הברכה והקללה הניתנות בפרשת בחקתי ושוב בפרשת כי-תבוא שבספר דברים באות להזהיר את ישראל על המצוות. עם ישראל חווה מזה ומזה – את ההבטחה ואת נחת זרועה של התוכחה. הרמב"ן מעמיק את הממד ההיסטורי של התוכחה, על ידי שהוא מצמיד את פרשיות התורה לארועים היסטוריים קונקרטיים.
לפי הרמב"ן, התוכחה שבפרשתנו מכוונת כנגד גלות ישראל הראשונה; תוכחת כי-תבוא מנבאת את הגלות השניה והארוכה של ימינו (ויקרא כו, טז; דברים כח, מב). "ודע והבן כי האלות האלה" – התוכחה שבפרשתנו – "ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו". העבירות המוזכרות כאן הן העבירות בהן נכשלו ישראל בבית ראשון – ובראשן עבודה זרה. כנגד התגלות השכינה במקדש הראשון מזהיר הכתוב כי ה′ ימאס בו – "והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם" (ויקרא כו, לא). במקדש ראשון היתה התגלות שכינה והעבודה בה עלתה בתחילה לרצון לפני ה′. אורכה של גלות זו קצוב, ונועד לרצות את שבתות הארץ, כמנין שנות השמיטה שהיו הראויות להישמר מכניסתם של ישראל לארץ – שבעים מתוך ארבע מאות ותשעים: "עד רצתה הארץ את שבתותיה... שבעים שנה" (דברי הימים ב לו, כא). גם השיבה אל הארץ לאחר גלות זו לא שקפה תשובה שלמה ומקיפה של העם כולו, כפי שמעידים ספרי דניאל, עזרא ונחמיה.
התוכחה שבספר דברים מנבאת לפי הרמב"ן את הגלות השניה ואת הגאולה שנגאל ממנו. העבירות המנויות שם אינן של עבודה זרה והיא אינה תחומה בזמן. הרמב"ן אף מזהה בתוכחה השניה ארועים היסטוריים פרטניים: את הליכת המלך אגריפס לרומי ("יולך ה′ את מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך") – אף שזיהוי זה אינו וודאי בידו, ויתכן והיא רומזת לאריסתובלוס "שתפסו שר צבא רומה ויוליכהו שמה בנחושתיים... ואחר כך בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומה בארץ וכבש בארץ יהודה מדינות גדולות מאוד ואז נתקיים מה שאמר ′ועבדת את אויביך′". אספסיינוס וטיטוס והחיל גדול שהביאו עמם מרומי הם הגוי אשר "ישא ה′ עליך מרחוק". גם פרטי מצבם של בני ישראל בארץ ובתפוצות ניבטים מבין התוכחות שבספר דברים – "וזאת התראה שנתקיימה כולה כפשטה וכמשמעה" (רמב"ן, דברים שם).
גדולי ישראל נוספים צעדו בעקבות הרמב"ן והעניקו עומק פרשני-רוחני מדוקדק להיסטוריה של עם ישראל. רמ"ק חשף את המשמעויות הרוחניות של ההיסטוריה כולה על פי תורת הסוד. מרן הרב קוק זצ"ל החליף את שפת הנסתר בשפת האידיאות, ותולדות עם ישראל מתבארות על ידו על פי כוחם הדינמי של האידיאה הא-לוהית, האידיאה הלאומית והאידיאה הדתית.
אולם בכל אלה ניצבת שאלה עקרונית: מה כוחה של פרשנות היסטורית-רוחנית זו? כיצד אפשר לבקש לתת פשר לספר תולדות האדם ולומר "הנה מצאת את דרכי ה′"? כיצד ניתן לזהות ארוע בודד ממכלול המאורעות שחלפו על האנושות ועל כלל ישראל מעודם – ואף לקשור זאת עם דבר ה′ הנצחי, עם התורה?
פרשתנו משיבה: האדם חייב לבחון בחינה-רוחנית את הארועים שעוברים עליו. גם אם כוחו הפרשני של האדם מוגבל, ועליו להכיר במגבלותיו, אין הוא יכול להימלט מחובתו הפרשנית. זהו גורלו – הוא פרשן בעל כרחו. התורה מזהירה ושבה ומזהירה לבל נלך עם ה′ "קרי" – בתפיסה של מקריות – פן ילך אף הוא עמנו "בחמת קרי", ללמדנו שאף מה שנחזה כמקרה הוא כלי רב-עוצמה בידיו של הקב"ה. "כלומר, כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי" (רמב"ם תעניות א, ג). לאמור, חובה על האדם להתבונן ביד ה′ המנהיגה את דברי הימים. ה′ מדבר אתנו דרך הנהגה זו, ושומה על האדם ליטול על עצמו את עול המאמץ הפרשני. ה′ מדבר אתנו בכל עת, ומי לא יטה אוזן? מי לא יתאמץ בנסיון להבין את דבר ה′?
