אצבע מאשימה

פרשה זו, פרשת "שמיני", ארעה בראש חודש ניסן. היום שעליו נאמר במדרשים, שנטל עשר עטרות.

יום זה היה היום הראשון לקרבנות הנשיאים . והנה, ביום זה ארע ארוע טראגי למשפחת הכהונה. נדב ואביהוא, בני אהרון, ניספו בנסיבות מחרידות. מאורע שהעיב בוודאי, על שמחת המצווה של אותו היום, על ההתרגשות ועל המעמד הנשגב.

על אותו היום אומר הכתוב: "ויבא משה ואהרון אל אהל מועד, ויצאו ויברכו את העם. וירא כבוד ה′ אל כל העם". ושואל רש′′י על המקום: ′′למה נכנסו? ויהי כמשיב: כיוון שראה אהרון שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים, ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר: יודע אני, שכועס הקב′′ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל! אמר לו למשה: משה אחי, כך עשית לי?! שנכנסתי והתבישתי?! מיד נכנס משה עימו ובקשו רחמים, וירדה שכינה לישראל".

תכונה זו של האשמה עצמית הינה תופעה נדירה. שכן, בדרך כלל נוטה האדם להטיח דברים, האשמות חריפות, כלפי זולתו, וכשהוא רוחץ בנקיון כפיו. לעצמו הוא זוקף את ההצלחות. וכפי שאומרים באירוניה: להצלחות, הורים רבים, ואולם, הכשלון יתום.

וראה זה פלא! כאן המציאות הפוכה. אהרן זוקף לחובתו את אי ירידת האש מהשמים. ומשה, הופך את הקערה על פיה: "ויאמר משה: זה הדבר אשר ציוה ה′, תעשו! וירא עליכם כבוד ה′" ופרש רש"י: אהרן אחי כדאי וחשוב ממני! שעל ידי קרבנותיו ועבודתו, תשרה שכינה בכם, ותדעו, שהמקום בחר בו. וכן פרש רש"י קודם לכן בעת הפניה של משה אל אהרן: "ויאמר משה אל אהרן: קרב אל המזבח, ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם . . .": שהיה אהרן בוש, וירא לגשת. אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת!

ריקם השיבני ה′

את סגנון הדברים הללו מבטאת נעמי עת שובה משדה מואב, כשהיא בשפל המדרגה מבחינה כלכלית (מואב - אביון) ולתדהמת אנשי העיר ששאלו בתמיהה: "הזאת נעמי?!" היא מגיבה ואומרת: "אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי: מרא! כי המר  שדי לי מאד. אני מלאה הלכתי, וריקם השיבני ה′!" "אני מלאה הלכתי" - העושר והכבוד היה בזכותי. ואולם את המשבר הכלכלי אני תולה לא פחות מאשר בקב"ה: "וריקם השיבני ה′!"

דוד המלך, ע"ה, מוכיח לנו, כי התופעה המצויה היא, דוקא זו המקובלת והרווחת אצלנו. והיינו ההצלחות, כולן שלי. והכשלון, ממני והלאה! הכתוב אומר: "האמנתי כי אדבר, אני עניתי מאד!" כשאני מצליח: "אני עניתי מאד!" ואולם, "אני אמרתי בחופזי", כשישנה איזו מעידה, מחמת חופזה. אזי "כל האדם כוזב!" כולם אשמים! חוץ ממני, כמובן.

"הפרגון" ההדדי הזה של משה ואהרן, זה כלפי זה הינו בגדר תופעת טבע נדירה, חריגה מגדר המקובל.

שוים ואוהבים

עיקר הקושי לעמול על מידת הענווה היא דוקא כלפי אדם כמוך. דוקא כלפי מי שהוא פחות או יותר ברמה שלך. שכן, מי שגבוה ממך בהרבה, מילתא דפשיטא היא לך, שאינך מתקנא בו. וכן במי שנמצא "מתחתיך". משום כך ודוקא על רקע זה, בולטת ביותר דמותם ההירואית של משה ואהרן המסמלים בעבורנו דוגמא למופת. ענווה אמיתית, מהי? בבחינת "ולפני כבוד - ענווה"

מקבילה לתופעה זו של משה ואהרן אנו מוצאים אצל רב ושמואל. שאגב, גם הם היו חברותא, וצעדו זה לצד זה. ומשום כך, הקושי של הפגנת ענווה זה לעומת זה, קשה שבעתיים. הגמרא מתארת את הדברים כך: ההוא בר טביא (צבי) דאתא לבי ריש גלותא (שהובא אל ביתו של ראש הגולה), דהווה מפסק כרען בתרייתא (התעוררה בעיה הלכתית ביחס לכשרותו לאכילה). בדקיה רב בצומת הגידין, ואכשריה. סבר למיכל מיניה באומצא. ואז עורר שמואל את תשומת לבו: א"ל שמואל: לא חייש מר לניקורי? (ופרש רש"י: שמא נשכה נחש  שם, ואסורה משום סכנת נפשות) א"ל: מאי תקנתיה? (רב התעניין: איך ניתן לברר, אם אכן כך הוא או לא). ושמואל מציע: נותביה בתנורא, דאיהו בדיק נפשיה (נניח את בשר הצבי בתנור, ונראה על פי התוצאות). וכך היה: אותביה. נפל תילחי תילחי (הבשר התפורר בתנור, אות היא כי היה מורעל). והנה במקום ששמואל יאמר לרב: הלא בזכותי נצלת! תחת זאת מעידה הגמרא: קרי שמואל עליה דרב: "לא יאונה לצדיק כל און". ורב משיב לעומתו: קרי רב עליה דשמואל: "כל רז לא אנס לך!" הנה לפנינו דוגמה למופת של שני גדולי עולם, אשר, ברוב ענוותנותם, תלו זה בזה את זכותם.

ההיפך הגמור היה בלעם הרשע. הוא פונה אל בלק בדרישה: "בנה לי בזה שבעה מזבחות , והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אלים". ובכל זאת בלעם משתבח ומצהיר בשחצנות: "את שבעת המזבחות ערכתי, ואעל פר ואוכל במזבח". וכבר עמד על תופעה זו הזוהר הקדוש.

עפר ואפר

אברהם אבינו, ע"ה, הצהיר על עצמו ואמר: "ואנכי עפר ואפר". והעידו חז"ל ברוח קדשם על ענוותנותו: אמר להם הקב"ה לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני: "ואנכי עפר ואפר!" וידוע, שבזכות משפט זה זכינו אנו, זרעו של אברהם אבינו, ע"ה, לעפר סוטה ולאפר פרה אדומה.

היכן כאן המדה כנגד מדה? מה הקשר בין ענוותנותו של אברהם לזכיתינו בעפר סוטה ובאפר פרה? מבאר "בית הלוי" את הדברים כך: לעפר אין עבר. זהו חול מן המדבר. ברם, ניתן לבצע בו מכאן ולהבא דברים נפלאים. אם בבניין ואם בחקלאות. לאפר, לעומתו, יש עבר. הוא היה כלי, רהיט, חפץ. ברם, אין לו עתיד. אפר אי אפשר לגבל כידוע. אברהם טען שאין לו עבר ואף לא עתיד. והקב"ה נתן את שכרו במתן עפר סוטה המעיד על עבר נקי: האשה טהורה! ובאפר פרה המצביע על עתיד טהור: הפרה המטהרת מטומאת מת.

ענוה אמיתית ודמיונית

ענווה היא מאותן המידות אשר אנו מצווים להגזים בהן, וכלשון התנא: מאד מאד הוה שפל רוח! וכתב הרמב"ם: ויש דעות, שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינוניות אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר. והוא גובה לב. שאין דרך הטובה שיהיה ענו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאד. ולהיפך נאמר במשה רבינו: "ענו מאד" ולא נאמר: "ענו" בלבד. ולהיפך ציוו חכמים: מאד מאד הוה שפל רוח . . ..

ענווה איננה הרגשת ריקנות. ענווה אמיתית היא הכרה עצמית בערכי, כאשר אינני זוקף לעצמי ולזכותי מאום. אלא הכל בא בחסד עליון. ועיין ב"אור שמח" שם מסביר רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק בשם סבו, רבי חנניה הכהן, את מקומה של ענוותנותו של משה. משה טען כלפי עצמו, כי המדרגה שאליה הגיע, היא הודות לכך שחזה את האלוקים, כביכול, עין בעין. לא כן עם ישראל, הנמצא בהתמודדות מתמדת, בקונפליקטים רבים, בעימות יומיומי של מבחני אמונה. להם מצדיע משה.

באופן דומה כותב רבי אריה לייב חסמן הכתוב אומר: "ויאמר משה אל אהרן: הוא אשר דבר ה′ לאמר: בקרובי אקדש!" פרש רש"י על פי דברי חז"ל: היכן דבר? "ונועדתי לך שם ונקדש בכבודי!" אל תקרי: "בכבודי" אלא "במכובדי". אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי! יודע הייתי, שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור: או בי או בך. עכשיו, רואה אני, שהם גדולים ממך וממני.

וחוקר שם: היאך זה משתלב אצלנו עם הענוה, שהיתה מנת חלקו של משה? הלא זה מזכיר לנו את המן, כשאחשוורוש נועץ בו: "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו?" והמן מהרהר בליבו:  "ויאמר המן בלבו, למי יחפץ המלך לעשות יקר יותר ממני?" ואז, מציע המן את הצעתו.

מכח קושיא זו מסיק רבי אריה לייב חסמן זצוק"ל: אכן, פשוט הוא, שעניו אינו נקרא זה שאינו יודע מהותו וכוחות נפשו. כזה - שוטה הוא! ולא עניו! אלא מהו עניו? מי שמכיר בהכרה מלאה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, שכל מה שיש לו, איננו שלו! אלא רחמיו וחסדיו של הקב"ה על בריותיו - שרצה להיטיב עמו - ונתן לו מה שנתן! וכל מה שהאדם מרגיש כן יותר, הוא העניו ביותר! ותו לא מידי!

ומוסיף ר′ אריה:  שלא כל אדם זוכה להרגיש כן! ואפילו מי שכבר עמד והעריך בדעתו ובשכלו, שכן הוא הדבר ושאין לו כלום במה להתגאות. אבל, עד שידיעתו זו תגיע אל ליבו ואל נפשו, עדיין צריכה היא לעבור דרך רחוקה מאד מאד, כמו מן השמיים לארץ. . .

ושואל שם  שאלה ריטורית: האם יתגאה הסבל על משאו זה, שנמצא מעל לראשו?! כי מה הוא שייך אליו-ובמה יתגאה הוא?

וזהו מה שאמרו חז"ל: אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שמשים עצמו, כמי שאינו. כמו שנאמר: "והחכמה, מאין תמצא!" פירוש: שהוא עצמו אינו, אלא אחד ששמו כשמו. דהיינו מי שמשים את עצמו ל"אין", ללא כלום.

מספרים על הגר"י אייבשיץ שנקלע ביום - כפור לבית כנסת והתפעל ביותר מתפילתו של זקן אחד, אשר התפלל בשברון לב, בבכייה ובדמעות. עד אשר הלה התפרץ לעבר הגבאי בשל עליה שקבל, ואשר, לפי דעתו, איננה הולמת את מעמדו.

 זוהי תפישה אבסורדית של בני האדם, של המון העם, על מידת הענווה. ענווה איננה רק כלפי ה′ כי אם גם כלפי בני - אדם. ואולי, דווקא כלפי כאלה שהם נמנים על המעמד המקביל אליך. וד"ל.

ושפל רוח להחיות

הגמרא משבחת את הקנה שזכה שיכתבו בעזרתו סת"ם בשל היותו רך, רכותו זאת העניקה לו לקולמוס את הזכות, שבו יכתבו ספרי תורה, תפילין ומזוזות.

ועיין ב"דרכי משה" בעניין טרפה. וכך הוא כותב: מצאתי בשם הר"ר יודא חסיד שאמר שיש להעביר ולמשמש היד על גבי בהמה בעודה חיה. אם תשפיל לארץ, תחת ידיו, ודאי כשירה. ואם לאו - טריפה. ונתתי בו סימן: "לב נשבר ונדכה, אלקים לא תבזה . . . ושפל רוח להחיות" עכ"ל תשב"ץ.

"בעל הטורים"  מציין, כי אותם בעלי חיים ששלח יעקב מנחה לעשו מסתיימים כולם באות מ′. כי שלח לו רק בעלי מומים, שאינם ראויים להקרבה, וסימנך: "ויקח מן הבא בידו". והיינו, יעקב לקח מאותן בהמות שלא התכופפו, סימן הוא שהן טרפה ובעלי מומים.

שמרים שיורדים ושוקעים, מחזקים ומחזיקים הם את היין. מה שאין כן, כאשר הינם מעורבים. ומכאן רמז לצורה ולדרך ההתנהגות הנאותה: ענוה!

ועיין בפירוש ה"כלי יקר" המרבה בשבח הענוה, המחזירה עטרה ליושנה ומביאה לקידוש שם שמים בעולם. וכן כותב בעל "חובות הלבבות": וכבר התבטא גדול אחד: איך יתכן, כי מי שעבר פעמיים דרך מעבר השתן והדם, יכול להיות בעל גאוה?

ענוה היא משימה. ענוה מצריכה עבודה אישית מסיבית ויסודית.

הגמרא מתארת ש"רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון ב"ר יוחאי. איפטור מיניה באורתא, לצפרא, אתו וקא מפטרי מיניה. אמר להו: ולא איפטריתו מינאי באורתא? אמרו ליה: למדתנו רבנו: תלמיד שנפטר מרבו, ולן באותה העיר, צריך שיפטר ממנו פעם אחרת . . . אמר ליה לבריה: בני אדם הללו, אנשים של צורה הם. זיל גבייהו דליברוך. אזל, אמרו ליה: מאי בעית הכא? אמר להם: דאמר לי אבא זיל לגביה דליברוך. אמרו ליה: יהא רעווא דתזרע ולא תחצד (שתזרע ולא תקצור), תעייל ולא תפיק (תכניס ולא תוציא), תפיק ולא תעייל, ליחרוב ביתך (יחרב ביתך), וליתוב אושפיזך, לבלבל פתורך (שיתבלבל שולחנך), ולא תחזי שתא חדתא (שלא תראה שנה חדשה), כי אתא גבי אבוה, אמר ליה: לא מיבעי דברוכי לא ברכן, אלא ציעורי ציערו לי! אמר ליה: מאי אמרו לך: אמר ליה: הכי והכי אמרו לי! אמר ליה: כולהו בירכתה נינהו: תזרע ולא תחצד: תוליד בנים ולא ימותו! וכו′ וכו′" וכך הסביר רשב"י לבנו את כל תוכן הברכות.

ובאמת, תמוה הוא הסגנון של אותם התנאים. מהו פשר הסגנון המוזר בו הם נקטו? בשו"ת "בניין ציון" מבאר בשם מהר"ם פאדואה שהיו מריבים יחד על עסקי ענוה. שהאב שלח בנו להם, להיותם שלמים יותר ממנו ויותר מוכנים להשפיע הטוב על זולתם, מאשר הוא. ולהם נראה ההיפך. ולכן אמרו לו הברכה בלשון קללה, כדי שיחזור לספר אל אביו. ואביו יבין הדבר ויהפוך הקללה לברכה, ואזי יחול השפע של הברכה עליו בכפל. אם מפי המברכים, שכוונתם לטובה, ואם מפי האב שיפרש הברכות. והוסיף שם וכתב: ועל דרך זה יש לבאר הזרות הנ"ל במאמר הזה. שרצה להשמיענו, איך התאמצו הצדיקים האלו, לנהוג כבוד זה בזה ולהראות הכנעתם זה כנגד זה. לא כמנהג הדורות המתפרצים, אשר חכמים בעיניהם, מתכבדים בקלון חבריהם, ותלמידים יכחידו שם רבם תחת לשונם . . .. והגמרא בנדרים אומרת: ההוא בר בבל, דסליק לארעא דישראל, נסיב איתתא. אמר לה: בשילי לי תרי טלופחי (רגלי בהמה) בשילה ליה תרי טלפי (שתי עדשים). למחר אמר לה בשילי לי גריוא (מדה גדולה) בשילה ליה גריוא. אמר לה: זיל אייתי לי תרי בוציני (שני אבטיחים). אזלת ואייתי ליה תרי שרגי (נרות). אמר לה: זיל תברינהו על רישא דבבא (על ראש הדלת) הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא. אזלת ותברת יתהון על רישיה . . . אמר לה: מה הדין דעבדת? אמרה ליה: כך ציוני בעלי! אמר: את עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא!

איזו ענוה ושפלות רוח! ענוה טבעית ללא כחל וסרק!

חשבון נפש

משה, אהרן, רב, שמואל, בבא בן בוטא כל אלו מוכיחים, איפוא, כי ניתן לעמול על מידת הענוה ואף גם להשיג תוצאות בשטח. ולאו דוקא כלפי קודשא בריך הוא, ולא רק כלפי מי שגדול ממך ביותר, וגם לא רק כלפי מי שנמוך ממך ביותר. זו איננה בעיה, בדרך כלל. החכמה היא להפגין ענוה דוקא כלפי עמיתיך, שכמותך, זהו המבחן האמיתי שלך!

כאמור, בנוהג שבעולם הוא לשלוח אצבע מאשימה לעבר הזולת. מידת הגאוה שבי, איננה מותירה מקום להאשמה עצמית שלי. וחז"ל מלמדים אותנו ש"לא זו הדרך ולא זו העיר!"

בתענית שנינו, כי בעת צרה, מוציאים תבה לרחובה של עיר. מדוע? כדי שהתביישו! מי? למי זה אכפת? הרי כל אחד ואחד סבור, שבשל זולתו באה הרעה, אם-כן, ממה יש לו אפוא, להתבייש?

מסקנה: על מנת שהוצאת התבה לרחובה של עיר  באמת תפעל, צריך כל אחד ואחד לתלות את הקולר בצווארו ולפשפש במעשיו. רק כך, הוצאת ספר תורה לרחובה של עיר הינה בגדר פעולה יעילה.

זו צריכה להיות התחושה, ולא להצביע באצבע מאשימה ולהפנות יד מכוונת רק כלפי הזולת, כל אימת שנשאלת השאלה: "בשל מי הרעה הזו לנו?" רק אם נבין כי הוצאת התיבה  לרחובה של עיר נגרמה  בגללנו, או גם בגללנו, אז, הוצאת ספר התורה יעילה.

כל הושטת אצבע מאשימה כלפי הזולת מתבצעת בהכוונת שלוש אצבעות כלפי המאשים וד"ל.

ובזכותה של אותה התחושה וההכרה, כי אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי, יאמר גם ה′ לצרותינו די!