לו אלוק" ("ליקוטי הלכות", או"ח ברכת הריח, הלכה ג פסקא ו′). וכן כתב "כלי יקר" (תחילת פרשת לך לך) "כי שם יגיע אל דבקות השכינה". וכןכתב ספר הכוזרי (חתימת הספר, דף רלד) "הלב לא יזך, והכוונה לא תהיה כולה קודש לה′, כי אם במקום ההוא". וכן כתב מהר"י אברבנאל (על אבות, חמישי, סוף פסקא "גלות באהלעולם", עמ′ שמד). ובזה מוסבר שאין לנו לזוז מכאן. ואין לנו להיות מושפעים במורך לבמהכפרנות של התבוסתנים בעמנו המחלישים את הציבור בדיבורי הסתה של ויתור על ארצנו. אנו מאמינים בני מאמינים (שבת צז.) התורה גם מבטיחה בסוף הפרשה (שם יא, כג):
"וְהוֹרִישׁ ה′ אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם′. כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם. לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה′ אֱלֹקֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם".
מפסוקים אלו אנו יכולים לשמוע את זעקת התורה על העוול הנורא שנעשה בימים אלו לאותם אנשים יקרים וחשובים חלוצי ההתיישבות ומפריחי השממה, ועליהם אמרנו "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", שגורשו מביתם בזלזול בוטה ואפילו לא דאגו לכבודם ולמקום הולם שיקלוט אותם, והם מטלטלים ממקום למקום. לבנו אתם ואנו מחוייבים לזעוק מכאן את זעקתו של ירמיהו הנביא (ירמיהו ב, יב-יג) "שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם ה′. כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם". הנביא מתריע בכמה וכמה מקומות שארץ ישראל שייכת לקב"ה והוא נתנה במתנה לעם ישראל, ואין שום אפשרות או זכות לשום גורם בעולם לתת אפילו גרגיר אחד ממנה לאחרים, ועל אחת כמה וכמה לאויבינו, וזהו שתים רעות עשה עמי - לא רק שלקחו לנו חלק מהארץ, אלא גם יתנוהו לאויבינו?! ואנו מקוים ובטוחים שהקב"ה יהפוך הכל לטובה בקרוב. וגם ל"מנהיגים" שרואים עצמם ראשי העם אין זכות ולא שום רשות לתת חלק ולו הקטן ביותר מאר"י לעם אחר, ובפרט לאויב.
|