ח' שבט ה'תש"עח 24/01/2018
שם משתמש
סיסמה

נושא בעול

 
נושא בעול.
 
ההיכרות הראשונה אשר אנו מקיימים עם משה רבינו כאיש, בפרשתנו היא בפסוק: "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". (ב′, יא′) ואומר על כך המדרש: "מהו וירא בסבלותם?" שהיה רואה בסבלותם ובוכה. ואומר: חבל לי עליכם! מי יתן מותי עליכם! שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם. (שמ"ר א′, כ"ז)
ותגובת הקב"ה לא איחרה לבוא. אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. הה"ד: "וירא ה′ כי סר לראות".
וכך פרש"י: "וירא בסבלותם": נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם (ב′ ,י"א). וראה זה פלא: מכל תכונותיו של משה רבינו וקווי אופיו: גבורה, ענווה, חכמה, נבואה לא צוינה לשבח כי אם מידה זו של נושא בעול עם חבריו, עם אחיו. וזה מביא את הקב"ה להחלטה להתפנות מכל עסקיו ולשוחח עם מרע"ה.
והמדרש דורש: "וירא בסבלותם" גזירה שווה עם "כי סר לראות". אדם יכול לשבת בבית ולבכות על צער האחרים. אך מה הוא עושה בנידון? משה מטה כתף, נשען תחת "האלונקה" ועוזר. זוהי הגישה הראויה לשבח וזוהי סיבה טובה לכך שהקב"ה יתפנה בכדי לדבר עמו.
מי שאיננו כואב את כאב הזולת בודאי זה גרוע. מי שאכפת לו ואיננו פועל בנידון, הריהו טוב ממנו, אך מה ערך יש בכך? גדולת משה היא בכך שהוא מוכן לכאוב את כאב הזולת, הוא מושך עמהם וזהו "וירא בסבלותם" משה נושא בעול עם חברו.
עוד אומר המדרש: "ה′ צדיק יבחן" (תהילים י"א) ובמה הוא בוחנו? במרעה הצאן. וכך מגולל המדרש את השתלשלות האירועים כיצד ברח גדי למשה ורדף ומצאו עייף וצמא ונשאו על כתפו וכו′ וכו′ עיין בשמ"ר ב′, ב′.
זוהי צריכה להיות בעבורנו דרך ההנהגה וההתנהגות.
אדם יכול להיות "צדיק בפרווה". אך מה הוא עושה בנידון? כאשר קר, יש שתי דרכים להתחממות: האחת חימום החדר. ובכך חם לכולם. והשנית- לבישת מעיל, פרווה, דובון. ואז חם רק לך.. כשמדברים על מסירות נפש צריך שתהייה אכן נכונות למסירות נפש ממש. היום, לצערנו, יש אינפלציה בשימוש במושג זה של מסי"נ. משה לא רק דיבר על צערם של בנ"י, לא רק בכה על מה שקרה להם, כי אם גם הטה כתף.
אם נערוך השוואה בין דמותו של מרע"ה לאישיות אחרת המופיעה במדרש לפרשתנו נקבל תמונה נכונה ואמיתית על מסירות נפש של ממש ומבט אמיתי על עניינו של הנושא בעול עם חברו, ואז, דמותו של משה מזדקרת ועולה לפנינו במלוא נווה וכוחה ועצמתה ההירואית. הדמות המקבילה היא איוב.
הכתוב אומר: "ויגדל הילד ותביאהו לבית פרעה" (ב′, י′) ואומר על כך המדרש: היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאילו הוא בנה ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך... והיה פרעה מנשקו ומחבקו
(ואגב, תצוין כאן יד השגחה העליונה. פרעה שגזר: "כל הבן הילוד" וכדו′ הוא שמגדל בביתו את מושיעם של ישראל מאכילו, משקהו, מפטמו, מחתלו, תוחב בפיהו מוצץ וכדו′).
והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו. ובהמשך מובא שחרטומי פרעה הפנו את תשומת לב פרעה לסכנה הכרוכה בהתנהגות משה בנטילת הכתר וכו′ וההמשך ידוע. ומקבילה לכך יש גם בתנחומא ב′ ובילקו"ש קכ"ו בקשר: "ויהי מקץ שנתיים..." ועיין בשמ"ר א′, כ"ו. ואגב, מה שהפך להיות "כבד פה" ללמדך "כי לא בכח יגבר איש" ולא כושרו הריטורי של משה הוציא את בנ"י ממצרים כי אם יד ה′ היתה כאן. (ובילקו"ש מוזכר שבלעם הוא זה ש"לחץ" להרוג את משה).
ואיתא בסוטה י"א ע"א: "כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (שמות י"ח, י"א) בקדרה שבשלו בה נתבשלו. מאי משמע דהאי זדו לישנא דקדירה הוא? דכתיב: "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד" (בראשית כ"ה). א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי שלושה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית. עי"ש! (והובא כ"כ בשמ"ר א′, ט′).
מהו העונש של מדה כנגד מדה בכל אחד ואחד? בלעם בקש להרוג נהרג. יתרו שסיכן את עצמו ודבר בשבחו של משה קבל תמורה. ומה עם איוב? לאיוב היתה טענה חזקה" היתה בזמנו דעת קהל עוינת למשה. האטמוספרה היתה מחושמלת ומתח באויר והחשש גואה. ומי יכול למחות כנגד ההחלטה להעמיד את משה בניסיון ובבדיקה? מה עשה ה′ המיט על איוב יסורין. והנה איוב פותח פיו: אי! מה אתה בוכה? כי כואב לי!בכך, הוכיח שלפנ"כ לא כאב את כאב משה. ואכן כשכואב אז בוכים, צועקים.
זוהי מדרגה של נושא בעול, הכנסה לתוך נעליו של הזולת. הכתוב אומר: "אם אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" (שמות כ"ב, כ"ד) ופרש"י על אתר: " את עני עמך": הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני.
ומספרים על בעל ה"ברוך טעם" גאון וצדיק, חותנו של הגר"ח מצאנז, שהשתדך עם צדיק בן אותה תקופה בנו הזקן שהכירו זה את זה גם הוא אמור לבוא בברית הנישואין. והכל היה ערוך לקראת... ובסעודת האירוסין שהתקיימה ברוב פאר והדר, חש המחותן, אבי החתן, בנימה של תוגה על פני בעל ה"ברוך טעם" ושאלו לסיבת הדבר. השיבו הצדיק: כי בנו של בלן העיירה חולה וזקוק לרחמי שמים מרובים. –נו- הפטיר המחותן ועשה בידו מעין תנועת ביטול. בכך חרץ את גודל האירוסין. על אתר ציווה ה"ברוך טעם" לבטל הכל כי איננו מעוניין להשתדך עם מי שאיננו כואב את כאב הזולת, עם מי שאין אכפת לו מאחרים.
מי איננו כואב את כאב הזולת? מי שאיננו חש שהזולת הוא חלק ממנו עצם מעצמו, בשר מבשרו. הכתוב אומר: "תשת חושך ויהי לילה" (תהילים ק"ד) ויפרשו חז"ל בב"מ פ"ג: "תשת חשך ויהי לילה" זה העוה"ז שדומה ללילה. "בו תרמוש כל חיתו יער"- אלו רשעים שדומים לחיות שביער, ומה ערך יש בכינוי "חיות יער" שניתן לרשעים? ברם, בכך הורנו חז"ל כי אי אפשר להרגיש בצער הזולת אלא בכך שאדם יחוש שכל מה שבא על זולתו, כאילו ארע לו. ומה שהיה מצפה מזולתו, שיעשה הוא לו. וידוע כי החיה איננה טורפת אלא רק לאחר שנדמה לה האדם כחיה, כבהמה. וזהו רשעים שדומים ל"חיתו יער". כלומר, רחוקים הם מצער הזולת שהוא כמוהם ולכן אינם חשים בצערו בכאבו.
ומספרים על מגמגם שאהב קפה אך התקשה לבטא מילה זו בבית הקפה ותמיד הזמין תה. פעם התאמן היטב בביתו והחליט לנסות את מזלו, פנה למלצר: קפה. –מה ?- שאל המלצר שלא שמע היטב? –תה...- השיב המגמגם בחרדה... כלומר הוא חש שמא לא ביטא נכון והמלצר שאל לעומת זאת לתומו. אל המדרגה הנדרשת היא מהאדם להיות ערני גם לגמגום של זולתו.
כזה היה מרע"ה. עד כי בסוף פרה"ש הוא פותח בדברי התרסה כלפי ה′: "למה הרעותה לעם הזה?" (ה′, כ"ב).
ואיתא במד"ר שמות ה′, כ"ו: באותה שעה בקשה מידת הדין לפגוע במשה. חוצפה! אמר הקב"ה: הניחו לו, בשביל כבוד ישראל דיבר. וכן הוא בשמ"ר ו′, ב′ בפר′ ′וארא′.
 
וכן רואים ביוסף הכתוב אומר: "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב" ("מקץ" מ"א, נ′) וכתב בעה"ט: "וליוסף" כ′ במסורה. "וליוסף יולד..." וכן: "וליוסף אמר מבורכת ה′ ארצו". כדאמרינן: כל המשתף עצמו עם הציבור בצרתם זוכה ורואה בנחת הציבור. ע"כ. והכוונה למה שפרש"י: שיוסף לא שמש מטתו בשנות הרעב, אע"פ שלא היה חזר כלום בחצר המלך.
וכן רואים בגדעון שנבחר להיות מושיעם של ישראל הודות לתכונה זו: הכתוב אומר בשופטים ו′ יא′:"ויבוא מלאך ה′.. וגדעון בנו חובט הטוב בגת, להניע מפני מדין". ופרש רש"י: אביו היה חובטם וגדעון אל אבא, אתה זקן, אם יבואו מדין לא תוכל לנוס ולהסתתר. לך! אני אחבוט! ע"ש! ומיד אח"כ מעיד הכתוב:"וירא אלא מלאך ה′ ויאמר אליו: "ה′ עמך גיבור החיל". הרי כיוון שהוכיח הלכה למעשה שהוא נושא בעול אביו, לסכן עצמו בשל אביו ,זכה מזה להיות שופט.
וזהו משה רבינו תחילה כאב את כאב הכלל: "וירא" איש מיצרי מכה איש עברי "מאחיו" אח"כ מגלה הוא את אכפתיותו להציל עשוק מיד עושקו: "והנה שני אנשים עברים נצים" ואח"כ מגלה תוה"ך שלא רק בארצו ער הוא לתיקון עוולות – גם במדין.
יתר על כן שם הוא יוזם: " ויקם משה ויושיען וישק את צאנם".(ב′ , י"ז).
מסירות נפש אמיתית נבדקת בנקודות הקטנות כמו שהזכרנו לא אחת את הגמ′ בע"ז י"ח בעניין ר"ח בן תרדיון.
וזהו מבחנו האמיתי של הנושא בעול עם חברו. נושא בעול אמיתי יודע לחוש את הזולת ולהיכנס לנעליו: "ואהבת לרעך כמוך"- כמו שהיית מצפה שיאהבו אותך.
וידוע הסיפור על ההוא שנזקק לשאול חליפה לצורך נישואי בנו, וכל החתונה המשאיל פגע בו. ואח"כ כששאל לחתונת בתו הביזיון היה כפול ומכופל.
לא בכדי נבחר משה למנהיג. ויעויין במ"ש ה"ספורנו" בעניין הפסוק "יפקד ה′ אלקי הרוחות אשר על העדה..." עי"ש בבמדבר כ"ז, ט"ז. זוהי מסירות נפש הירואית.
לא לחנים התקשר אליו יהושע כ"כ וכמאמר הגמ′ ביומא (ע"ה ע"ב וע"ה ע"א) עה"פ: "לחם אבירים אכל איש..."- שירד לו מן כנגד כל ישראל. וכל התבטא ר′ אריה לוין זצוק"ל: מיהו יר"ש אמיתי? יר"ש אמיתי הוא זה, שאיננו יכול לישון בלילות מרב דאגה. מה עשיתי בהיום כדי להקל את סבלו של אדם מדוכא!
וברור כי מאדם גדול התביעה גדולה יותר, וכדאי′ בתוספתא במסכת ′שמחות′ בעניין ר′ ישמעאל כה"ג שבכה לפני הוצאתו להורג ונחמו רשב"ם: אשריך, בשתי פסיעות אתה מגיע לחיקם של צדיקים, ואולם בכיו נבע מחמת העליה ור"ש אמר לו: שמא בסעודה היה יושב וישן ובאה אשה לשאול על נידתה, על טהרות שלה ואמר לה השמש ישן הוא והתורה אמרה: "אם ענה תענה..." כלומר דרישה גבוהה של מסירות לציבור ממנהיג.
קבעו חז"ל את הנושא בעול עם חברו, כאחת ממ"ח המדרגות הנדרשות לקניין התורה וכדאיתא באבות ו′, ח′. ללמדך שלא יתכן אחרת! לא יתכן, שאדם יגדל בתורה מבלי שעובר ומקיים בעצמו את כל מ"ח דבר. הרי שזה דבר שלא יתכן, שאדם מגיע לקומה השנייה טרם עלה בגרם המדרגות שבקומה הראשונה. זוהי הדרך הטבעית, היחידה והמעשית.
אדם שלא חש בעצמו בעול, לא משך בעצמו בעול כיצד יכול לדמיין לעצמו את קושי הזולת, את צערו?
וכבר אמר דוד המלך: "לך אמר לבי: בקשו פני, את פניך ,ה′, אבקש!" ובארו ע"פ הגמ′ בברכות ג′ ע"ב שכינור היה מוצב מעל מטתו של דוד וכשהגיע חצות וכו′ כיוון שעלה עלות השחר נכנסו חכמי ישראל לבקרו ולבקש על פרנסתם. כל כך מוקדם?! איזו לשכת עבודה פתוחה בשעה כה מוקדמת? ברם, דוד בקש לדמיין כיצד אדם נראה כשהוא נצרך לזולת, והרי הוא מלך וכיצד יכול לחוש בכך? על- כן, לפני התפילה קבע קבלת קהל על מנת שיוכל לעמוד בתפילה כראוי. וזהו שאמר דוד: "לך אמר לבי בקשו פני!" הנני פונה לציבור לבקש פני מוקדם על- מנת ש"את פניך ה′ אבקש".
וכבר ידוע הסיפור אודות וילהלם קיסר פרוסיה שנסה לשווא לכבוש חבל ארץ. ואח"כ נאלץ להתחפש ולחצות הקווים. ורק בנס לא נתפס. רדפו אחריו אך הוא הסתתר בבית יהודי. במהלך החיפושים הגיעו גם לבית היהודי וכמעט תפסוהו... אך לא מצאוהו. היהודי נתבקש לשאול מוילהלם לאחר ניצחונו כאוות נפשו והא שאל: כיצד חשת באותה העת? תגובת וילהלם הייתה נזעפת והוא חרץ את גורלו של היהודי למות. וכך כשהחרב החדה מונחת על צווארו הרפה וילהלם מעליו ושאל: כיצד הרגשת?... זהו, זאת הייתה הרגשתי. ידעתי כי שום דמיון לא יפעל עליך זולת אותה תחושה ממש וזהו גדר הנושא בעול עם חברו. וכעין זה כתוב בספר "לב אליהו" ב"שכיכי לב" (ח"א) בסי′ קנג′ בעניין נחום איש גם זו. לכן צריך לתת עיניים ולב וזהו מרע"ה וכפרש"י: נתן עיניו ולבו לראות בצרתם.
הכי איתא נמי בפרה"ש הבעל"ט: "וגם אני שמעתי את נאקת..." הביטויים "גם" ו"את" באים בדר"כ לרבות. מה באו לרבות כאן? באר החת"ס שבשעה שבנ"י נאנקו תחת על השעבוד כאוא"ח שמע את נאקת אחיו, לכן גם ה′ שמע את נאקתם והוציאם מגלות לגאולה.
"ויהי חושך ואפלה... לא ראו איש את אחיו" (י, כב′- כג′) גדולה היא החשכה האופפת את העולם, שעה שמגיעים למצב שאיש אינו רואה את אחיו ושכל אחד חי לעצמו.