"בכָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב. וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים!" (שמות כ"ב, כ"א- כ"ג).
והקשה בעה"ט על "המעבר" מל"ר לל"י. והשיב: לומר שכל ישראל ערבים זה בזה. שאפילו אם ענה האחד, כאילו עינו כולם.
מה זאת אומרת? האם המדובר בענישה קולקטיבית?! והרי אנחנו נגד ענישה קולקטיבית!
התשובה על כך היא: עם ישראל איננו עם נורמאלי! מה פירוש:
בשנת תער"ב התקיים בעיר קייב שברוסיה משפט מפורסם. משפטו של היהודי ביילוס, מנדל ביילוס. הגויים העלילו עליו, כי רצח תינוק נוצרי, בכדי להשתמש בדמו לאפיית מצות. כמובן, כל העולם היהודי הזדעזע וחרד לגורלו של האיש.
והעולם הגויי צהל ושמח. עיקר טענת הקטגוריה היתה כנגד התלמוד, המסית את העם היהודי כנגד הגויים. ובמיוחד מאמרו של רשב"י ביבמות ס"א ע"א עה"פ: "אדם אתם"- ואין הגויים קרויים אדם!
ואז נגש המהר"ם שפירא מלובלין למשפט והסביר את משמעות המשפט הלז: הנה תראה, אמר לשופט. אצל הגויים, גוי נתפש על עבירה בפולין. זה מעניין רק את מקורביו. ואילו אצלנו, יהודי נתפס ברוסיה, וכבר יש פוגרום ביהודים בפולין.
זאת ועוד, כל העולם היהודי חרד ומזדעזע. אנחנו, פשוט, גוף אחד. ולכן, אם דורכים לך רק על הרגל. הכאב עולה לך לראש.
ואת זאת ניתן להוכיח ב"משפט שלמה" המפורסם, בתוס′ במנחות ל"ז ע"א בעניין אשמדאי, שברא אותו יצור עם שני ראשים. וכששפכו מים חמים על הראש האחד, זעק גם השני מכאב. ובכך הוכיח הוא שהמדובר כאן בגוף אחד. וזאת למרות חילוקי הדעות שבין הראשים.
המדרש מביא את המשל המפורסם של קבוצת האנשים שהפליגה בספינה. והנה, אחד הנוסעים החל לקדוח חור בתאו. הנוסעים הזדעזעו מן המעשה, והוא הגיב באדישות: בתא שלי אני יכול לעשות הכל... (סנהדרין צ"א סוע"א, ויק"ר ד′, ו′ ו"תנחומא" ויקרא ו′)
בירושלמי בנדרים סופ"ט מובאת דוגמא הממחישה את עניין הערבות ההדדית ואת עניין השוואתה לגוף אחד, תוך כדי שהוא מדגים זאת במשל כפול: הרי לא יעלה על הדעת, שמי שיחתוך בשר ביד ימין, ובטעות, יפגע ביד שמאל, שזו תבקש את נקמתה מיד ימין.
או שמא יעלה על הדעת שמישהו נשך, בטעות את הלשון, שידרוש את נקמתה מן השיניים?!
או הנשמעה טענת קיפוח בסגנון כזה שהרגליים יתלוננו: אנחנו מתאמצים כל היום בריצה מטורפת אחרי הפרנסה ולבסוף: הפה נהנה. הוא אוכל לבד. ומי שאוכל לבד...
סודו הגדול של העם היהודי, באחדותו, ואולם, גם באחריותו.
ולכן ישנם גם יחסי גומלין במישור החיובי. יתכן מצב. שכל הדור זוכה בזכות צדיק אחד. כך אומרת הגמרא בברכות י"ז ע"ב: אמר רבי יהודה אמר רב: בכל יום ויום, בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזונים בשביל חנינא בני. וחנינא בני. וחנינא בני די לו בקב חרובים מע"ש לע"ש.
ומסופר על בצורת קשה שפקדה את הישוב. ונאמר לאחד החכמים בחלום, כי הסיכוי להצלה נמצא "במגרשו" של העגלון של העיירה. אם הוא יגש להתפלל כש"ץ, הקב"ה יתרצה ויעתר להוריד גשם. כמובן, העגלון סרב בכל תוקף, אך בלחץ הקהל והרב, ניאות, בסופו של דבר, לגשת ולהתפלל, וכך היה. וגשמי ברכה החלו לרדת.
העגלון נשאל מהו זכותו.ונזכר כי באחת מנסיעותיו אל מחוץ לעיר הוביל אשה שהתוודעה בפניו, כי בעלה נפל בשבי, וכי השבאים דורשים הון עתק. ואין לה ברירה, אלא למכור את גופה לעבירה. וכששמע העגלון על כך רץ ומכר את הסוסים ואת מרכבתו. ונתן לאישה את הסך הדרוש לפדיון בעלה. ובשל כך, הוענק לו הכוח להוריד גשם לכל העולם כולו.
זהו תעריף העריבות. גם באפיק חיובי. זוהי פעולה דו סיטרית. היד פועלת בכיוון החיובי, והגוף משתכר. וחלילה, גם ההיפך.
מעתה מובן המעבר בכתוב שבו פתחנו, מל"ר לל"י. ישנה אחריות קולקטיבית, ישנה עריבות הדדית.
ולכן גם קבעו חז"ל בתמיד כ"ח ע"א את הכתוב: "ולמוכיחים ינעם, ועליהם תבוא ברכת טוב" (משלי כ"ד) כל המוכיח את חברו לש"ש, זוכה לחלקו של הקב"ה, ולא עוד, אלא שמושכים אליו חוט של חסד.
וזאת, משום שמי שמרגיש שהוא חלק בלתי נפרד מחברו, לא יסתייג מתוכחתו ויקבלנה באהבה.
ומכאן מוסר למעיינים בדפי פרה"ש בעת התפילה. הרי לא יתכן, שבעת שעוסקים בשיג ושיח עם רבש"ע, נתעסק בדברים אחרים.
הכתוב מעיד על כך בפרשתנו: " וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כ"ד, י"א). ופרש"י: היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה. ("תנחומא"). ולכן שלמו על כל מאוחר יותר.
ה"מאור ושמש" בפרשתנו (שמות כ"ג, כ"ה) עה"פ: " וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה"א, וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ!" הולך ומבאר: בשעת התפילה צריך כל אדם להיזהר מאד מאד להתפלל עם הציבור יחד. ואם מתפלל על הציבור, יהיה מובטח שפרנסתו תהיה מזומנת לו בכל יום ברווחה. וברכה תהיה מצויה במעשה ידיו. וע"י תפילת הציבור יכולים לבטל כל מיני גזירות קשות ורעות, רח"ל. וכבר, אמרנו זאת: "ברוב עם- הדרת מלך!" פי′: כשנאספים הציבור יחד להתפלל, אז הם מבטלים כל הגזרות קשות ומביאים את המלך, מלכו של עולם, לידי האזהרה, שחוזר ממה שגזר על בנ"י, ח"ו, גזירה קשה ואומר: הדרי בי! ממה שגזרתי עליהם. וזהו "ברוב עם- הדרת מלך!" פי′: אם נאספים רוב עם יחד בתפילה, אזי הדרת מלך. הקב"ה אומר: הדרי בי! ממה שגזרתי עליהם! וממשיכים על כנס"י ע"י תפילתם השפעות טובות. ע"כ.
וזהו "את אשר יאהב ה′- יוכיח". והיינו על דר הדרוש, מי שאוהב באמת את ה′, מוכיח. וח"ו, מי שאיננו מוכיח במקום ובזמן, עלול להתפרש הדבר כחוסר יר"ש.
נחתום במה שפתחנו. דווקא משום שעם ישראל הנה הינו גוף אחד, לכן הרגישות של כל אבר כלפי חברו גדולה. ולכן כאוא"ח משלים את זולתו ומשלם בעבור זולתו.
והדברים מוכחים גם במצוות מחצית השקל. שאותה אנחנו קוראים השבת. כותב הר"ש אלקבץ זצ"ל, כי החיוב של מחצית, נועד לרמוז על אותו לינקז′. ושכאוא"ח הופך להיות שלם רק בשילוב עם עמיתו, בהשלמת זולתו.
רמז לכך יש למצוא כמו כן בשירת הים. הכתוב מעיד על מרים הנביאה, אחות אהרן: " וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ. וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לַיהוָה, כִּי גָאֹה גָּאָה! סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם!" (שמות ט"ו, כ′- כ"א) מדוע בחרה מרים דוקא במשפט זה מכל שירת הים? מהו המיוחד במשפט זה? ניתן לפרש כך: הכתוב מעיד: " וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם, וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה, רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם" (שמות י"ד, כ"ג) לסוסים היתה אמתלה, תירוץ: "והנה מצרים נוסע!..." (שמות י"ד, י′) לא אנחנו! אנחנו נגררנו אל תוך המערבולת הזאת בעל כרחנו! שלא באשמתנו! והמצרים "התנצלו": "כי בא סוס פרעה!" (שמות ט"ו, י"ט) נגרננו! הסוסים הביאנו עד הלום!
ברם, שום תירוץ לא התקבל. ואת שניהם טבע ה′ בים, גם את הסוסים, שכביכול, היו פסיביים. וזהו משל החמר והעוור ממש!
ולכן נאמר בשה"ש: "לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ, רַעְיָתִי!" (שה"ש א′, ט′) איזה מן דימוי זה לכנס"י? כלומר, אין תירוצים של הסוסים של רכבי פרעה,תופסים אצלי!- אומר רבש"ע. ישנה אחריות קולקטיבית!
ישנה ערבות הדדית עם אחריות אישית של כאוא"ח מכלל ישראל על מעשהו של זולתו!
