"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר,  דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם:

יְבָרֶכְךָ ה', וְיִשְׁמְרֶךָ!

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ!

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם!

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרְכֵם"[1].

למילה "כֹּה" משמעות עמוקה ביותר בדברי ימי ישראל:

המילה "כֹּה" קשורה בהבטחת ה' לאברהם: "כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ!"[2],

המלה "כֹּה" קשורה לגאולת ישראל ממצרים: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר!"[3].

המלה "כֹּה" כרוכה במתן תורה: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל!"[4].

מילה זו נושאת אופי ומשמעות של 'ככה זה צריך להיות!' באופן זה, בדיוק כך! זהו צַו מדויק, כך ורק כך אתה מצווה לנהוג! כאשר אתה פועל על פי ההוראות והמינון שקיבלת, הִנך מוכיח בכך שקיבלת על עצמך עול מלכות שמים. וממילא 'מתחייב' הקב"ה לקיים גם הוא את דבריו[5].

"כה" הִנּוֹ סמל לקידוש שם שמים, אשר תובע הודאה שלמה וציות של ממש לריבונו של עולם. ולכן בעבודת ה' אין מקום לפשרות ואין מקום לוויתורים. כאן אסורה הכניעה, ואף כניעה חלקית: "כֹּה אָמַר ה'!" כלומר 'כזה רְאה וקַדֵּש!'

גם כאשר מחליט הקב"ה להביא עונש ונקמה על מחללי שמו, הוא מביא זאת בדרך כלל במילה כֹּה: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ"[6].

כך בעמלק: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל"[7],

כך בבני עמון: "וְאָמַרְתָּ לִבְנֵי עַמּוֹן שִׁמְעוּ דְּבַר ה' אֱלֹהִים: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים יַעַן אָמְרֵךְ הֶאָח אֶל מִקְדָּשִׁי כִי נִחָל וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה וְאֶל בֵּית יְהוּדָה כִּי הָלְכוּ בַּגּוֹלָה - לָכֵן הִנְנִי נֹתְנָךְ לִבְנֵי קֶדֶם לְמוֹרָשָׁה..."[8]. וְעוד וָעוד.

אף בגאולה מבבל ממלאת המילה "כה" תפקיד חשוב: "כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: ...מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל!"[9].

וכן לעתיד לבוא. מצד אחד: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג..."[10].

ומצד שני: "לָכֵן אֱמֹר: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים, וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת אַדְמַת יִשְׂרָאֵל"[11].

משה רבנו ע"ה אף הוא ידע רז זה. ומובא במדרש 'אבכיר' בפרשת שמות, על הפסוק "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"[12]: "אמר [משה] לפני הקב"ה: אם כך הורגין בניו, אַיֵּה ה'כֹּה [יִהְיֶה זַרְעֶךָ!]' שאמרת לאברהם? דבר אחר: למי תאמר: 'כֹּה' בסיני, 'כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב...'?" [13].

משה הבין וקלט כי במידה מסוימת 'הכדור נמצא במגרש שלנו', ורק אם אנחנו בעצמנו נפעל - יסייע ה' בידינו[14]. ולכן נאמר בו: "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ..." - כלומר אין נכונות מצד העם להיגאל, וחבל! העם עדיין איננו בשֵל לגאולה. ה"כֹּה" עדיין איננו קרוב.

משל למה הדבר דומה? למי שמתפלל ומתחנן אל ה' כדי לזכות בהגרלת מפעל הפיס, אבל הוא אינו עושה את המינימום: הוא לא קונה כרטיס...

תאווה לברכה

ומכאן לברכת הכהנים עצמה. במסכת סוטה מובאים דבריו של רבי יהושע בן לוי: "מניין שהקב"ה מתאווה לברכת כהנים? שנאמר: 'וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרְכֵם'"[15].  ופירש שם רש"י: "תלה הכתוב הדבר בהן להיות ברכה זו שִׂימַת שְׁמו על עַמו, ולא עשאהּ צורך ישראל אלא צורך מקום"[16]. כלומר, זהו כביכול אינטרס של הקב"ה בכבודו ובעצמו.

גם במסכת ברכות מספרת לנו הברייתא דבר דומה: "אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לִפנַי ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כיסא רם ונישא, ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויִגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותיכנס להם לפנים משורת הדין. וניענע לי בראשו." והגמרא מסכמת שם: "וקמשמע לן [מלמד אותנו] שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך!"

מדוע ביקש ריבונו של עולם ברכה מרבי ישמעאל? וכי זקוק הקב"ה לברכה?! ומדוע  ניענע בראשו?

התשובה על כך נמצאת בפרשת ברכת כהנים. הכתוב אומר: "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ...", וכתבו המפרשים[17] שהביטוי 'לשאת פנים' משמעו להסתכל למישהו ישר בעיניים, להַיישיר מבט. מי שאינו יכול 'לשאת פנים' הוא אדם המתבייש משום שכועסים עליו ולכן הוא משפיל את עיניו ואינו מעיז להרים את פניו, הוא מוריד מבטו כלפי מטה מבושה. כך אנו לומדים מדבריו של אבנר בן נר לעשׂהאל אחי יואב, כשאמר: "סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי, לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה, וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי אֶל יוֹאָב אָחִיךָ?"[18] כלומר יואב יכעס עליי ואתבייש להסתכל לו בעיניים.

אם כן מה שנאמר כאן "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ" משמעו בעצם שה' לא יתבייש כביכול להסתכל לכם בעיניים! נמצא שיש לקב"ה כביכול 'צורך' לתת לנו את ברכתו בעין יפה, ללא כבישת פנים בקרקע. אם כן גם הוא 'צריך' ברכה מהכהן הגדול כי יש יחסים הדדיים בין עם ישראל לאלוהיו.

בין כבוד לאומי לכבוד שמים

לומדים מכך דבר גדול: ישנם יחסי גומלין בין מצבו של עם ישראל לבין 'מצב רוחו' של הקב"ה בשמים, כביכול, וחילול שֵם עַם ישראל בארץ ובעולם נעוץ בחילול השם, ולהיפך. כשהקב"ה רואה את עם ישראל מושפל ומתבזה, מתבייש גם הוא כביכול, ואף בוכֶה על כך: "בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה", מקונן הנביא ירמיהו[19], ושאלו חז"ל במסכת חגיגה: "מַאי 'מִפְּנֵי גֵוָה'?", וביאר רב שמואל בר יצחק: "מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לגויים"[20].

כלומר הנביא ירמיהו מבַכֶּה בעצם את הכבוד הלאומי של עם ישראל שהיה למרמס. דם יהודי נשפך כמים, דם יהודי היה להפקר!

מנהיגות שאינה מבוססת על התורה, כפי שיֶשנה היום - למעשה, פשטה את הרגל. המנהיגות חסרת עמוד השדרה מתנהגת בצורה סמרטוטית. מנהיגות שהיא נטולת אמונה היא גם חסרת אמינות!

וכי יכולים אנו להתנער מן האחריות? האם יכולים אנחנו להצהיר במצח נחושה כי "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ?!"[21]

אין לנו כובע

הכתוב אומר: "רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה!"[22] - מאוסה ומזולזלת. והמדרש לפסוק זה מתאר שתי נשים שהסתכסכו ביניהן, ובמהלך התגרה ומשיכת השיער של האחת לחברתה, פנתה האחת ל'קולֶגה' שלה ואמרה לה: "תסתלקי מפה, 'פרצוף יהודיה' אחת!" לימים, כאשר התפייסו השתיים ועשו 'סולחה' ביניהן, אמרה הנפגעת לחברתה: על הכול מחול לך, חוץ מעל כך שכינית אותי 'יהודיה'![23]

אוי לה לאותה בושה! אוי לה לאותה כלימה!

היהודים של תקופת בית ראשון זלזלו ביהדותם, התנכרו לעמם, למורשתם ולתורתם ולתרבותם. ובהתאם לכך גם התייחסו אליהם, שכן החוק הפיזיקלי קובע כי זווית הפגיעה כזווית ההחזרה... מי שעושה מעצמו שה - הזאב טורפו! הנביא ירמיהו כבר איננו מתאונן על ההרג ולא על האובדן, אלא על הרוח השבורה של העם, על ההשפלה הלאומית: "בֹּשְׁנוּ כִּי שָׁמַעְנוּ חֶרְפָּה, כִּסְּתָה כְלִמָּה פָּנֵינוּ, כִּי בָּאוּ זָרִים עַל מִקְדְּשֵׁי בֵּית ה'"[24].

הרב קוק כותב ב'אורות התחיה' כי "טעות יסודית היא החזרה מכל היתְרון שלנו, החידלון מההכרה של 'אתה בחרתנו'. לא רק משונים אנחנו מכל העמים, משונים ונבדלים בחיים הִסתּוֹרִייִם מצוינים, שאין דוגמתם בכל עם ולשון, כי אם גם מעולים וגדולים מאוד מכל עם. אם נדע את גדולתנו - אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גָדלֵנוּ - אנו שוכחים את עצמנו, ועַם שישכח את עצמו בוודאי הוא קטן ושפל. רק בשכחת עצמנו הננו נשארים קטנים ושפלים, ושִכחת עצמנו היא שִכחת גדולתנו"[25].   

גם היום יש החושבים כי זוהי בושה להיות יהודי! מנהיגים קטנים הבושים ביהדותם, באמונתם ובצדקת דרכם. בואו לא נחפש הסברים לוגיים לשנאת הגויים לעמנו. אין לכך סיבה אחת! יש לכך מיליוני סיבות - כמניין יהודי העולם. זוהי הסיבה האמתית לשנאתם של הגויים לעם ישראל.

בדיחה ידועה מספרת על האריה והשועל שהלכו ביער והשתעממו.

"מה נעשה?" שואל האריה.

"בוא נלך להרביץ לשפן," עונה השועל.

"אבל איך נעשה את זה?" תמה האריה.

"נלך לבית של השפן. אם יש לו כובע נצרח עליו 'למה אתה עם כובע?' ונרביץ לו, אם אין לו כובע - נרביץ לו כי אין לו כובע..."

הלכו האריה והשועל לביתו של השפן ודפקו בדלת. השפן המסכן שפתח את הדלת היה ללא כובע. צרחו עליו האריה והשועל "למה אין לך כובע?!" ופוצצו אותו במכות.

אחרי שבוע שוב הלכו האריה והשועל ביער והשתעממו.

"מה נעשה?" שאל האריה.

"בוא נלך שוב להרביץ לשפן," אמר השועל.

"אבל איך נעשה את זה הפעם?"

"נבקש ממנו סיגריה. אם הוא יביא עם פילטר, נצרח עליו 'מה אנחנו, ילדים? מה אתה מביא לנו עם פילטר'? ונדפוק לו מכות. אם הוא יביא בלי פילטר, נצרח עליו 'מה אתה רוצה להרוג אותנו, מה אתה מביא לנו בלי פילטר?'"

הגיעו השניים לביתו של השפן וביקשו ממנו סיגריה.

"עם פילטר או בלי פילטר?" שאל השפן.

עמדו האריה והשועל נבוכים במשך כמה רגעים, הביטו זה בזה ולא ידעו מה לעשות. השפן 'סידר אותם'!

"מה?! למה אתה בלי כובע?!" צעקו עליו שניהם והפליאו בו מכותיהם...

כעין זה מספר המדרש למגילת איכה על שני יהודים שעברו לפני הקיסר אדריינוס ושילמו על כך בחייהם: האחד אמר שלום לקיסר ועל כך ערפו את ראשו. ראה זאת השני והחליט להתעלם מן הקיסר ולא לשאול בשלומו, ואף על כך ערפו את ראשו. לכשנשאל הקיסר על ידי אנשיו לפשר הדבר ונדרש להסביר את התנהגותו, הגיב בשיא הטבעיות ואמר: אתם רוצים לייעץ לי איך אני צריך להרוג את שנואי נפשי?![26]

להרים את הפנים

עכשיו נסגור את המעגל. פתחנו בברכת כֹּהנים שבה נאמר: "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ!" כלומר, אף על פי שה' כועס ולכן פניך נפולות ומושפלות, וממילא גם פניו נפולות כביכול כי גם הוא מתבייש - מתברכים אנו על ידי הכהנים: "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ" - שתרחק הכלימה ממך ומאתנו.

איך אנחנו עושים את זה?

רבי שמשון רפאל הירש נותן לנו את המרשם לכך בהסבירו את שורשי מאבקו של יעקב עם המלאך שׂרו של עשָׂו, וכך הוא כותב: "כוחו של יעקב-ישראל תלוי בכוחות אחרים נעלים יותר שחרבו של עֵשָׂו לא תוכל להם. בשעה שיעקב נופל הרי סיבת נפילתו אינה במיעוט כוחו החומרי - הוא נופל מתוך שלא השכיל לקיים לעצמו את שמירת אלֹהיו. בשעה שישראל עומד הרי סוד עמידתו הוא לא בסעד החומרי האיתן, אלא בכוח אלֹהיו הנושאו על כנפי נשרים"[27].

אנחנו היהודים המאמינים, נושאי הדגל של המדינה הציונית בעידן הפוסט ציוני חייבים לשדר חוסן פנימי: אמונה, נאמנות, עקשנות. עלינו להסביר לעצמנו ולאחֵינו, לעם ישראל כולו, את מה שהאחים נִסו להסביר בזמנו ליעקב אבינו ע"ה, כאשר בא אליהם בטענת: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ... וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי", אז הגיבו האחים: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!"[28]

ולכאורה תשובה זו אינה ממין הטענה: יעקב אבינו מעלה את החשש מפני מלחמה כוללת, ולכאורה האחים מגיבים שלא לעניין!

מבאר אור החיים הקדוש את תשובת האחים: "אדרבה! יסתכנו בין האומות כשיראו שבָּזוּי אחד שלט בבת יעקב ופעל ועשה כחפצו וכרצונו. ולא תהיה ל'שונאיהם' (בלשון סגי נהור) תקומה בין העמים. ואדרבה, בזה תהיה חיתתם על העמים, וירעדו מפניהם!". ו'דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן'[29].

וכך גם כתב הרש"ר הירש ברוח אותם הדברים: "בתשובתם היחידה [של האחים]: 'הכזונה יעשה את אחותנו?!' הם מגלים את כל נימוקם. האדון לא היה מרשה לעצמו את כל זה, אלמלא הייתה זו נערה יהודיה זרה ועזובה. רעיון זה עורר בלִבם את ההכרה שיש רגעים שבהם גם משפחת יעקב תאחז בחרב, כדי להגן על כבוד וטוהר. כל עוד יכבד העולם רק את זכותו של זה שהכוח עומד לצִדו, צריך גם יעקב לאמן את ידיו בחרב." והוא מוסיף: "הם לא ביקשו לנהוג בחכמה. הם רצו להפיל את אימתם על הבריות, שלא יעֵזו האחרים לעשות כדבר הזה. בנות ישראל לא תהיינה הפקר!" עד כאן לשונו, 'שְׂפָתַיִם יִשָּׁק, מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים!'[30]

כבניו של יעקב אבינו, אנו צריכים גם להראות זאת במעשים, באורח חיינו ממש. אין די בדיבורים יפים ונמלצים על אידאלים. באחד מספריו כתב הסופר ש"י עגנון: "...שכן מנהגה של מדינה זו - אין עושים דבר אלא אם כן דנים עליו תחילה. ואין דנים, אלא נואמים ודורשים. נאמו נאומים ודרשו הדרשה - רואים בני המדינה את עצמם כאילו כבר עשו מעשה. אם הלכה אותה צרה - מוטב, ואם לאו - מוסיפין לה נאום. עד שבאה צרה קשה ממנה ומעמידין נואם אחר. אם בטלה הצרה - מוטב, ואם לאו וכו'..."[31]. ודי לחכימא.

כאמור, אנחנו צריכים לשדר החוצה את המסרים הללו. אם אנחנו נהיה 'חמים' על העניין, נצליח בעזרת ה' לחַמֵּם גם את עַם ישראל לכך. אם אנחנו עצמנו לא נהיה חמים, יקשה עלינו לחמם את האחרים. אם נשדר כלפי חוּץ עוֹז רוּחַ ותעצומות נפש, אמונה בצדקת הדרך ואמונה וביטחון בה' צור ישראל וגואלו, אזי בעזרת ה' ובישועתו נצליח גם להַפעיל מחדש את מַכבֵּש הציונות במעשינו ובתפילותינו, ונזכה מחדש לאותו מצב של "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן, עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה', עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ"[32].