ארץ עבר הירדן נכבשה לפני בני ישראל. בני גד ובני ראובן הם בעלי מקנה רב, ומבקשים לרשת אזור זה שהוא אזור נוח למרעה – "ארץ מקנה היא, ולעבדיך מקנה" (לב, ד). שבטים אלה, יחד עם חצי שבט המנשה, היו גם גיבורי חיל כפי שמעיד עליהם הכתוב דורות רבים לאחר מכן: "מבני חיל אנשים נושאי מגן וחרב ודורכי קשת ולמודי מלחמה" (דהי"א ה, יח).
גבורתו של שבט גד ניכרת בברכה שברכו יעקב "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב" (בראשית מט, יט) – שהוא יחתוך (לשון "גוֹדו אילנא וקציצו ענפוהי", דניאל ד, יא) את הגדודים הרבים המתגודדים כנגדו. ברוח קרבית זו גם ברכו משה "וטרף זרוע אף קודקוד" (דברים לג, כ).
ככל הנראה, בני גד הם היוזמים העיקריים של רעיון ההתנחלות מעבר לירדן מזרחה, כפי שניכר במשא והמתן שבפרשה, המקדימה בתחילה את ראובן "כי הוא הבכור ובן הגבירה... אבל בכל הפרשה הזו יקדים בני גד כי הם נתנו העצה הזאת, והם היו המדברים תחילה למשה בנחלה הזאת, והם היו גיבורים יותר מבני ראובן... ולפיכך לא היו יראים לשבת לבדם בארץ הזאת מפני יושבי הארץ" (רמב"ן). גם בני מכיר בן מנשה, יאיר בן מנשה ונובח – כולם כובשים כיבוש יזום את חציו השני של הגלעד וערי הבשן הבצורים.
גבורתם של בני גד, בני ראובן ומשפחות מתוך מנשה, עומדת בניגוד קטבי למוג-הלבב של בני דור המדבר, אשר נבהלו מדיווחם של המרגלים שנות דור לפני כן. כאשר בקשו לנחול בעבר הירדן המזרחי, "משה חשד אותם כי יאמר כן מפחד אנשי כנען... ולכן אמר להם שאינם בוטחים בה′ [כמו] אבותם, ויסף עוד להענישם כהם להניחם במדבר" (רמב"ן).
הפתרון שמציעים שבטים אלה מכוון בדיוק כנגד נקודה זו: שבטים לוחמניים אלה – "כל בני חיל" (דברים ג, יח) – יוכיחו כי בקשתם אינה נגזרת מנקודת חולשה אלא מן החוזק. "לכך ענו אותו, חלילה שנירא מהם" (רמב"ן; הרמב"ן מוסיף ושם בפיהם אף את הביטוי בו השתמשו כלב ויהושע "כי לחמנו הם", לעיל יד, ט). גם אם הסכנה המיידית טרם חלפה, כפי שמעיד הצורך לבנות ערים כדי להגן על טפם וגדרות לשמור על צאנם, עם זאת הם מבטיחים "ואנחנו נחלץ חושים (ראב"ע: מגזרת ′מהרה חושה אל תעמוד′) לפני בני ישראל" (לב, יז).
ארץ המישור המזרחי, וחצי הגלעד נתנה לבני גד ולבני ראובן על יסוד תנאי זה, שנקבע בפרוטרוט מוקפד, "תנאי כפול" על דרך החיוב והשלילה. מן המקראות שבספר יהושע (פרקים א כב) עולה שגם נחלת חצי שבט המנשה כלולה בעסקה זו (משך חכמה). היחלצותם למלחמה מקנה להם זכות משפטית בנחלתם.
אבל אם נתבונן בתנאי כפי שניסחו משה, נחשוף רובד נוסף במשמעות היחלצותם של השבטים.
בני גד ובני ראובן הציעו כי הם "יחלצו חושים לפני בני ישראל". לעומתם משה מדגיש שוב ושוב כי ההיחלצות היא "לפני ה′": "אם תיחלצו לפני ה′ למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה′... ונכבשה הארץ לפני ה′" רק אז "והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה′" (כ-כב). אף בני גד ובני ראובן מאשרים את החוזה בניסוח זה, ובאותה מטבע לשון: "ועבדך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה′ למלחמה" (כז); כך סוכם עם מנהיגי האומה: "אם יעברו... כל חלוץ למלחמה לפני ה′", ושוב השבטים מאשרים זאת "נחנו נעבור חלוצים לפני ה′ ארץ כנען" (לב). הדגשה זו – שבע פעמים בכיבוש ופעם אחת בנחלה – אינה עניין של מה בכך.
התרגומים, אונקלוס ו"יונתן", מתרגמים באופן עקבי את ההיחצלות לפני ה′ כהיחלצות לפני עם ה′ ("קדם עמא דה′"). אונקלוס מקפיד באופן שיטתי להסיר כל שמץ של האנשה מן המשמעות המקראית, וככל הנראה ראה במשמעות המילולית של כיבוש "לפני ה′" מינוח בעייתי. (אולם הדבר ראוי לציון, שכן זו הפעם היחידה בכל התורה כולה בה אונקלוס נוטה מן התרגום המילולי של הביטוי "לפני ה′" – "קדם ה′" – ולרוב הוא משתמש דווקא במונח זה כדי להסיר קשיים מביטויים מקראיים אחרים, למשל בראשית א, ב: "ורוח א-להים מנשבת", "ורוח קדם ה′ מנשבא").
רמב"ן מנסח את תשובתם של בני גד ובני ראובן בדרך המשלבת את שתי המשמעויות, המילולית והאנושית: "נעבור חלוצים למלחמה, ונהיה מהירים וראשונים לפני העם להלחם באויבי ה′".
ראב"ע מעניק משמעות מרחבית למונח "לפני ה′". כמו במקומות רבים במקרא הכוונה היא לפני ארון הברית. ואכן אופן חציית הירדן (יהושע ד, יב) ותהלוכת הקרב סביב יריחו (ו, ט) משקפים פרשנות זו. ונמצאו שתי המשמעויות מתקיימות: "ויעברו בני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה חומשים לפני בני ישראל כאשר דבר אליהם משה; כארבעים אלף חלוצי הצבא עברו לפני ה′ למלחמה" (ד, יג). ההיחלצות היא אפוא לפני עם ה′ ולפני ארון ה′.
ואולי קיימת משמעות נוספת לאותה היחלצות. היחלצות לפני ה′, כמוה כעמידה לפני ה′ (בראשית יח, כב), ברכה לפני ה′ (כז, ז) גבורה לפני ה′ (י, יט) – כל אלה אינם מתקיימים במרחב הפיזי בלבד, אלא בממד הרוחני-תודעתי. מעשה חלוצי להיטיב עם ישראל ולהנחיל להם את הארץ היא עצמה מעשה רוחני, פעולה שהיא "לפני ה′". ההיחלצות – החלוציות בשפתנו המדוברת – חורגת מן הכאן והעכשיו הפיזיים ועוטה אדרת נשגבה.
כאז, גם בדורות שלפנינו. ההיחלצות לבניית הארץ בתנועת "חיבת ציון" קראה בראשיתה בשם שמים. חברת ביל"ו גם חרתה על דגלה את הסיפא של הפסוק: "בית יעקב לכו ונלכה באור ה′" (ישעיה ב, ה); גם תקנות התקינו, למען אשר ינהלו את חייהם על פי תורת ישראל והמסורת (ספר ראשון לציון, תש"א). תמורות הזמנים למיניהם לעתים עמעמו התנהלות זו. שטף החיים גם עמעם לעתים את הדחף החלוצי לדורות. אולם זאת יש לדעת, היחלצות לפני ישראל היא היחלצות לפני ה′. וכך יש לראות גם את המעשה החלוצי לדורותיו, גם המעשה החלוצי של היום.