1.       

משה ובלעם

משה ובלעם

התורה בסוף ספר דברים מצהירה: "ולא קם עוד נביא בישראל כמשה אשר ידעו ה′ פנים אל פנים". המדרש עורך השוואה בין יכולת הנבואה של משה רבינו ליכולת הנבואה של בלעם, נביא אומות העולם. אומר המדרש: "′לא קם עוד נביא בישראל כמשה′ - בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה זה? בלעם בן בעור. אלא שהפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם בן בעור:

א.משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר: ′נאם שומע אמרי אל′.

ב. משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו, ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו שנאמר: ′ויודע דעת עליון′.

ג. משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד, שנאמר: ′ואתה פה עמוד עמדי′, ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל, שנאמר: ′אשר מחזה ש-ד-י יחזה נופל וגלוי עיניים′ משל למה הדבר דומה, לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שלחנו" ע"כ.

שר  וטבח

לכאורה, המדרש מעורר תימהה גדולה, וכי יעלה על הדעת שבלעם נביא אומות העולם גדול מנביא הנביאים משה רבינו שכמותו לא קם בישראל?

דומה כי תשובה לשאלתנו ניתן למצוא בדברי המשל. המשל יוצר הדמיה מדוייקת, הוא מעמיד את בלעם במקום הנכון, ומאיר את משה באור הראוי לו. משה רבינו הוא שר של הקב"ה, בלעם הרשע משמש במעמד של טבח ב"מטבחו" של הקב"ה, טבח יודע את הפרטים הקטנים: מתי יאכלו, מה יאכלו. שר איננו מודע בהכרח לפרטים הללו, הפרטים הקטנים אינם מענייניו כלל. השר מתעסק בדברים הגדולים, אולם בסופו של דבר, הטבח אינו משתתף בסעודה החגיגית, הטבח אינו אוכל והשר - כן. משל למה הדבר דומה: לבנקאי. הפקיד בבנק מוצף בכסף, הוא יודע במדויק למי שייכת כל אגורה בקופה, ומהו מצב החשבון של כל אחד ואחד מהלקוחות. העשיר לעומתו איננו מעודכן "חדשים לבקרים" במצב חשבונו, הוא איננו יודע במדויק כמה כסף עומד לרשותו, אבל בסופו של דבר הכסף הוא שלו. כך הוא משה ביחס לבלעם, משה הינו שר בממשלתו של הקב"ה, בלעם הוא טבח בלבד.

הנותן לשכוי בינה

אם כן לאחר שקבלנו תמונה מדוייקת המגדירה בפנינו את דיוקנם של משה ולהבדיל, של בלעם, נתחקה אחר אישיותו של נביא אומות העולם בלעם הרשע. הגמרא מביאה את דברי מיכה הנביא הפונה בשם ה′ אל כנסת ישראל: "′עמי זכר-נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה′′′.

שואלת הגמרא: ′′מאי ′למען דעת צדקות ה′′? אמר ר′ אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם, שלא כעסתי בימי בלעם הרשע. שאלמלא כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק: ′מה אקב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה′′. מלמד שכל אותם ימים לא זעם. וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אמר רבי אבין ואיתימא ר′ אבינא: ′רגע′ כמימריה. (דהיינו כמשך אמירת המילה "רגע" - כהרף עין). ומנלן דרגע רתח? שנאמר: ′כי רגע באפו חיים ברצונו′. ואי בעית אימא מהכא: ′חבי כמעט רגע עד יעבור זעם′. ואימת רתח? אמר אביי: בהנך תלת שעי קמייתא כי חיוורא כרבלתא דתרנגולתא וקאי אחד כרעא. מקשה הגמרא: כל שעתא ושעתא נמי קאי הכי?! מתרצת הגמרא: כל שעתא אית ביה שוריקי סומקי בהאי שעתא לית ביה שוריקי סומקי" ע"כ.

כלומר הסימן לכעס של הקב"ה הוא תרנגול העומד על רגלו האחת וכרבולתו מחוירה. זוהי האינדיקציה לידע את זמן כעסו המדויק של הקב"ה ולרגע הזה מחכה בלעם הרשע.

יש להבין כי התרנגול מופיע כאן בצורה סימבולית ויש לעמוד על המיוחד  בתרנגול שדוקא הוא מבטא את הכעס.

שתי תכונות בולטות יש לתרנגול: בינה ותאוה.

בינה - "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה".

תאוה - "שלא יהיו ת"ח מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים".

אם כן משמעות הנמשל שכאשר התרנגול עומד על רגלו האחת - רגל התאוות - וכרבולתו מחווירה. חיוורון זה מעיד על חולשה וחולי, זהו רגע שפל בחיי האומה, ברגע שכזה בא כעס לעולם. למצב כזה של חרון אף מיחל בלעם הרשע כדי לקלל את עם ישראל.

שלוש רגלים

"ויפתח ה′ את פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים". מסביר רש"י על המקום: "בקש לעקור אומה החוגגת שלוש רגלים".

ולכאורה מה לשלושת הרגלים ולמלחמתו של בלעם בעם ישראל?

אלא יש לומר ששלושת הרגלים מיצגים את האנטיתזה לאישיותו של בלעם. שלושת הרגלים מבטאים את ההיפך המוחלט משיטתו של בלעם. המשנה באבות מאפיינת את תלמידיו של בלעם בשלוש תכונות אופי: "עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה".

עין רעה - תאות בצע, וממילא צרות עין כלפי מה שמשיגים האחרים. כנגד זאת מביע חג הפסח רוחב לב ונדיבות - "כל דיכפין ייתי וייכול".

רוח גבוהה - גאוה. כנגד זאת מביע חג השבועות, חג מתן תורה את סמל הענוה שכן "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמדבר". וכן "דברי תורה נמשלו למים הזורמים ממקום גבוה למקום נמוך".

נפש רחבה - תאוה למותרות. כנגד זאת מביע חג הסוכות את ההסתפקות במועט - היציאה מדירת קבע לדירת עראי.

חכמה ומידות

דמותו של בלעם מוצגת לעינינו כמוצג פסיכולוגי סבוך ומענין. מצד אחד הינו מגדולי חכמי הדור, כדאיתא במדרש: "אמר ר′ אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופים בעולם כבלעם בן בעור". ומצד שני נפש מפותלת ומלאה סתירות פנימיות. מין שילוב חד של גדלות רוח, רוחב אופקים לב קולט מראות אלוקים, עם בליל תערובת של מידות מושחתות ביותר. אדם קטנוני עד אימה, גדוש שנאה תהומית ושטוף בתאוה וכבוד. המדרש מערטל את בלעם מכל לבוש של כבוד, כשהקב"ה נגלה אל בלעם באקראי, "ויקר אלוקים אל בלעם", עונה לו בלעם: "ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח". בלעם, ברוב שפלותו, מנסה לשקר לבורא עולם ואומר המדרש: "אמר לו הקב"ה: רשע! מה אתה עושה? אמר לו: ′את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח′ - משל לשלחני המשקר במשקולות הרגיש בו בעל השוק, אמר לו: מה אתה משקר במשקולות? אמר לו: כבר שלחתי דורון לביתך. אף כאן, בלעם, קראו רוח הקדש, אמר לו: רשע! מה אתה עושה? אמר לפניו: את שבעת המזבחות ערכתי". וכן מוסיף המדרש: "ראה כמה היה בלעם הרשע ערום התחיל לומר  ′את שבעת המזבחות ערכתי′ - לא אמר מזבחות אלא ′המזבחות′, אמר: משנברא העולם ועד עכשיו שבעה מזבחות בנו ואני מקריב שבעה כנגדם. למה היה דומה אותו רשע? לטבח שהיה מוכר בשר והיתה החנות מלאה בשר וראה הלוגוסטוס (ממונה על מכס הבשר) מסתכל בבשר, אמר לו: מרי, כבר שלחתי אופסנון (בשר טוב ושמן) לביתך. כך בלעם, אמר לו הקב"ה: רשע! מה אתה עושה? אמר לו: ′את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח′" ע"כ.

נמצאנו למדים אם כן, כי בלעם אכן אדם גדול היה אך מושחת לא פחות. ובא זה ללמדנו כי אין בהכרח קשר בין רמה אינטלקטואלית גבוהה למידותיו של אדם. בלעם היה אדם אינטיליגנט ומתורבת, נאור ומשכיל, אך מידותיו היו פגומות מיסודן, מבלה לילות בחיק אתונו ובלב אסונו.

בת יפתח

בהפטרת פרשת חוקת אנו קוראים על פרשית יפתח ובתו.

יפתח, מנהיג גדול ומצביא בחסד, אשר אין עוררין על גודל כשרונו ויכולת מנהיגותו. והנה הוא עומד מול פנחס הכהן הגדול, תלמיד חכם, גדול הדור לכל הדעות.

אך למרות כל גדולתם ומעלותיהם האינטלקטואליות, כבודם חשוב להם יותר מכל. חז"ל מבטאים זאת בחריפות כפי שאומר המדרש: "מבין שניהם אבדה אותה עלובה". ומוסיף המדרש ואומר: "הדא דבריתא אמרה בין חמתא למחבלתא אזל ברא דעלובתא". כלומר: בין המילדת המתרשלת ליולדת המורדת הולך התינוק לעולמו, רח"ל. יפתח חושב שאין זה מכבודה של מלכות שהוא יכתת את רגליו כדי לחפש מי שיתיר את נדרו. פנחס גם חורש בראשו מחשבות דומות, הוא חושב שאדם ברמתו אינו צריך ללכת אל יפתח כדי לפתור לו את בעיותיו האישיות. על התכתשות מיותרת זו משלמים יפתח ופנחס מחיר יקר מאוד.

יפתח מאבד את בתו במו ידיו ולא זו בלבד אלא מוסיף הכתוב ואומר: "ויקבר בערי גלעד". שואלים חז"ל: מדוע נאמר ערי גלעד ברבים? וכי בכמה ערים נקבר יפתח? מסבירים חז"ל שיפתח חלה ב"נשילת איברים" רח"ל. בערים בהם היה עובר יפתח היו נופלים איברים מגופו ובמקום בו הם היו נופלים שם היתה קבורתם, על כן כתוב: "ויקבר בערי גלעד". הנה שופט ומצביא מזהיר המתואר בכתובים כ"גיבור חיל" יורד מבימת ההיסטוריה בוש, נכלם, קטוע איברים וגדוע נפש.

כך היתה גם אחריתו של פנחס. בתחילה מתואר פנחס כ"מלאך ה′", ולאחר מכן הוא יורד מהדיוטה העליונה בקול רעש גדול, כדכתיב: "ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה′ עימו". מסביר המדרש כיון שפנחס ירד מגדולתו ע"כ נכתב הפסוק בלשון עבר. אם כן זהו המחיר שאנשים ברמתם היו מוכנים לשלם בעבור הכבוד.

מידת הזהירות

כזה היה גם בלעם, אדם גדול בחכמה, "יודע דעת עליון" ומבין בנסתרות העולם הזה. והנה דוקא לנגד עיניו מתחוללים תרחישים מוזרים ובלתי מובנים, ובלעם איננו קולט את משמעותם. האתון מתחילה לדבר ובלעם איננו מבין, הוא איננו מופתע כלל, הוא לא קולט את הרמזים הנוחתים עליו ואת גודל האסון הקרב ובא. כיצד אם כן בלעם שרגיל היה במראות ניסים ורמזים עליונים לא הצליח להבין את השדרים הברורים שנשלחו אליו מלמעלה? מה עוד שאתונו מדברת אליו מפורשות: "ותאמר האתון אל בלעם הלא אנוכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה ההסכן הסכנתי לעשות לך כה". ובלעם מודה ומתודה בפניה: "לא". כיצד זה לא הבין בלעם שמעשיה הלא שגרתיים של האתון - סטייתה מן הדרך הסלולה לנתיב הקשה, לחיצתה של רגלו אל הקיר ולאחר מכן רביצתה תחת משאה - הינם רמז עבה שהליכתו אינה רצויה. אדרבה שואל הוא בתמימות את המלאך: "ועתה אם רע בעיניך אשובה לי". כלומר אם בקשת באיתותים הנ"ל לרמוז לי איזה שהוא רמז דק, שאשוב הביתה, הנני נכון לעשות כן.

ענוה וחכמה

התשובה טמונה בניתוח אישיותו של בלעם - אדם משכיל אך לב אין לו. כשרון איננו הדבר החשוב ביותר בחיים. וכבר עמד על כך שלמה המלך ותמה: "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין". כלומר: גם אם ביד הכסיל כל האמצעים לרכישת החכמה ויש לו את כל הכלים הדרושים לכך, ולב אין לו כל זה אינו שוה מאומה. כי מה תועלת יש בחכמה אם מנצל אותה החכם לרעה. בלעם היה אדם גדול שאף כשאתונו מתחילה לדבר איננו מתרגש מכך כיוון שהורגל במעשים גדולים ויוצאי דופן, לגביו היה זה מעשה שבשיגרה. אולם למרות גדולתו בחכמה והתקשרותו הבלתי אמצעית עם הקב"ה נופל בלעם לבירא עמיקתא בגלל מזגו הרע ולבו השפל. 

משה לעומת בלעם מיצג דמות שונה לגמרי. משה יודע שהוא איננו נמדד על פי חכמתו אלא על פי מידותיו. המדרש אומר: ′כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב, לכן נאמר: ′ויקרא אל משה′ וכדברי רש"י: ′הקול הולך ומגיע אל משה וכל ישראל אינם שומעים′. ומוסיף המדרש ואומר: "ר"ע מתני לה בשם ר"ש בן עזאי: רחק ממך שניים ושלושה מושבות ושב עד שיאמרו לך עלה עלה ולא יאמרו לך רד רד. וכן הלל אומר: השפלתי - היא הגבהתי, הגבהתי - היא השפלתי מה טעם? ′המגביהי - לשבת המשפילי - לראות′. אתה מוצא בשעה שנגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה היה מסתיר פניו ממנו שנאמר: ′ויסתר משה פניו′. א"ל הקב"ה: ′לכה ואשלחך אל פרעה′. אמר ר′ אלעזר: "ה′′ בסוף תיבותא לומר שאם אין אתה גואלם אין אחר גואלם. וכן בים, עמד לו מן הצד. אמר לו הקב"ה: ′ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו′ לומר שאם אין אתה בוקעו אין אחר בוקע. בסיני, עמד לו מן הצד. אמר לו: ′עלה אל ה′′  לומר שאם אין אתה עולה אין אחר עולה. באהל מועד עמד לו מן הצד. א"ל הקב"ה: עד מתי אתה משפיל את עצמך? אין השעה מצפה אלא לך. תדע לך שהוא כן שמכולם לא קרא הדיבור אלא למשה: ′ויקרא אל משה"′ ע"כ.

והאיש משה עניו

משה איננו מנצל את מעמדו, משה מעמיד עצמו בצל, נחבא אל הכלים. אדרבה משה מבטל עצמו בפני אחרים. הנה מיד לאחר מלחמת עמלק, מגיע יתרו למחנה ישראל, וכאן נעשים שרטוטי הדרך ארץ שבמפת חיינו. משה יושב ודן את עם ישראל ועוסק בעניינים העומדים ברומו של עולם והנה מופיע יתרו, כומר לשעבר, ומשה חולק לו כבוד מלכים, "וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום". והדרמה מגיעה לשיא כאשר יתרו משיא עצה למשה על שינוי בענייני החוק והמשפט. ומשה, בניגוד לכל אדם נורמלי, במעמדו איננו מבטלו ומשלחו כלאחר יד, להיפך, משה בוחן את הצעתו ומשמצאה נכונה וטובה, הוא מזדרז לישמה. משה איננו אטום לעצת יועצים הוא אינו מזלזל בחוכמתם של אחרים. "איזהו חכם הלומד מכל אדם". מידת השחצנות לא נמצאת ברשימת תכונותיו של משה.

אם נסגור את המעגל בו פתחנו, אז עתה נבין כי גדולתו של בלעם אינה מגיעה לקרסוליו של משה. אמת, לבלעם היו נתונים בסיסיים גבוהים משל משה כפי שראינו במדרש בתחילה. אולם כישורים צריך לדעת לנצל, כדי לעלות מבחינה רוחנית צריך אדם לדעת לנתב את כישוריו לאפיקים הנכונים. וכבר אמרו חז"ל: "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה".