בס"ד.

 

 

בלעם, בין ברכה לקללה.. מתפנה לברך גם את עצמו "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" בקשה זו  נשמעת קצת מוזר הרי לפני רגע רצה בלעם לקלל את עם ישראל ולהאבידם מן העולם ועכשיו הוא מצפה למות כמותם?

מסביר החפץ חיים, שבלעם לא רצה לחיות חיי יהודי כי לא קלים הם חייו של היהודי המאמין, זה מותר לאכול וזה אסור, לכאן מותר ללכת ולשם אסור. אבל לא כן המוות של יהודי בו היהודי רואה רק מעבר מחיי שעה לחיי עולם, היהודי מאמין בהשראת הנפש ובשכר ועונש ומשום כך אין המוות מפיל עליו כ"כ אימה, לכן רצה בלעם "לקצר את הדרך" ולמות כמו יהודי.

 

 האמנם כך, האם חיינו בתור יהודים מאמינים, אינם פשוטים?

 בהפטרת פרשת השבוע(מיכה ו′) מסופר על ריב בין הקב"ה לעם ישראל ′′שמעו הרים את ריב ה′ והאיתנים מוסדי ארץ, כי ריב לה′ עם עמו ועם ישראל יתווכח, עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך? ענה בי! כי העלתיך מארץ מצרים, ומבית עבדים פדיתיך, ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים. עמי! זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השיטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה′′.

 

ה′ שואל את עם ישראל "מה הלאתיך" מה עייפתי אתכם ומה הטרחתי אתכם פה בעולם הזה.. מה כבר ביקשתי שתקיימו את מצוות התורה ואל תלכו בחוקות הגויים, ובעבור זה ראו כמה טובות גמלתי אתכם הוצאתי אתכם ממצרים, לא נתתי לבלעם לקלל אתכם וכו′.

 

עם ישראל טוען שישנו קושי גדול בקיום המצוות לאדם הפרטי בעולם הזה. יש נסיונות קשים, נפילות אכזבות, והכי מפריע שלא רואים התקדמות, זה מעייף,זה מתיש ,לא את הגוף! את הנפש.. לחיות בדעה שאנחנו לא עושים את מה שצריך לעשות.

 

לכאורה טענת עם ישראל לקב"ה מוצדקת חייו של היהודי אינם פשוטים, ולא מובנת תשובת ה′ "מה הלאתיך"!

 

 חז"ל מסבירים את הפסוק ′′לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה′ אלקיו עמו ותרועת מלך בו′′ שהקב"ה לא רוצה לראות את עוונותיהם של עם ישראל, כביכול מתעלם מהם, ומדוע? הרי אין לפניו משוא פנים ח"ו? אלא שהתורה מעידה על כל יהודי ויהודי שגם בזמן שחוטא ה′ עימו, הוא לא רצה לחטוא אלא שזוהי נפילה זמנית שנפל ברשתות היצר, יותר מזה ותרועת מלך בו, הוא ריע של הקב"ה גם בזמן שחוטא הוא לא מתנתק ממנו,ואחרי שעבר את העבירה הוא כ"כ מצטער לא רק שהוא לא מצליח להתקדם אלא שעוד הולך לאחור, אלא שהצער של אותו אדם והכמיהה להתקדם היא ההתקדמות הכי גדולה שיכולה להיות כמו שמובא בשם הסטייפלר שהיום בימינו שהנסיונות כל כך מסובכים תקיפים ותכופים - אין תיקון גדול יותר לנפילה מאשר עצם הקושי של הקימה מהנפילה, עד כדי שיש בכך לתקן את הנפילה עצמה. כי בכך שקשה לו הקימה וממשיך הוא להלחם וסר מרע, זהו מהלך תיקון האדם ושלימותו, ואף שאפשר שיפול שוב.

 וכך טענת הקב′′ה לישראל: ′′עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך′′, מה עייפתי אתכם ומה הטרחתי אתכם ואם תאמרו, בודאי טרחה עצומה היא זו שאדם צריך להתמודד על דבר אחד פעמים רבות לקום וליפול, לקום וליפול, ושוב לקום - על כך טוען הקב′′ה, מה עייפתיך בכך, הלא בכל נפילה וקימה אתה עובד ברמה גבוהה יותר, ואם קודם טרחת ברמה א′, עכשיו שנפלת וקמת - זוהי בניית רמה ב′, רמה אחרת לגמרי. ומה ששוב תיפול ותקום, זוהי קימה ובניה לצורך רמה ג′, וכן הלאה. ואם כן, אומר הקב′′ה, אם אני כביכול לא נלאה מעבודתך ורואה אני את התקדמותך הלאה, למה אתה נלאה ומתעייף, צא לך מטעותך מלחשוב שהינך הורס ובונה באותה רמה. הבן ודע שהינך בכל פעם טורח בקומה גבוהה יותר, ואין בכך שום לאות, לפי שהעבודה שהינך עובד הינה תכליתית ואיננה פרך.

 

ומסיים החפץ חיים בהתייחסו לבקשת בלעם למות כיהודי: " אין זה חכמה יתירה למות כיהודי, החכמה היא לחיות חיי יהודי".

 

    

שבת שלום