פרשתנו עוסקת בענייני טומאה וטהרה, ובעיקר בענייני הצרעת. בדרך כלל רגילים אנו להתבונן בצד השלילי של הצרעת, כלומר בנסיבות שבעטיין היא מופיעה, ובראשן – חטא לשון הרע, הרמוז גם בשם ′מצורע′ = ′מוציא שם רע′. אולם בפרשה קיים גם חלק לא קטן העוסק דווקא בטהרת המצורע. לכשנתבונן בנושא זה נמצא, שיש בו מרכיבים רבים שמדמים אותו לפרשת המילואים, שבה הוכשרו בני אהרן לכהונתם במקדש: תהליך של שבעת ימים, הכולל נתינת דם ושמן על תנוך האזן הימנית ועל בהונות היד והרגל הימניים.
הדמיון הזה, שניתן להרחיב עוד במשמעותו, מלמד על כך שטהרת המצורע מכינה את האדם לכהונה, לתפקיד, לשליחות מסוימת, בדומה לימי המילואים. מכאן, שלמעשה, עצם הצרעת שלו – למרות שאין ספק בכך שזו מציאות שלילית – כבר הכינה אותו לצמיחה מחודשת, על ידי כל מהלך הטהרה, שבסופה הוא יוכשר לתפקיד רם ונשא יותר.
ההפטרה של פרשתנו, שנקראת תמיד בפרשה זו, בין אם הפרשות מחוברות או נפרדות, מספרת למעשה את אותו הסיפור, ומלמדת אותנו פרק חשוב בהלכות גאולה.
כידוע, פרק ז′ במלכים ב′ מספר תקופה קשה ביותר בממלכת שומרון. מצור כבד הוטל על העיר, עד שהמצב הכלכלי הגיע לשפל חסר תקדים, כאשר מחירו של ראש חמור היה שמונים כסף, ואפילו רובע הקב של גללי בהמה נמכר בחמשה כסף ( שם, פרק ו′, פסו′ כה ). לא זו בלבד, אלא הרעב השפיע אפילו על המוסריות האנושית הבסיסית, והפסוקים שבסוף פרק ו′ מספרים על אשה שהתלוננה לפני מלך ישראל על כך שחברתה לא כיבדה את ההסכם שהן סיכמו ביניהן. ההסכם היה, לגודל הזוועה, שביום אחד יבשלו את בן האשה האחת, ולמחרת יבשלו את בן האשה השניה. לא נאמר במפורש אם מדובר בילדים חיים או ′רק′ בילדים שכבר נפטרו מחמת הרעב, אולם כך או כך מדובר בשפל כלכלי, מוסרי וחברתי שאין למטה ממנו. התיאורים הללו ממש מזכירים את מגילת איכה.
כאשר המלך כועס על אלישע הנביא, שחי באותה תקופה ולא נחלץ לעזרה, מגיב אלישע ואומר שמחר יהיה מחיר התבואה כל כך בשפל עד שסאה סולת תעלה רק שקל אחד, וסאתים שעורים יעלו אף הם שקל אחד בלבד. שלישו של המלך, ששמע נבואה זו, לגלג על האפשרות שהיא תתממש, ואמר ′הנה ה′ עושה ארובות בשמים היהיה הדבר הזה?!′. בתגובה אלישע אומר לו ′הנכה רואה בעיניך ומשם לא תאכל′.
והנה, המפנה מן המצב הקשה הזה מתרחש דווקא בעזרתם של ארבעה אנשים שהיו מצורעים, שישבו מחוץ לעיר פתח השער, בדיוק כמו שקובעת התורה בפרשתנו ′בדד ישב מחוץ למחנה מושבו′. עיון בפרטי הסיפור יכול ללמדנו משהו על תהליכי גאולה ויציאה ממשבר.
השאלה הגדולה היא כמובן, מדוע באה הישועה דווקא על ידיהם? יש לכך סיבה ′טכנית′ – הם היו מחוץ לעיר. בנוסף, הם היו גם מתחתית החברה. בהמשך יתברר, שאין זה מקרי, שדווקא על ידיהם בא המפנה.
בגמרא ( סוטה מז ; סנהדרין קז ) נאמר שאלו גיחזי ובניו. מה הכוונה בדברי חז"ל אלו? אמנם יש דמיון בין הסיפור הקודם על גיחזי, שחמד את המתנות שהביא נעמן לאלישע, יש דמיון במה שלקחו מהשלל: בגדים וזהב, ובכך שחשבו על עצמם, אולם ייתכן שיש עוד משהו – הם מנודים מחוץ למחנה, על פי הדין של התורה ′מחוץ למחנה מושבו′. אולם לכאורה פיקו"נ דוחה הכל, והיה צריך להחזירם פנימה?! הרב סמט (בספרו ′פרקי אלישע′ ) סבור שזה מעיד על סולם ערכים מעוות של אנשי שומרון, כמו הכהנים שחששו מהטומאה ולא מכך שנהרג מישהו על הכבש. אולם לי נדמה שזה משקף נידוי חמור, מפני שגיחזי קלקל את העוצמה הנבואית של אלישע, ולכן אלישע גרש אותו, וכביכול אמר לו שילך לחפש את מזלו אצל הארמים ש′התחבר′ אליהם.
סיבה נוספת היא, שבכך שהם היו מחוץ לעיר, הם לא שמעו בכלל את הבטחתו של אלישע שיהיה שפע כלכלי למחרת היום, וממילא לא היה להם כל מניע בפעולתם.
אם ננסח זאת בשפה ′עכשווית′ יותר, הרי שמדובר באנשים שעקב מעשיהם הרעים, שיש בהם גם שילוב של כפירה – כפי שמייחסים חז"ל לגיחזי, וגם שילוב של יצר הרע וחמדנות – כפי שעולה מפשט הפסוקים ומדברי חז"ל על התנהגותו של גיחזי לשונמית. אנשים אלו לא שמעו את הנבואה על הגאולה הממשמשת ובאה, ופעלו ללא כל מניע של קדושה !! רק מתוך יאוש וחוסר ברירה !!
זה מביא אותנו לדיון שלהם. הרב סמט מעיר בצדק, שהפועל ′מתנו′ חוזר הרבה יותר פעמים מאשר הפועל ′נחיה′, ללמדנו שהערכתם הייתה שיש להם יותר סיכויים למות מאשר לחיות. אולם הוא אינו מסיק מכך מסקנות אמוניות. לדעתי, הדבר מלמדנו, שהם פעלו משיקולים אנושיים רציונליים גרידא, ולא מכח תובנה עליונה כלשהי, ויותר מזה, שהם פעלו מתוך ייאוש, מחוסר ברירה. במלים אחרות, הגאולה / הישועה באה ממש בלית ברירה. בסיטואציה כזו הצופה / ההיסטוריון מתקשה לראות את יד ה′ באנשים שפעלו משהו מחוסר ברירה.
הם התקרבו אל המחנה ולא מצאו שם איש.
צעד זה מנוגד למעשה של גדעון, ששם – מחוסר אמונה – הוא התקרב לקצה המחנה, שמע אנשים מדברים, הבין שיש פחד מפניו, ולמרות שידע שיש הבטחה אלוקית שינצח, נקט כמה פעולות בכדי ′לסייע′ לאלוקים בניצחון הזה. אולם כאן, המצורעים הללו לא עשו כלום בכדי לסייע לישועה. פשוט התקרבו ולא ראו איש.
הם אכלו ושתו, וזה מובן, אולם אחר כך מתואר בפירוט, שהם נטלו כסף, זהב ובגדים, והלכו, והטמינו, וחזרו, ולקחו עוד, ושוב הלכו ושוב הטמינו. יש כאן התעסקות מרובה מאד בלקיחת השלל. מה זה מלמדנו?
ראשית, זה מחזק את הזיהוי עם גיחזי. גם הוא נטל כסף ובגדים. הטענה כלפיו ′העת לקחת כסף וכו′ ′ נכונה בהחלט גם כלפי המעשה הזה, מה שאומר שבינתיים הוא לא למד כלום.
שנית, גם ללא הזיהוי עם גיחזי, המעשה הזה מלמדנו שלא מדובר בצדיקים גדולים במיוחד, שבמקרה חטאו בלשון הרע, ונענשו בצרעת והוצאו מחוץ למחנה, כמו מרים הנביאה, אלא ברודפי בצע ממש.
שלישית, נראה שהם לא חשבו יותר מדי על טובתו של העם הנצור, למרות שידעו בוודאות על עוצמתו של הרעב בשומרון.
כך מובן הפירוש של הראשונים לדבריהם ′ומצאנו עוון′, שהכוונה לעונש מאת המלכות, אם יתברר שהם ידעו ולא הודיעו. ולא על עוון כלפי שמים, מפני שהם ממש לא היו צדיקים...
יש להדגיש, שהם לא הבינו ולא ידעו כיצד קרה הדבר שהארמים אינם נמצאים במחנה !! והראיה, שכשהם דיווחו לבסוף לשומרי העיר, הם ציינו רק את העובדות ולא ידעו להסביר אותם.
נקודה זו אומרת, שהנס היה נסתר אפילו מעיניהם של אלו שהיו שותפים מלאים להתהוותו, ונחשפו אליו ראשונים !!
הם מדווחים לשוערים ואלו מעירים את המלך. המלך אינו שואל את הנביא, למרות שהוא הוכיח את יכולתו לחזות מארבים נסתרים !! מדוע? במישור הריאלי אפשר להסביר, שזה מפני שזה היה באמצע הלילה, בנוסף, אפשר לומר, שלא פנו לנביא מפני שהמלך עדיין היה סבור שאין כל צורך לשאול נביא, כי ההנהגה מסורה רק בידי הסמכות האזרחית. אמנם אם הנביא מיוזמתו בא ומגלה את העתיד, כדאי להקשיב לו היטב, אולם אין כל הכרח לשמוע בקולו.
אולם כך או כך, למרות שיש נבואה באוויר, על גאולה שעומדת לבוא, ולמרות שיש נביא בשטח – לא פונים אליו אלא ממשיכים לפעול רק במישור הריאלי. ובמישור הזה, המלך חושש ממארב של הארמים. זו עמדה אחראית, ובוודאי שאינה כופרת, מפני שהנביא כלל לא אמר שכך יהיה, או שבכלל יהיה נצחון ניסי על ארם. הוא מסכים לשלוח כמה סוסים – הפסוק אינו ברור ′והנם ככל המון ישראל...′ - אבל ברור שישנה מצוקה גדולה של סוסים בעיר הנצורה. בנוסף, נראה שהוא שלח ′שני רכב סוסים′ ואפילו לא חמישה. כי הביטוי הזה יכול להתפרש ′שני רוכבי סוסים′ או שני סוסים במרכבה′ אולם חמשה סוסים אינם מתחלקים לשניים...
מתברר שהארמים נסו עד הירדן. אולם למעשה עד לכתיבתו של ספר מלכים, אף אחד לא יודע מה באמת קרה !! וגם, אי אפשר לתלות את הישועה הזו בשום גורם !! – אלישע לא ניבא עליה, ובוודאי שלא ′יזם′ אותה, ולכן לא מגיע לו קרדיט עליה ; המלך בוודאי שלא עשה שום דבר, וכך גם העם, שאפילו התנהג בצורה ברברית, עט אל השלל, ואפילו רמס אדם בדרכו ; המצורעים אינם אנשים הראויים לשבח, גם בגלל עצמם, וגם בגלל מעשיהם, ולכל היותר – על כך שהם הודיעו ולא על כך שהם עשו משהו. כך שבסופו של דבר מדובר בנס נסתר לגמרי !!!
הדמיון לגאולה שאנחנו נמצאים בה – ממש מדהים !! יש ניצחון במלחמה, שקשה להסביר אותו במונחים הגיוניים, ואפילו הנביא לא דיבר עליו במפורש ; ויש שפע כלכלי לא מוסבר.
הנביא דיבר רק על שתי נקודות, ועל כך יש אריכות בהתקיימות שני הניסים שהוא דיבר עליהם: ירידת השער ומותו של הסריס. לכאורה, היינו אומרים שאין מקום לומר הלל, כי לא נעשה ′נס′ ממשי, הניסים היחידים היו ′בשוליים′ – שפע כלכלי פתאומי, ומותו של אדם אחד, קטן אמונה. אבל כל מטרתו של הפרק הזה היא להאיר את המציאות, ולראות אותה נכון, שהכל הוא מעשי ה′ !!
ואולי זה מה שאמר אלישע לשליש ′ הנך רואה בעיניך′ במשמעות של רואה ומבין מה שהוא רואה, אבל לא תזכה ליהנות ממה שתראה ותבין.
על זה בדיוק אנו מתפללים גם היום, שלמרות שהגאולה באה על ידי אנשים שאינם כליל השלמות, בלשון המעטה ; על ידי אנשים שבמעשיהם הרחיקו את עצמם מכלל ישראל ; שלא הבינו בכלל מה קורה ובוודאי שלא פעלו מכח נבואה או שליחות ; שבמעשיהם הראו שיש להם נגיעות אישיות לא מעטות, ולא מדובר בגדולי הדור ; שאפילו שרוב העם עדיין לא רואה בכך ישועה, ויש סריסים שמתארים הכל בציניות – אפילו הכי, אנחנו צריכים לדעת שזו גאולה גדולה, ישועה מופלאה, שצריך להודות עליה כל פעם מחדש.
חג עצמאות שמח!
