בס"ד.

 

המשנה במסכת פסחים, מביאה מחלוקת תנאים לגבי הדרך בה צריך להתנהג בימים טובים בכלל ובחג השבועות בפרט:

" דתניא: ר′ אליעזר אומר אין לו לאדם בי′′ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה.

 ר′ יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש וא′′ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר {דברים טז-ח} עצרת לה′ אלהיך וכתוב אחד אומר {במדבר כט-לה} עצרת תהיה לכם ר′ אליעזר סבר או כולו לה′ או כולו לכם ור′ יהושע סבר חלקהו חציו לה′ וחציו לכם:

א′′ר אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ′′ט יום שניתנה בו תורה הוא.."

 על דברי חז"ל הנ"ל במשנה יש לשאול:

-          מה הסיבה שלדעת רבי אליעזר אם אדם לא לומד כל היו"ט אז מוטב שישתה ויאכל כל היו"ט? בימינו קוראים לזה, או הכל או כלום, או סיירת או ניירת.. לכאורה הדעה שמציג רבי יהושע היא המגשרת בין אכילה ללחמוד תורה.

-          מה המיוחד בחג השבועות שגם רבי אליעזר מודה שצריך שתהיה בו גם אכילה ושתייה? היינו אומרים להיפך שביום מתן תורה נלמד כל היום תורה ולא נתעסק באכילה ובשתייה.

 

מבאר רבי צדוק הכהן מלובלין(פרי צדיק,במדבר עמ′ 37), שבין לדעת רבי אליעזר ובין לדעת רבי יהושע בכל יו"ט צריך "לכם" ,הכוונה הנאת הגוף אכילה ושתייה, ואומר רבי אליעזר שיש אנשים שיכולים לעבוד את ה′ דווקא מתוך אכילה ושתייה בשמחה של מצווה וזוהי דרך מעולה ולכן להם עדיף שכל היום יהיה באכילה ושתייה כי אין כוונתם להנאת כריסם אלא שמחה אמיתית על המועדות שהקב"ה נתן לנו לשמוח עם כל בני הבית  ע"י שירי קודש ודברי תורה.

אך יש אנשים שלא מסוגלים "להתעסק" באכילה ושתייה מבלי להמשך לשחוק וקלות ראש, הם אמנם אוכלים ושמחים אבל זוהי לא שמחה אמיתית אלא רק כלפי חוץ, זוהי שמחת כרסם בלבד , לאנשים כאלה אומר רבי אליעזר, מוטב שיעסקו כל היום טוב בתורה.

ולכאורה אם חושש רבי אליעזר שאנשים יימשכו אחרי האכילה והשתייה, מדוע  דווקא בחג השבועות, חג מתן תורה הוא לא חושש,ומודה שיש לשלב אכילה ושתייה עם לימוד תורה , לחבר בין החומר והרוח?

 

אומר רבי צדוק "בעצרת מתגלה האור בזמן מתן תורתנו, שנתבטל השאור שבעיסה,וזהו שנאמר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, שיהיה אוכלם בקדושה ..יום שניתנה בו תורה הוא"

 

 נבאר זאת על דרך משל לחתן ביום חופתו שכולו נרגש לקראת היום הגודל בחייו, לקראת ערב הוא מגיע יחד עם מכריו לאולם האירועים, ציבור האורחים מתחיל להגיע,ובכניסה לאולם יש מזנון מאכלים למען האורחים. החתן שבקושי אכל במשך היום,או אולי בכלל לא אכל, לא מעלה בדעתו להתיישב ולאכול,אולי הוא ישתה קצת או יכניס משהו קטן לפה אבל לא יותר מזה,לגודל ההתרגשות ומעמד החופה המתקרב ובא,תוכן התפריט ויוקרת האולם, לא הם שיקבעו וישפיעו בכהו זה על מידת השמחה,וגם בסוף החתונה לקראת ה"שבע ברכות" כשהחתן והכלה נוטלים ידיהם הם אמנם אוכלים,אך זוהי אכילה אחרת, אכילה של שמחה של הודאה לקב"ה,הגם שיש בליבם חשש קטן לגבי המשך דרכם היעלה זיווגם אם לאו, מעלת שמחה אמיתית גורמת להרגיע את האדם,ולחזק האמונה בריבונו של עולם, מתוך אכילה כזאת אין חשש תקלה.

כך גם עם ישראל ביום חג השבועות נמצאים ביום חתונתם, בכל שנה ושנה מתגלה אותו האור העוצמה הפנימית שיש בכל יהודי ומתגלה השמחה שהייתה אז במעמד הר סיני,וגם אם יש לאדם טרדות במהלך חייו ,שמחה אמיתית משכחת את הכל, כמ"ש הרב קוק זצ"ל (מועדי הרא"יה): " יש שמחה שעיקרה גופנית..זו שמחה בהמית ומזויפה,ובו בזמן שכל ישות הגוף אומרת שמחה, הנשמה בוכה במסתרים..ויש שמחה הנובעת ממקור הנצח של הנפש,שמחה פנימית שאליה מתבטלת החומריות והאדם שוכח עולם ומלואו,צרותיו וטרדותיו.."

להלכה אנו פוסקים כדעת רבי יהושע(מרן בשו"ע סימן תקפ"ט א′)- דהיינו חציו לה′ וחציו לכם, ז"א בכל ימות השנה עלינו לשלב בין צרכינו הגופניים הגשמיים לצרכי הנפש הרוחניים,לרתום את החומר להשגת הרוח, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים,כך נגיע לשמחה אמיתית, לחיים טובים ומלאים באמונה,ונזכה בעז"ה לברכה והצלחה בכל מעשה ידינו,בריאות פרנסה שלום בית,חינוך ילדים, והכל מתוך שמחה של מצוה.

 

חג שמח!!