שיחה לפרשת אחרי מות - קדושים

ואהבת לרעך כמוך

המצווה הבולטת והחשובה ביותר בפרשתנו המשופעת במצוות (51 מצוות), הינה מצוות ואהבת לרעך כמוך. כידוע, חז"ל ייחסו מקום רב למצווה זו. כאשר נכרי מגיע להִלל ומבקש ממנו את כל התורה על רגל אחת, התשובה שלו היא שהמצווה הזו היא-היא כל התורה, וכל השאר זה רק בגדר פירושים. רבי עקיבא מגדיר את המצווה הזו ככלל גדול בתורה. נשאלת השאלה: מניין להלל (מקור 1) ולרבי עקיבא (מקור 2) שמצווה זו היא יסוד כל התורה כולה? אדרבה, מצווה שנראית כדמיונית אינה יכולה להוות כלל לכל התורה כולה, שהרי זו מצווה בלתי אפשרית: איך אפשר לאהוב את האחר כמו שאני אוהב את עצמי?! גם אם נאמר שהמצווה הזו אכן מייצגת, היא יכולה להוות כלל אך ורק לתחום של מצוות בין אדם לחבירו- מה עם מצוות בין אדם למקום? הרי כבר בעשרת הדיברות ישנה חלוקה שווה של חמש מצוות בין אדם למקום, וחמש בין אדם לחבירו, כאשר המצווה המקשרת הינה מצוות כיבוד אב ואם- שמתוך כיבוד ההורים האדם יגיע לכבוד הקב"ה!(1) אם כן, מדוע מצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא חוט מקשר?

נסכם את השאלות: א. ואהבת לרעך כמוך- כמוך ממש? ב. מנין להלל ולרבי עקיבא שמצווה זו מהווה יסוד איתן לכל התורה כולה? ג.מה הקשר בין מצווה זו למצוות שבין אדם למקום?

 

ואהבת לרעך כמוך-כמוך ממש?!

 

נדמה שחכמינו כבר התקשו בשאלה האם כוונת המצווה היא "כמוך" ממש. מהגמרא (מקור 3), אנחנו רואים שאפילו רבי עקיבא שקבע את הכלל מסכים שיש מצבים שחיי אדם אחד קודמים לחיי חבירו. ואכן, פרשני המקרא והמסורה המשיכו עם הקו המחשבתי "הריאלי":

בפירושו לתורה (מקור 4), הרמב"ן כותב שאומנם לא יתקבל על לב האדם שיאהב את חבירו כנפשו, אך יתקבל על הלב שלא תעלה קנאה על לבו וירצה בכל מאודו "שיהיה הוא יותר ממנו בכל הטובה".                    אלא שפירוש זה קשה- התורה צוותה באופן מעשי שהאדם יאהב את חבירו ולא רק שלא יקנא או שלא ישנא בצד הנפשי! אם הרמב"ן צודק, היכן הצד המעשי של הציווי?

הילכך, בעל התורה תמימה (מקור 5) מוסיף פן נוסף- אומנם הוא מסכים לרמב"ן שמצד הטבע לא ניתן לאהוב את האחר "כמוך", ושאומנם ההגדרה המצומצמת של אהבה היא ′העדר שנאה′, אך הפן המעשי במצווה הוא שלא לעשות כנגד רצון הרֵע. יוצא מכך שלא רק בלב אסור לאדם לשנוא, אלא גם באופן מעשי. אך פירוש זה דורש בירור אף הוא - אומנם אסור לקנא בלב, ואף לא לעשות כנגד רצון חברך, אך עדיין, מפשטי המקראות יוצא ציווי חיובי לאהוב את החבר!

על כן, חסר פה עוד עיקרון במצווה. את העיקרון הזה נמצא בדברי הרמב"ם (מקור 6) - כל המצוות הדרבנניות [כגון: הכנסת אורחים וביקור חולים וניחום אבלים] נכנסות תחת המטריה הרחבה של מצוות "ואהבת לרעך כמוך". יוצא שהמשמעות המעשית של המצווה היא לעשות לזולת כל דבר שאנחנו מצפים שהזולת יעשה לנו, בתורה ובמצווות (2).

 

ואהבת לרעך כמוך- יסוד התורה כולה

 

אחרי שהתבוננו בגדרי המצווה, נוכל להעמיק ולהיווכח כיצד היא מובילה לכל התורה:

כשנתבונן בפשט הפסוקים נראה שהתורה רמזה שאכן מצווה זו היא הבסיס לכל התורה. ציווי זה מגיע אחר סדרה של איסורים (מודגשים במקור 7). מכל רשימת המצוות הזו, "ואהבת לרעך כמוך" היא המצווה היחידה שנאמרה בצורה חיובית! אחרי שטף הלאווים (22!), מלמדת אותנו התורה שהמצווה הזו היא אכן יוצאת דופן.    ועדיין קשה, מדוע מצווה זו היא אבן יסוד לכל התורה? על כך עונה המדרש (מקור 8). כל עוד אין פרצה בסכר, המים יזרמו בתלם ואין חשש לנזילה. אך במידה ויש פרצה בסכר- הנזילה של טיפה ועוד טיפה תגרום לסכר להתפרץ. המצווה העיקרית השומרת אותנו בהסתכלות חיובית על הסביבה (3) והחברה הינה מצוות "ואהבת". אדם המתבונן בצורה זו לא יצטרך את כל הלאווים של "לא תשנא" וְ "לא תעשוק", משום שדברים קשים אלו אינם "נקודת בחירה" מבחינתו, היות והוא כבר אוהב את כל ישראל. אין חשש של עבירה  גוררת עבירה(4) כאשר אדם עוסק רק במצוות. ברם, אם האדם יכשל באהבה, הוא יוכל בנקל אף לשנוא ולפגוע בסביבה ללא רחמים.

 

בין אדם לחבירו איכא, בין אדם למקום מי איכא?

 

מכאן נוכל להתקדם לשאלתנו השלישית- גם אם האדם מתוקן במצוות "בין אדם לחבירו", מה עם התחום של "בין אדם למקום"? את התשובה נמצא כשנתבונן בגמרא המפורסמת על הלל ושמאי (מקור 1)- גיירני על מנת שתלמדני את כל התורה על רגל אחת. מהו עניינה של הרגל האחת? ניתן לומר שיש כאן ביטוי לרצון של הגר לעבור את תהליך הגיור במהירות ובדרך קלה. אך החתם סופר (מקור 10) אינו עונה בדרך זו, אלא נותן פירוש מופלא על הגמרא: הרגל האחת היא ביטוי למצוות - הגוי רוצה לקיים או מצוות של בין אדם למקום או מצוות של בין אדם לחבירו.    המתגייר רוצה ששמאי יפרוס לו את כל התורה בצורה של נימוסים בין-אישיים או בצורה של התנתקות מהחברה והגעה למצב של קרבה לה′ - כעין חנוך אשר לקחו ה′ (בראשית ה, כד). בגדולתו העצומה של שמאי, גדולה המשלבת את החכמה האלוקית (הצד הרוחני הענקי של שמאי) עם הצד הגשמי (שמאי היה בנאי בעיסוקו המקצועי), הוא לא יכול לוותר על אחת מהרגליים של הגר, ולכן דחפו באמת הבניין שבידו. המסר הוא שלתורה יש גם רגל של "בין אדם למקום" וגם רגל של "בין אדם לחבירו", ואף אחת מהן לא מיותרת. מאידך, הלל בחוכמתו אמר שאכן מצוות "ואהבת" כוללת את הנימוסים וההלכות הנוהגות אצלך עד היום, אך "ואידך זיל גמור" פירושו - המתגייר בעצמו יבין שמצוות בין אדם למקום נגזרות מבין אדם לחבירו- שהרי הקב"ה לא פחות מאחד האדם, ואם אנשים צריך לאהוב, על אחת כמה וכמה שאת הקב"ה.

 

נמצאנו למדים שכאשר אדם מפנים את עומק מצוות בין אדם לחבירו, הוא כבר לא יכול לזלזל בקב"ה. מתוך כך, כל התורה - בין אדם לחבירו ובין אדם למקום - הכל מתקיים בזכות מצווה אחת ויחידה.