ערכה של השקיפות

ישנם נושאים שמעצם הגדרתם נדמה לעתים שהם תולדת הזמן החדש, ואין למצוא להם מקור בתורה שבכתב ושבעל פה. כזה הוא למשל מושג השקיפות, שענינו המרכזי הוא הדרישה לדיווח מלא של רשויות השלטון השונות כלפי הציבור הרחב, מתוך הבנה שלמעשה הם פועלים כשלוחיהם ועל כן יש להם צורך לפעול באופן שמעשיהם ושיקול דעתם יובנו לכל החפץ בכך. השקיפות מבטאת גם את ההנחה המובלעת, שקיימת זכות בסיסית לציבור לדעת אודות הנעשה בשמו, גם אם הדבר נעשה למענו. הנחה זו אינה מובנת מאליה, שכן לאורך הדורות ההנחה הרווחת היתה שהשליטים, או השכבה השלטת, יודעים טוב יותר מהעם מה טוב בשבילו, וממילא אין כל צורך לדווח באופן מלא לעם על הנעשה ועל מה שלא נעשה. לעניין זה מתברר במהלך ההיסטוריה, שאין זה משנה אם מדובר במלך שירש את כסאו מאביו, ברודן השולט בכח הזרוע, או בראש ממשלה הנבחר בבחירות דמוקרטיות. התופעה זהה בכולם: רוממות הכסא מביאה את היושב עליו לראות עצמו כמי שאינו חייב כל דיווח לעם שבשמו הוא פועל. ואכן, רק לאחרונה, עם התגברותה והתחזקותה של ההשקפה הדמוקרטית, הרואה בכל אדם באשר הוא יצור הזכאי לשוויון זכויות מלא, ולהגנה מלאה על חירותו הבסיסית, התעצמה הדרישה לשקיפות. דרישה זו מתבטאת גם במערכות השלטון עצמם, כמו מוסד הביקורת, או הבקרה של מערכת המשפט על מערכות השלטון, וגם בביקורת הציבורית החופשית, בערוצי התקשורת השונים. על פניו, בהשקפה ראשונה, מושג זה אינו מוכר לנו מתוך עולמה של תורה, שהרי הוא יציר כפיה של תפיסת עולם מודרנית, שבמקרה הטוב יכולה לחיות בהשלמה עם התורה, ובמקרה הרע היא צרתה ואויבתה המרה.

זאת ועוד. לכאורה, היה עלינו לצפות, שכשמדובר במנהיג שנשלח אל העם על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, הדברים שנאמרו לעיל בנימה ביקורתית כלפי הנמנעים מדיווח לעם, יהיו נכונים כאן לכתחילה. היה מקום לומר, שגם אם ביחס לשליט אנושי רגיל מכל סוג שהוא, נכונה הדרישה לפעול מתוך שקיפות, מפני שהוא פועל מכח העם, הרי ששליח אלקי פטור מזה לחלוטין, מפני שלא העם הוא שהעניק לו את הכח ואת הלגיטימציה לפעולה, אלא האל הכל יכול. כשמדובר במי שכבר חולל ניסים שלא היו כדוגמתם מעולם, הביא את העם לידי מעמד חד פעמי של התגלות אלוקית לציבור שלם, שבו הושמעו עשרת הדברות, הרי הדברים נכונים מעין קל וחומר: בעניינים מהותיים מאין כמותם סמך העם על מנהיגו, האם לא ייתן בו אמון בעניינים קטנוניים לכאורה כמו התחשבנות על פרטי ההוצאות וההכנסות? תפיסה שכזו יכולה להתרחב גם לשאר תלמידי החכמים שבכל הדורות, כמו גם לכל העוסקים בצרכי צבור, שמתוך שהם רואים את עצמם כ′שלוחי דרחמנא′ אל העם, יותר מאשר כ′שלוחי דידן′ אל הבורא יתברך, הם עשויים לראות את עצמם פטורים כליל מחובת הדיווח לעם. אף הטענה השניה עומדת לכאורה לסייעם בהשקפה זו. שהרי אם דבריו של הרב או הצדיק מקובלים עלינו כתורה מסיני בעניינים חמורים כדיני חמץ בפסח או הלכות נדה וכדומה, שעונשם כרת גם בזמן הזה, כיצד לא נאמינם כשמדובר בחשבונות של הוצאות והכנסות? היעלה על הדעת לדרוש מרבנים או מעסקנים חשובים דיווח לציבור הרחב תוך שקיפות מלאה? לכאורה, ממש חוצפה יש בדבר.

מתוך עיון בפרשת פקודי מסתבר, שלא כך הם פני הדברים. להצעת קוים ראשוניים כמבוא לליבונה של סוגיה זו, יוקדשו השורות הבאות.

פרשת פקודי היא הפרשה המסיימת את סדרת פרשות המשכן, וככזו היא מעצימה את התמיהה הגדולה הקיימת למקרא פרשיות אלו, מדוע ראתה תורה לנכון לחזור כל כך הרבה פעמים על עשיית המשכן וכליו. אלא שפרשה זו מזמנת לנו תמיהה ספציפית יותר. כזכור, פרשת ויקהל עוסקת בפניה אל הציבור לתרום לעשיית המשכן (לה, ד-כ), וביישומה המוצלח של קריאה זו (לה, כא – לו, ז). לאחר מכן מפרטת הפרשה את עשיית המשכן וכליו על ידי בצלאל, אהליאב וחבר עוזריהם. כאן היתה אמורה להתחיל פרשת פקודי בתיאור עשייתם של בגדי הכהונה השונים (לט, ב – לב) ולעבור לתיאור הקמת המשכן. אלא שהיא פותחת, שלא כצפוי בתיאור מלאי הכסף, הזהב והנחושת שנאסף על ידי צוות המומחים, ובראשם איתמר בן אהרן הכהן.

בעלי המדרש הרגישו בחסרונו של המבוא לדו"ח הציבורי הזה, כמו גם באי שלמותו, ועל כן השלימו לנו את התמונה במדרש הבא ( שמות רבה פרשה נא, ו) :

המדרש מצביע על התמיהה הכפולה המייתרת לכאורה את הדיווח של משה רבנו: ראשית, הוא שליחו של הקב"ה ולא של העם, ושנית, הרי הקב"ה מאמינו בהחלט !! ומדוע יזם משה את העיסוק בחשבונות המשכן? אין ספק, לא למשה ולא לבעלי המדרש, שאנשים טובים והגונים, האמונים על לימוד זכות בכלל, ועל אדם כמשה רבנו בפרט, לא היו מעלים על דעתם לחשוד בו כלל, ואין זה אלא מיוזמתם של ′ליצני ישראל′, אנשים הבטלים ממלאכה יצרנית, וכל מעייניהם בחיפוש השלילי והנלעג בזולת. ואף על פי כן, לא דחה משה את הביקורת הזו מכל וכל, אלא התחייב לדווח לעם בגמר המלאכה, וכך זכינו כולנו לפרשת פקודי. הסיבה לכך היא, מפני שמשה ראה עצמו כשליח העם מול האלקים, לא פחות ממה שהוא שליחו אל האלקים אל העם. כיוון שכך, ידע משה בעצמו שעליו לדווח לשולחיו על חשבונות הכסף והזהב, אף אם בעניין זה של איסוף התרומות ועשיית המשכן המנדט שלו הוא מהקב"ה.

תהליך של בקרה עצמית לשם דיווח לציבור עשוי לעתים להכניס את שליח הציבור לרגעים של חרדה, כאשר מתברר לו שפרט זה או אחר ממעשיו אינו מלווה בהסבר משכנע. מי שהתנסה בביקורת חשבונאית כלשהי, של עסקיו או אף של חשבונותיו הפרטיים, ודאי מכיר את תחושת החרדה לנוכח המספרים ש′אינם מסתדרים′ כראוי זה עם זה. אף משה רבנו לא היה יוצא דופן בנקודה זו, וכך מתאר זאת המדרש (שם) :