בס"ד.

" דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לה′ "

 

פרשת נזיר המוזכרת בפרשתינו,עוסקת באדם המחליט לעשות שינוי דרמטי בחייו ולקבל על עצמו את חומרות הנזירות (איסור שתיית יין,תספורת ותגלחת,טומאת מת).

ונשאלת השאלה מה יחס התורה לאדם כזה? האם זהו האידיאל לפרוש מחלק הנאות העולם הזה לגמרי? ואם כן מדוע אין ציווי בתורה להיות נזירים?

נוסף לכך, אם ננסה להשליך את פרשת נזיר להתנהלותינו היומיומית,בין איש ובין אשה, האם עלינו לאמץ גישה שתומכת בחומרות ולאסור עלינו דברים המותרים? שמא זהו רצון הקב"ה.

 

מתוך עיון בדברי חז"ל נראה לכאורה שזוהי הדרך המומלצת, ואין דרך טובה ממנה להתמיד ולהצליח בעבודת ה′. וכך כותב האבן עזרא(ו,ב)" יפריש או יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר תאותם: פירוש נדר להיות נזיר כי נזיר הוא תאר השם וינזרו מנזירתו שירחיק מהתאות ועשה זה לעבודת השם כי היין משחית הדעת ועבודת השם".

גם במדרש רבה (פרשה י′,כח) מובא שהנזיר חשוב ככהן גדול,ואף נקרא קדוש.

 

על הפסוק " וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא " דורש רבי אלעזר הקפר (נדרים י.): " וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין והלא דברים ק′′ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן כל היושב בתענית נקרא חוטא"