 |
|---|
בס"ד תמוז תש"ע
אמון אימון והתחזקות
חטאם של משה ואהרן במי מריבה, סתום הוא בכתובים ומעסיק רבות את הפרשנים. על פניו, מהסיפור קשה להבין מדוע כה חמור חטא זה, עד כדי שנמנע בגללו משני המנהיגים הגדולים לממש את היעוד של יציאת מצרים-להכנס לארץ ישראל. נראה כי ריבוי הפירושים, הוביל חלק מהפרשנים המאוחרים לחפש נקודת יסוד עמוקה יותר, אשר הפירושים השונים מצביעים על ביטוייה. ננסה בסיעתא דשמיא, ללכת בדרך זו.
הרמב"ן בפירושו (במדבר כ,א), מתפלמס על פירושיהם של רש"י והרמב"ם ומציע כנגדם פירוש אחר. ואלו תמצית הדברים.
רש"י מפרש כי חטאו בכך שהכו את הסלע ולא דברו אליו, ובכך לא קדשו את ה′ כיאות. מאחר ואם היו מדברים, היה העם נושא קל וחומר: ומה הסלע שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דיבורו של מקום קל וחומר אנחנו.
על דבריו טוען הרמב"ן טענה הגיונית: ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה! ובסוף הטיעון כותב הרמב"ן: אבל אינו ראוי שיאמר בזה "לא האמנתם בי להקדישני" (פסוק יב), כי אין כאן חסרון אמונה כלל!
פירוש אחר מציע הרמב"ם, מביאו הרמב"ן וזה לשונו: ′כי משה רבינו ע"ה חטאו הוא שנטה לצד הרגזנות באמרו שמעו נא המורים, דקדק עליו הש"י שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם′.
על כך טוען הרמב"ן: ′הכתוב אמר "מריתם פי" שעברו על דברו, ואמר "לא האמנתם בי" שלא האמינו בו, אין העונש בעבור שכעס′.
ומציע הרמב"ן את פירושו:כי החטא הוא אמרם (פסוק י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וראוי שיאמרו יוציא ה′ לכם מים... וכן בכל הנסים יודיעום כי ה′ יעשה עמהם להפליא, ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה, וזהו לא קדשתם אותי (דברים לב נא).
נראה כי שורש הויכוח הוא בפרשנות המילים: ′יען כי לא האמנתם בי להקדישני′. הרמב"ן מבאר שהכאת הסלע או כעסו של משה, אינם מבטאים חסרון אמונה או קידוש ה′ ולפיכך ביאר כי מדבריהם של משה ואהרן השתמע כביכול שאין הקב"ה מוציא את המים אלא הם ובכך נגרם מיעוט אמונה וקידוש שם שמים.
אמונה-אמון אימון וחינוך
נראה כי פרשנות אחרת של המילה אמונה, תוכל לגשר בין הפירושים השונים ולהצביע על שורשם המשותף.
אחד הפירושים למילה אמונה עולה מהפסוק במגילת אסתר ′ויהי אומן את הדסה′. משמעו שמרדכי היה מגדל ומחנך את אסתר. עיקרו של החינוך הוא האמון שנותן המחנך במתחנך. באמון זה יש נתינת מקום משמעותי למתחנך להוציא מן הכוח אל הפועל את יכולותיו. יש בו סבלנות והמתנה, אך, גם יש בו אימון ותרגול. עשיה אקטיבית של המחנך שאינו עושה במקומו של המתחנך, אלא מקנה לו כלים ומאפשר לו סביבה טבעית ובריאה ממנה יוכל המתחנך לצמוח.
התוצאה היא, אמון חוזר של המתחנך במחנך, אשר מכיר בנוכחותו ההכרחית של המחנך. אמון במובן של התחזקות בדבר (ראה רשב"ם שמות יז, יב).
מתוך כך, ניתן להבין את הסיטואציה שהובילה לחטא משה ואהרן.
רצונו של הקב"ה שיהיה דיבור אל הסלע. מובנו שיהיה מעמד של תפילה, כפי שמבאר הנצי"ב, מתוך כך יבינו שהם יכולים להיות שותפים למהלכו של הנס ומתוך כך להתחזק באמונה בקב"ה. תחת זאת ההכאה היא ביטוי של רצון להתחיל ולגמור את התהליך ללא שותפותו של העם. עמדה זו נבעה מכעס ואכזבה של משה מהדור החדש שצמח במדבר, המשכו של הכעס, היה עימות של משה ואהרן עם העם והתעלמות ממקורו של הנס-המן הסלע זה נוציא לכם′. המעמד לא היה מעמד של אמון והתוצאה היתה כעס תיסכול ואכזבה של שני הצדדים ומיעוט אמונה וכבוד שם שמים.
עד אותה שעה האמונה, נבעה מגילויו של הקב"ה. כך בניסי מצרים, בקרית ים סוף ובמעמד הר סיני. מכאן ואילך מתחילה הנהגה אמונית חדשה, המתבססת על אמון הצומח מתוך השייכות והשותפות.
עונשם של משה ואהרן הוא התבררות כי צריך הנהגה אחרת, המבססת את קיומה של האמונה, מתוך הקשבה מתוך תהליך, כפי שבאה לידי ביטוי בהנהגתו של יהושע אשר ′היה סובל כל אחד ואחד כפי דעתו′ (רש"י במדבר כז, טז). הגיעה שעת המעבר בין הנהגת הנס להנהגת התפילה-מאמין בחי העולמים וזורע, מדרגתה של ארץ ישראל.
בברכה ציון כהן.
