(שוכתב ע"י תלמיד)
חומרת עוון הגזל
הגמרא בסנהדרין דף קח עמוד א מביאה את דברי ר′ יוחנן
בא וראה כמה גדול כוחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר (בראשית ו′) כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ.
כותב ר′ יונה בשער ג אות כ"ד
ואע"פ שהערוה חמורה מן הגזל מידת עונש הגזל להקריב יום אידו ולהחיש עתידות לו
פירוש- למרות שלענין עונשי ב"ד ערווה חמורה יותר- שהרי עונשם בסקילה, שריפה חנק. דור המבול שחטאו גם בעריות כמו שנאמר "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" נחתם גזר דינם על הגזל. למידת הגזל יש ′סגולה מיוחדת′ שמקרבת וממהרת את העונש.
היקף האיסור
מספר סעיפים בשולחן ערוך חושן משפט סימן שנט
כל הגוזל את חבירו, אפי′ שוה פרוטה- כאילו נוטל נפשו. (סעיף ג)
אסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהוא, בין מישראל בין מעובד כוכבים; (סעיף א)
איזהו עושק, זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים, וכיון שתבעוהו כבש הממון בחזקה ולא החזירו, כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או שכירות, והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה. (סעיף ח)
צריך לדעת שאיסור גזל, אין משמעותו לבוא עם אקדח שלוף ולקחת בחזקה בלבד. ר′ יונה בתחילת אבות כותב כיצד תורה שבע"פ מגדירה לנו מה כלול בתורה שבכתב-
שהרי כתוב לא תגזול וכל נזיקין בכלל אותו הלאו והן הן התורה שהיה קבלת משה בסיני
בתוך איסור גזל כלול גם האיסור להזיק לחבירו. ולהזיק לחבר זה לאו דווקא לבא עם פטיש ולשבור לו חפצים במזיד, אלא גם מי שיוצא מחניה ופוגע במראה של מכונית חייב לשלם או מי שמלכלך בגד של חבירו או מלכלך קיר או שתולה מודעה על קיר חבירו או בחדר מדרגות או בבית הכנסת במקום האסור...
ו′אדם מועד לעולם′ ולכן ישנם גם סוגי אונס, שאדם המזיק חייב עליהם. וודאי שאסור להשתמש בחפצים של חבירו שלא ברשות כיון ששואל שלא מדעת גזלן הוי וכנ"ל גם ברכוש צבאי מי שמשתמש במדים או נעלים או כל רכוש צה"לי אחר הוא גזלן.
גם מי שמנגב ידיו במגבת של חבירו או שמקנח אפו בניירות של בית הכנסת המיועדים רק לניגוב ידים. וכן בהלכות משא ומתן מי שמרמה במו"מ או מי שמעלים פגמים ברכב או כל מוצר אחר שהוא מוכר.
אלו שמחתימים כרטיסי עבודה בשעות שאינם נמצאים או שמשוחחים שיחות פרטיות בטלפונים של מקומות העבודה כאשר הבעלים מקפידים על כך. וכן מי שצורב דיסקים לדעת הרבה פוסקים.
אין סוף לפרטים, הכל כלול בדיני ממונות שעליהם אומרים חז"ל בבא בתרא דף קסה עמוד א
אמר רב יהודה אמר רב: רוב בגזל, ומיעוט בעריות, והכל בלשון הרע. בלשון הרע סלקא דעתך? אלא, אבק לשון הרע.
ורש"י מביא שם שמורין התירא בכל מיני ענינים,
פירוש, אדם נוטה לזלזל בכך מתוך הוראת היתר וכפי שמרחיב בעל המסילת ישרים בפרק י"א
וְאוּלָם אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָל הָעֲבֵרוֹת מִשְׁתַּדֵּל הַיֵּצֶר הָרָע לְהַחֲטִיא אֶת הָאָדָם, כְּבָר יֵשׁ מֵהֶם שֶׁהַטֶּבַע מְחַמְּדָן יוֹתֵר וּבָהֶן מַרְאֶה לוֹ יוֹתֵר הֶתֵּרִים, אֲשֶׁר עַל כֵּן יִצְטָרֵךְ בָּהֶן יוֹתֵר חִזּוּק לְנַצֵּחַ אֶת יִצְרוֹ וּלְהִנָּקוֹת מִן הַחֵטְא, וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חגיגה יח), "גָּזֵל וַעֲרָיוֹת נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מְחַמַּדְתָּן ומִתְאַוָּה לָהֶן". וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ רוֹאִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רֹב בְּנֵי הָאָדָם גַּנָּבִים בְּגָלוּי הֵם, דְּהַיְנוּ, שֶׁיִּשְׁלְחוּ יָד מַמָּשׁ בְּמָמוֹן חַבְרֵיהֶם לָקַחַת וְלָשִׂים בִּכְלֵיהֶם, אַף עַל פִּי כֵן רֻבָּם טוֹעֲמִים טַעַם גְּנֵבָה בְּמַשָּאָם וּבְמַתָּנָם, בְּמַה שֶּׁיּוֹרוּ הֶתֵּר לְעַצְמָם לְהִשְׂתַּכֵּר אִישׁ בְּהֶפְסֵדוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְיֹאמְרוּ "לְהַרְוִיחַ שָׁאנֵי".
וְאוּלָם לָאוִין הַרְבֵּה נֶאֶמְרוּ בְּגָזֵל, "לֹא תַעֲשֹׁק", "לֹא תִגְזֹל", "לֹא תִגְנֹבוּ, וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ", "לֹא תֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו", "לֹא תַשִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ", הֵן כָּל אֵלֶּה חִלּוּקֵי דִינִים שֶׁבְּגָזֵל, כּוֹלְלִים מַעֲשִׂים רַבִּים מִן הַמַּעֲשִׂים הַנַּעֲשִׂים בִּכְלָל הַמַּשָּא וְהַמַּתָּן הַמְּדִינִי, וּבְכֻלָּם אִסּוּרִים רַבִּים. כִּי לֹא הַמַּעֲשֶׂה הַנִּכָּר וּמְפֻרְסָם בְּעֹשֶׁק וּבְגָזֵל הוּא לְבַדּוֹ הָאָסוּר, אֶלָּא כָּל שֶׁסּוֹף סוֹף יַגִּיעַ אֵלָיו וְיִגְרֹם אוֹתוֹ, כְּבָר הוּא בִּכְלַל הָאִסּוּר. וְעַל זֶה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין פא), "וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא" (יחזקאל יח) - "שֶׁלֹּא יָרַד לְאֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ".
מעמד הגזלן בעולם הזה
ברשותכם, סיפור-
באו לפני שני אנשים, ראובן ושמעון, שלא כל כך הכרתי קודם לכן. הם סיפרו לי שהיו שותפים בעסק מסוים ופרץ ביניהם סכסוך ממוני. ראובן תבע את שמעון וביקשו לברר איתי מה דין תורה במקרה זה, למרות שהודיעו לי מראש שאינם מתחייבים לקבל את מה שאומר. הדין נראה לי פשוט שהתובע במקרה הזה לא צדק, שמעו והלכו.
כעבור כמה שנים, הוזמנתי ע"י ישיבה מסוימת להכנסת ספר תורה. היתה שמחה גדולה עם דברי תורה ודברי שבח לתורם שתרם את ספר התורה לאותה ישיבה.
תוך כדי הכנסת הספר והריקודים אני מזהה יהודי צולע על ירכו, שגם הוא הולך אחר הרוקדים. אני רואה שפניו כפני אבל. אני מתבונן בו ואני מזהה את שמעון הנתבע שהיה אצלי לפני כך וכך שנים, שאלתי לשלומו ומה מעשיו כאן, ראיתי שמחה דמעה מעינו ודחה אותי בהלוך ושוב ואמר לי שבהזדמנות אחרת ידבר אתי. תוך כדי שיחה איתו אני מזהה שבעל השמחה-התורם מגיע אלי ודוחק בי לבוא ולרקוד עם הספר ואז אני שם לב שהוא ראובן התובע. והדבר היה אצלי לפלא.
לאחר כמה ימים מגיע אלי שמעון הנתבע. הלה סיפר לי שכמה שנים חסך סכום כסף נכבד ורצה לקיים איתו מצות כתיבת ספר תורה. וכך עשה כתב ספר בהידור רב ובממון רב.
לפני שעמד לסיים את כתיבת הספר הסתיים הליך משפטי נגדו, ראובן התובע שלא קיבל את מה שאמרתי להם, תבע אותו בבית משפט, ושם לאחר כשנה נפסק שראובן צודק.
מכיוון שלא היה לשמעון-הנתבע לשלם את כל סכום התביעה עיקלו את נכסיו ונאלץ לתת לראובן כחלק מפרעון של הפסק דין את הס"ת.
שמעון מרוב עגמת נפש על שלקחו ממנו את הספר חטף אירוע מוחי קל ולכן הוא צולע, אך כיון שהרגיש קשור לספר התורה, בא גם הוא לטקס הכנסת ספר התורה.
נבדוק על פי ההלכה את שהתרחש כאן.
ראובן התובע לא קיים את מצות כתיבת ספר תורה! חז"ל אומרים במסכת בבא קמא דף צד עמוד א
דתניא, ר′ אליעזר בן יעקב אומר: הרי שגזל סאה של חטין, טחנה, לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר: (תהלים י′) בוצע ברך נאץ ה′.
ברור, כי על פי דין תורה הספר שייך לשמעון הנתבע. הדין שדן בית המשפט היה בניגוד לדין התורה וכלל הסתמכות על עדים הפסולים לפי דין תורה.
ראובן עבר על איסור חמור של הליכה לערכאות שעליו כותב הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק כו ז
כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפניהם ולא לפני עכו"ם לפניהם ולא לפני הדיוטות,
מעבר לכך הוא לקח משמעון ממון שעל פי דין תורה היה ברור לי וגם לו, ששייך לשמעון. עם ממון גזול זה חשב שהוא מקיים מצוה. אך, לא רק שאינו מקיים מצוה של כתיבת ס"ת, אלא הוא מנאץ את רבש"ע ואף נוטל את חייו של הנגזל, לפי שגרם לו להיות חולה מרוב צער.
כנ"ל כל אדם שמרמה בעיסקה או שהרויח שלא ביושר כסף וחלק מהכסף תורם לבית כנסת או לצרכי מצוה אין זה מברך אלא מנאץ!
ווודאי לי שלראובן היתה הוראת היתר- ודאי שהשופטים צודקים! ודאי שהדין תורה לא מבין את המציאות היום! ועוד ועוד
וכפי שמספר המשורר מלצר בבלדה הידועה על אותו אחד שבא לדין תורה לרב על מה שהזיק לאחד בחורף ואחר שהרב חייב אותו וקיבל על עצמו לשלם והוא יוצא חוזר ונכנס ושואל את הרב מהיכן הרב הוציא את הפסק והרב אומר לו מהשו"ע והוא עונה אם כך פוסק השו"ע ודאי שאקיים את הפסק ויוצא וחוזר ושואל מהיכן השו"ע ידע והרב אומר מהרמב"ם וכך הלאה הרמב"ם מהגמ′ והגמ′ מהמשנה והמשנה מהתורה ובסוף כאשר הוא נכנס בפעם אחרונה הוא שואל מתי ניתנה תורה?
וכאשר הרב אומר לו שהתורה ניתנה בהר סיני בחודש סיון, אומר היהודי אם כך לא אקיים את הפסק כיון שבסיון הוא קיץ ואם היתה ניתנת בחורף בשעה שיורד שלג והדרכים משבשות ודאי שהפסק היה שונה...
שורש ההקפדה במצוות בין אדם לחברו
ר′ ישראל מסלנט כותב באיגרת המוסר
כדומה, במחוזותינו אלו, תהילה לא-ל, איסורי נבילות וטרפות ודומיהם מוטבעים בנפשות הישראלי, עד אשר לא יצטרך שום איש לאכוף טבעו ותאותו להתרחק מהם, כי המה לו לזרא. הלא לא יעלה חלילה על לב שום אחד ממוכרי בשר כשר להתרפות מלדרוש אצל מורה צדק במוצאו שום דבר שיש בו חשש טרפות באברים הפנימיים, עם היות לו לפעמים בענין כזה הפסד מרבה ואין יודע בו זולתו. מורא שמים עליו בטבעו והרגלו. חלילה לו מרשע, להכשיל את ישראל. ואולם, בעונותינו הרבים, במשא ומתן הוא בהיפך. רוב בני אדם לא ידרשו על חשש גזל ועשק מעצמם טרם יתבענו חברו, ומהם אשר גם אחר התביעה יעשה תחבולות מרמה או יעיז. והלא בתורה הכל שוה, זה לא תעשה וזה לא תעשה, כפי ענין התורה ומשפטיה, "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", "לא תאכל כל נבלה", או "לא תעשק את רעך, ולא תגזל" ודומיהם. וכמו שהטבע בנפש הישראלי שכל מיני טרפות שוים אצלו וכל אשר יורה המורה כי הוא טריפה, מרוחק אצלו וכתורה יעשו, כן בממון. הלא כל מה שעל פי התורה שיך לחברו, הוי גזל ועובר ב"לא תגזול". ואנחנו רואים שבעונותינו הרבים, אפלו הלומדים, וכמעט גם היראים, אינם נזהרים כיאות בלא תעשה הלזו, אשר יום הכפורים וגם המיתה אינם מכפרין עליה.
וכבר צווח על כך הנביא ישעיהו בתחילת ספרו בפרק א
שִׁמְעוּ דְבַר ה′ קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה′ שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא: וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה:
מדוע באמת קיימת החלוקה הזו? מדוע אנשים מקפידים באיסור והתר ומזלזלים בדיני ממונות? ולדעתי התופעה אף רחבה יותר אנשים מקפידים יותר על מצות שבין אדם למקום מאשר על מצות שבין אדם לחבירו.
נראה כי הנטיה של האדם המאמין היא להתקרב אל הקודש אל רבש"ע וכפי שכותב המהר"ל בתפארת ישראל סוף פרק ג
כי הנפש הזאת שהיא מלמעלה ועומדת בתחתונים תמיד משתוקקת אל התורה והמצוות שהם השלמה את הנפש ובשביל כך משתוקקת אל התורה והמצוות לצאת אל הפועל ולהיות מושלם
אך אנשים שההשתוקקות הזאת אל הקודש דוחפת אותם מזהים בטעות שקירבה אל רבש"ע היא דבר סוביקטיבי - כיצד אני חש? האם אני חש קרוב או לא?
האמת היא שהקירבה אל רבש"ע היא דבר אוביקטיבי מוחלט, ואינו תלוי כלל בתחושתו של האדם. פלוני יכול להרגיש קרוב לרבש"ע אך, אינו קרוב. לעומתו, אלמוני יכול להרגיש שאינו קרוב והוא קרוב.
ולכן אנשים מזהים לדעתם קירבה אל הקודש בחלק ש′בין אדם למקום′ - בבית המקדש, בבית הכנסת, באיסור מאכלות אסורות, במצוות סוכה, בשבת וכדו′. לעומת זאת, החלק ש′בין אדם למקום′ נתפס כחולין. חלק מאותו חולין הוא תחום דיני הממונות. למרות שרבש"ע ציוה על זה, בכל זאת זה נחשב כעין עיסוק בדבר גשמי ולא רוחני. עיסוק בדבר שלא יוצר את הקשר אל הקודש. אנשים נוטים לזלזל ב′בין אדם לחבירו′ כיוון שאינו בתחום היחס בינך לבורא.
וכפי שנראה גם למי שמעיין ברמב"ם בצורה שטחית שכתב במורה הנבוכים חלק ג פרק נ"ד על ארבע השלמויות
והמין השלישי הוא שלמות בגוף האדם יותר מן השני, והוא שלמות מעלות המדות, והוא שיהיו מדות האיש ההוא על תכלית מעלתם. ורוב המצות אינם רק להגיע אל זה המין מן השלמות, וזה המין מן השלמות ג"כ איננו רק הצעה לזולתו ואינו תכלית כוונה בעצמו, כי המדות כולם אינם רק בין האדם ובין זולתו, וכאלו זה השלמות במדותיו הוכן בה לתועלת בני אדם ושב כלי לזולתו, שאם תעלה בלבך שאחד מבני אדם עומד לבדו ואין לו עסק עם אדם, נמצאו כל מדותיו הטובות עומדות בטלות אין צריך להם ולא ישלימוהו בדבר, אמנם יצטרך אליהם ויקבל תועלתם עם זולתו.
קשר אמיתי לרבונו של עולם
והאמת שהרמב"ם עצמו כותב בסוף המורה נבוכים כי התכלית של כל התורה היא כפי שאומר הנביא ירמיהו פרק ט פסוק כב
כֹּה אָמַר ה′ אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְקֹוָק עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה′:
ומסיים שם הרמב"ם מורה הנבוכים
ואח"כ השלים הענין ואמר כי באלה חפצתי נאם ה′, ואמר בחסד במשפט וצדקה חפצתי נאם ה′, ר"ל שכוונתי שיצא מכם חסד משפט וצדקה בארץ, כמו שבארנו בי"ג מדות, כי הכוונה להדמות בהם ושנלך על דרכם. א"כ הכוונה אשר זכרה בזה הפסוק, הוא באורו, ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת, הוא להגיע אל השגת השם כפי היכולת, ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם, איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוין בהם תמיד לעשות חסד ומשפט וצדקה, להדמות בפעולות השם, כמו שבארנו פעמים בזה המאמר:
מבואר ברמב"ם, אדרבא, כי הקשר האמיתי עם רבש"ע תכלית האדם הוא היחס של האדם לחבירו. ואמנם, יחס הנובע מתוך לימוד תורה גורם לכך שהעיסוק ביחסי ממון הוא אינו עיסוק בחול אלא בקודש. ′בין אדם לחבירו′ הינו חלק מרכזי בעבודת השם. לא משנה מה התחושה שהאדם מרגיש. גם אם האדם מרגיש שהוא עוסק בחומר ולא בקודש, האמת היא שהוא עוסק בקודש וזה מה שמחבר אותו לבוראו.
וכפי המבואר בפתיחה לשערי יושר
בראנו בצלמו ובדמות תבניתו וחיי עולם נטע בתוכנו שיהיה אדיר חפצינו להייטיב עם זולתינו ליחיד ולרבים בהוה ובעתיד בדמות הבורא כביכול שכל מה שברא היה רצונו יתברך רק להיטיב עם הנבראים כן רצונו יתברך שנהלך בדרכיו כאמור והלכת בדרכיו היינו שנהיה אנחנו בחירי יצוריו מגמתינו תמיד להקדיש כוחותינו הגופנים והרוחניים לטובת הרבים כפי ערכינו
הנסיון לברוח לכיוון של היראת שמים כביכול כדי להגיע לקשר עם הבורא ולהזניח את העיסוק עם הברואים נשלל ע"י חז"ל שאומרים בצורה חד משמעית- גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה
פשט הדברים כי קבלת פני השכינה- הקשר האלוקי נועד מבחינת האדם להדרכה לעשיית טוב. כאשר יראת השמים גורמת לאדם לא להיות מוסרי זו יראת שמים פסולה. וכפי שכותב הרב קוק
אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי הנטוע בטבע הישר של האדם הול ך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדיה אבל אם תצויר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא יראת שמים כזאת היא יראה פסולה
כאשר אנו רואים אדם המוגדר בשפת העם כ′ירא שמים′ אך, כתוצאה מאותה יראת שמים אינו נוהג באופן מוסרי - הרי עדיף שלא היה ירא שמים
אחד מהפתרונות החשובים כיצד להתמודד עם הבעיה כתב ר′ ישראל מסלנט באיגרת המוסר
אכן אם ישים האדם לבו ונפשו ללמוד ההלכות השיכות לממון בעיון, גמרא ופוסקים איש לפי ערכו, ובפרט אם המרכז יהיה על תכונת אסור והתר, לידע איך להשתמר מגזל (אף אם לא יקים בתחלה, כי התאוה רבה בזה וגם רחוק הדבר מהרגל המדיני), מה רב כחה להשריש לאט לאט קנין רב בנפש, עד אשר יהיה שוה בעיניו שאלות אסור והתר ושאלות השיכים לממון:
בדרך כלל, אנחנו עוסקים בשינון הלכות של או"ח ויו"ד אך איננו עוסקים בחו"מ. ולכן גם היחס לממון זולתינו, הוא כמו שנוהג העולם. אנשים כלל אינם מבינים סברות של חושן משפט ובדרך כלל חושבים ואומרים סברות של סוחרים בשוק.
כתוצאה מזה גם ההתיחסות לממון הזולת דומה. אומר לי סוחר בן תורה, כי אם לא ירמה במסחר הרי שלא ירויח כלום ושואל אותי שאלה מתריסה- מה אתה אומר לי לעשות? כשאני אומר לו שלדעתי אם זהו המצב שיסגור את העסק, הוא מתיחס לזה כבדיחה.
הפתרון הינו בלימוד הלכות הגזל והתחומים שבין אדם לחברו. לימוד ההלכות יוצר גם קנין בנפש. אדם מרגיש שהלכות ממון הם כמו הלכות של איסור והתר. כאשר הדבר מופנם הרי שגם קל יותר להתמודד עם המציאות שהטיבו לתאר חז"ל - גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתם.
