 |
|---|
במעמד הברכה והקללה נאמרו לישראל יב′ ארורים שהאחרון שבהם הוא: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן"[ דברים כז′ כו′]
רש"י הסביר: "אשר לא יקים. כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה"
יש לשאול מדוע א"כ לפני כן פירט ארורים אחרים ולא הסתפק בארור זה בלבד?
יש לישב:
א. אפשר לפרש כפשט הפסוק "אשר לא יקים" מלשון להרים דבר שנפל, ז"א יש פה קריאה לאדם שנפל, חטא שיקום שיתעורר בתשובה, ואם נשאר בחטאו, אם לא מבין את המשמעות של המעשה שעשה, הרי הוא בארור. וכדברי ר′ יונה בשערי תשובה[: ועתה בינה שמעה זאת, כי הוא עיקר גדול. אמת כי יש מן הצדיקים שנכשלים בחטא לפעמים, כענין שנאמר (קהלת ז, כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אכן כובשים את יצרם מאת פניהם, ואם יפלו בחטא פעם אחת לא ישנו לו, ונקוטו בפניהם, וחוזרים בתשובה...ודע כי החוטא כאשר יתאחר לשוב בתשובה מחטאתו יכבד עליו עונשו בכל יום כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו..."
וזה המבחן האמתי שעושה את ההבדל בין ת"ח לעם הארץ, שהרי על ת"ח נאמרבברכות יט.: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום, כי באמת עשה תשובה. וכי מנין הבטיחות הגדולה? אלא ת"ח שמבין את חשיבות מעשיו וכן בודק אותם כל הזמן, ודאי שאם נפל וחטא יתקן את דרכיו מיד. וע"ז תקנו לאדם וידוי בק"ש שעל המטה שכן צריך להעביר את כל מהלך יומו לפניו ולראות האם צריך לשוב על דבר מה.
ושלא כעמי הארצות שעליהם כתב ר′ יונה שם :לא ימצא איחור התשובה זולתי בעמי הארץ, אשר הם ישנים שוכבים{"ישנים בעמידה"} ולא ישיבו אל לבבם, ולא דעת ולא תבונה להם למהר להמלט על נפשם. ויש מהם נדחים מעל השם ברוך הוא ולא יאמינו לעונש החטא.
ב. שערי תשובה פסקה ו′ "...אך כל אשר אינו נזהר מחטא ידוע ואינו מקבל על נפשו להשמר ממנו, גם אם הוא מהעונות הקלים, אף על פי שהוא נזהר מכל העבירות שבתורה, קראוהו חכמי ישראל (חולין ד:) "מומר לדבר אחד", ואת פושעים נמנה, וגדול עונו מנשוא. כי אם אמור יאמר העבד לרבו: כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד - כבר שבר עול אדוניו מעליו, והישר בעיניו יעשה, ועל הענין הזה נאמר (דברים כז, כו): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" - ביאורו, אשר לא יקבל על נפשו לקיים כל דברי התורה מראש ועד סוף, ויורה על זה "אשר לא יקים לעשות", ולא אמר "אשר לא יעשה אותם": ז"א יש הסבר נוסף לפסוק והא שצריך לקיים את כל דברי התורה ולא לזלזל או להתרשל אפילו במצוה אחת, אחרת נחשב כמומר ח"ו.
וכן אפשר להסביר את דברי הרמב"ן שם שכל מי שלא עושה תשובה ז"א לא מבין את משמעות החטא הוי כמרידה{כאדם שאומרים לו המלך אמר לעשות כך וכך והוא עונה אז מה אם אמר זה אומר שאני חייב לעשות...} וז"ל: ולפי דעתי, כי הקבלה הזאת, שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש, ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור אבל אם עבר על אחת מהן, כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה, איננו בחרם הזה, כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת, אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות, כטעם קיימו וקבלו היהודים (אסתר ט כז) והנה הוא חרם המורדים והכופרים:
וכן הוא בר′ בחיי: ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת - זה כלל לכל המצות שבתורה, ובאור הכתוב אשר לא יקים המצות בלבו, כלומר שיודה בהן ויאמין בכולן שהן אמת, אחת מהנה לא נעדרה, שאין בה תועלת הגוף והנפש, ושאין בכלן מצוה אחת לבטלה, זהו אשר לא יקים לעשות אותם, שיקיים בלבו אמונה חזקה שראוי לעשותם,
וזה גם הסיבה לריבוי הקללות בפרשה שודאי אין הכונה לישם אותם בפועל אלא מספיק השמיעה שלהם וכבר עושים תשובה כסיפור על הבן החולה של המלך והאבק הגדול של התרופות.
ג. אפשר גם שמדבר על לימוד התורה שכאשר התורה בנפילה, אין מי שילמד אותה תרים אותה..תלמד בכל הכוח.. שכן כל סיבת החטא והעונש בעולם הוא בגלל ביטול תורה ויותר מזה אפילו לומדים אך לא מקושרים בתורה לא דבקים ואוהבים את מי שנתנה, זה גורם שאדם מסוגל לחטוא וה′ לא עוזר לו, ומציל אותו מהחטא. כדברי המהר"ל בהקדמה לתפארת ישראל ע"ש.
