|
|||
|
|||
1. להשמדם עדי עד
להשמדם עדי עד
אחת השאלות הנוקבות הנשאלות השכם והערב, חדשים לבקרים, על ידי שלומי אמוני ישראל, ועל ידי כל יהודי מאמין היא שאלתו המפורסמת של הנביא ירמיה, אשר, לאחר התבטלות עצמית, מרהיב עוז בנפשו ושואל מאת ה′: "צדיק אתה ה′, כי אריב אליך. אך משפטים, אדבר אותך! מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בוגדי בגד? נטעתם, גם שורשו, ילכו, גם עשו פרי. קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם".
הנביא ירמיהו מעורר, למעשה, את שאלת השאלות: "מדוע דרך רשעים צלחה?" זוהי שאלה המקבילה לשאלת: "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" שאותה עורר משה רבינו, ע"ה, בבקשו מאת ה′: "הודיעני נא את דרכיך". ואכן, כמשה כן ירמיהו, נענה על ידי ה′ כי אין באפשרותו של בשר ודם לקלוט הכל. באשר הוא נקלע אך לחלק מזערי של התסריט. ואמנם, ה′ מגיב לשאלת ירמיה במשל: "כי את רגלים רצת וילאוך, ואיך תתחרה את הסוסים?" רמז לתשובה על שאלה זו יש למצוא בפרשת השבוע. הכתוב מציין: "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאיו אל פניו ישלם לו" והסביר החפץ חיים בספרו "שם עולם": אל יפלא בעיני האדם בראותו עבריינים מצליחים. אומנם הדברים תמוהים נוכח המשנה: "אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה". והלא אנו רואים בעליל, כי ישנם בני אדם שאין בהם שמץ של מעשה טוב מאותם מעשים המנויים במשנה זו ובכל זאת מלא ביתם כל טוב. אם כן נשאלת השאלה מדוע?
מבאר החפץ חיים שם בענין זה על דרך המשל: מסופר על אדם שהיה נאמן למלך, והמלך נתן בו כל העת אמון מלא. כשלפתע, התגלה, כי הלה ניצל את האימון המלא אשר ניתן לו, ומעל באימון המלך וריגל לטובת מדינה זרה. עונשו של האיש הזה היה מוות בייסורי רעב. הוא נכלא בתא זכוכית ללא מזון וללא משקה, והציבור הוזמן לצפות בסופו המר של האיש. מובן כי ביום הראשון עדיין לא ניכר העונש באיש. הוא סעד סעודה הגונה קודם לכן כך שלא חש ברע ביומו הראשון בתוך התא. ביום השני כבר נכרו בו סימני דאגה, הוא כבר נראה פוסע באי שקט בתוך תא הזכוכית אנה ואנה. ביום השלישי נפלו פניו ועיניו כמעט יצאו מחוריהן כשראה דבר מאכל בידיו של אחד המתבוננים. ביום הרביעי תש כוחו וקשה היה לו לעמוד על רגליו. ביום החמישי והשישי כבר שכב על רצפת התא כשכולו מתפתל מייסורים. ביום השביעי התרחש דבר מזעזע. לעיני כל, קרע האיש מלבושיו מעליו והחל נועץ את שיניו בגופו החשוף ונוגס נגיסת בשר מבשרו ולועס בתיאבון. בו ביום, הגיע הלך לעירה והתענין בהתגודדות שמסביב לתא. ומשסופר לו, במה המדובר, בקש להתקרב לתא ולצפות מקרוב בנעשה. והנה הופתע לראות, שהגבר המעונה יושב ונוגש בשר בתיאבון. עד שהובהר לו, שהאיש אוכל את בשר עצמו. והנמשל ברור. מסקנה: "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו". לצערינו, אותם אנשים אינם חשים בחומרת המצב, אליו נקלעו.
עכו"ם
והכתוב מעיד על אלה ועל שכמותם, בפרשת השבוע: "ופן תשא עיניך השמימה . . . והשתחווית להם ועבדתם אשר חלק ה′ אלוקיך אתם לכל העמים תחת כל השמים". ופרש רש"י על אתר: "לא מנעם מלתהות אחריהם אלא החליקם בדברי הבליהם, לטורדם מן העולם וכן הוא אומר: ′כי החליק אליו בעיניו למצוא עוונו לשנוא′".
מה הכונה? לפני מתן התשובה נקדים הקדמה קצרה, לשם חידוד השאלה וכהכנה לקבלת תשובתה.
הכתוב מעיד: "מלכה ושריה בגויים - אין תורה". ודרשו חז"ל: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים - תאמין! שכן בחכמה כתיב: ′והאבדתי חכמה באדום ותבונה בהר עשו′. מה שאין כן בתורה כתיב: ′מלכה ושריה בגויים אין תורה′".
אם כן, שאלתינו מתחדדת שבעתיים: כיצד יתכן כי אנשים חכמים יפעלו בצורה כה מטופשת, בלתי הגיונית ובלתי סבירה?
הסביר החפץ חיים בפרושו לתורה שהתשובה לשאלתינו טמונה ברש"י הנ"ל: "החליקם בדברי הבליהם וטרדם מן העולם". ומסביר שדבר ידוע הוא, כי כל בעל מלאכה זקוק לחכמת - חיים על מנת שיצליח להביא טרף לביתו. כך גם הנגר משתמש בחכמתו כשחפץ להדביק שני גזרי עץ זה לזה. חכמתו מלמדתו, כי הנסרים צריכים להיות חלקים, ואם ישנה בליטה בחלק האחד הוא יודע כי עליו להחליקה או לעשות חריץ בגזר העץ השני. וכך נכנסת הבליטה שבגזר האחד, לתוך השקע שבגזר האחר. ובכן, לאחר ביצוע מלאכתו תראה עבודתו מושלמת. אולם, הוא יודע את האמת, הוא יודע כי בשני הגזרים יש פגם, באחד בליטה ובשני שקע.
הוא הדין בנידון דידן. הכל יודעים את השטות שבעבודה זרה. כל אויל מבין כי ויתור אחד מוביל לשרשרת של ויתורים נוספים. כל אחד מבין, כי לפנינו גזר עץ עם בליטה. אך הקב"ה "מחליקם בדברים", הוא חוצב, כביכול, חריץ בשכלם, "חור בהשכלה", על מנת להטעותם. על מנת שיראו את "העקוב למישור והרכסים לבקעה".
אולם, יגיע היום, "ואליך גויים יבואו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל".
בינתיים, מתקשים הנוגעים בדבר להבחין באיוולתם. בינתיים, רואים הם "ברכה" בעמלם. אבל לא ירחק היום, שהכל יווכחו שאותם העבריינים אוכלים את לב עצמם. ואולי, יווכחו גם הם שבגלל השרטון שעלו עליו חצב הקב"ה חור בשכלם על מנת "ליישר את ההדורים". כשבסופו של דבר גם הללו יכירו כי "אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל".
|