במהלך הספר, צורת הלימוד העיקרית הייתה שאילת מספר שאלות על קטע מהתורה, ואז מציאת "החוט השוזר" את כל השאלות לידי תשובה אחת בעלת מסר חינוכי. דרך שנייה שננקטה בספר, היא השוואה בין שתי דמיות או שתי פרשיות. הפעם, בסייעתא דשמיא, ננסה לשלב בין שתי הדרכים.
הפטרת פרשת בלק מחולקת לשני חלקים: פרק ה′ ופרק ו′. ברצוני להתמקד בפרק ו′ בו מספר הנביא מה אמר לו ה′. בסקירה כללית ניתן לחלקו לשלושה חלקים (החלוקה בתוך מקור 1):
בחלק הראשון הקב"ה רב ומתווכח עִם עָם ישראל "מה עשיתי לך" - הרי "העליתיך מארץ מצרים ומבית עבדים". בחלק השני הקב"ה מבקש שיזכרו את מה שבלק יעץ ומה שבלעם ענה לו ("בא לקלל ונמצא מברך"), וזאת "למען דעת צדקות ה′". בחלק השלישי הקב"ה אומר שאינו רוצה בקרבנות (מוטיב החוזר על עצמו בדברי הנביאים גם אצל ישעיה וירמיה, וגם בתהילים), אלא "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה′ אלוקיך".
נשאל קושיות על שלושת החלקים- שאלה לכל חלק:
-
מדוע כאשר הקב"ה מתווכח עם ישראל, הוא מזכיר את הטיעון של העלאה מארץ מצרים מבית עבדים? למה הוא לא מזכיר את עשרת מכות, את קריעת ים סוף, את מעמד הר סיני או אינספור ניסים אחרים (מן, באר, ביגוד)?
-
מדוע זכירת רצון בלק ונבואות בלעם מראים דווקא על "צדקות" ה′? למה לא חסדי ה′ או ישועות ה′, או ביטוי אחר?
-
שאלה אחרונה, מה משמעות הצירוף "אהבת חסד" (כמו הפסוק "אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד")? מדוע ה′ דורש מאיתנו דווקא את מידת החסד?
נצא למסע קצר ונזכה בעזרת ה′ לראות פלאי פלאים:
ראשית נפתח בשאלותינו הראשונה והשלישית:
במקור מספר 2 אנו פוגשים את פרשיית "קדש לי". לכאורה, איזה מן פסוק זה- "היום אתם יוצאים בחדש האביב"? זה כמו שאני אומר לכם- אתם קוראים את עכשיו את הספר "אמונה בראי הפרשה". הרי אתם כבר יודעים את זה! את השאלה זו שואל רש"י במקום והוא עונה עליה (מקור 3), שזהו חודש שנח לצאת בו מבחינת מזג אוויר. נחדד את דברי רש"י. הקב"ה אכן התחייב לאברהם אבינו בברית בן הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי... ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". הקב"ה הבטיח להוציאנו, אך לא אמר מתי (באיזה חדש) ולא התחייב לנו באיזה זמן. וזהו החידוש הגדול של הפסוק: הקב"ה עשה עמנו חסד-בונוס-אקסטרה למה שהוא חייב, והוציאנו בחודש ללא חמה וללא צינה וללא גשמים, מתוך אהבתו לישראל. ממנו אנו צריכים ללמוד מהי מידת חסד, וממילא מתורצות שתי השאלות. "מה ה′ שואל ממך... אהבת חסד"- כמו שאני השתמשתי במידת החסד ביציאה ממצרים, כך אני דורש מכם.
עדיין נותרה לנו השאלה השנייה- מה עניין צדקות ה′ ברצון בלק ונבואות בלעם?
לענ"ד צדקות זה מלשון צדק, דהיינו צדקה. כמו שבצדקה האדם משלים את החוסר שה′ יצר בעולם, כך גם כאן ה′ משלים חוסר אותו הוא התחייב להשלים.
נסביר את דברינו בעזרת המהר"ל (מקור 4), הנותן לנו קריטריון אחד להבדיל בין מצוות "צדקה" לבין מצוות "גמילות חסדים": צדקה היא מצד המקבל, ואילו חסד הוא מצד הנותן.
בצדקה ישנו חוסר במציאות, והמציאות גורמת לתגובה. דהיינו, עקב מניעים וגירויים חיצונים אני נותן למקבל צדקה גם אם אינו מבקש ממני, היות וידוע דוחקו. אך גמילות חסדים היא מצד הנותן בלבד (סימן ח"נ- חסד נתינה), ללא הבדל בין אם המקבל ביקש ובין אם לא ביקש, הנותן מקיים את המצווה הזאת בכדי לעשות טוב ולתת לזולת.
והיטיב לחדד הגדרה זו הרב דסלר (מקור 5) בהגדרת ההבדל בין מידת הרחמנות למידת החסד. הרחמנות כמוה כצדקה נובעת מהתעוררות חיצונית מצד המקבל, אך בעל החסד כל כולו רצון לגמול חסד, ומחפש תמיד בכל חייו רק הזדמנות לעשות חסדים.
מאיפה זאת לרב דסלר? מניין הוא יודע שבעל חסד בכל חייו מחפש הזדמנות לחסד?
מאברהם אבינו! "תיתן אמת ליעקב חסד לאברהם", על פי המדרש המפורסם (מקור 6). הקב"ה רואה שאברהם אבינו מצטער. וכי למה שאברהם אבינו יצטער ביום השלישי למילתו? היינו מצפים שהוא יכנס הביתה למזגן ("כחום היום")? אלא שמכאן אנו לומדים שאדם שמידת החסד מושרשת בו- אינו יכול שלא לקיים מצוות גמילות חסדים, ומצטער כשהיא אינה אפשרית.
ישנו הבדל נוסף בין מידת הצדקה למידת החסד. ההבדל הוא במינון ובקצבה.
בצדקה ישנו חוסר מוגדר. למשל, לעני חסר מאה שקלים בכדי לקיים סעודת חג. אני נותן לו את הכסף, ואז אין חוסר. לעומת זאת, לגמילות חסדים אין קצבה, וצריך מאוד להיזהר שלא נגיע למצב של "בא לתקן ונמצא מקלקל". לדוגמה: בחור אחד, בן זקונים, שמיומו הראשון בעולם הוריו אך ורק פינקו אותו בכל מה שהוא רצה. דווקא מתוך רוב החסד שהוריו הרעיפו עליו, הבחור עבר שנה וחצי של סיוט צבאי- כל שנייה הוא בכה לאִמו ורק חיכה לשחרור. כאשר לא מרגילים את האדם לעצמאות ולקושי בחיים, זה כמעט תמיד יתפוצץ, השאלה היא רק מתי.
על פי דברינו, ניתן להבין פסוק בו התקשו כל הפרשנים, אשר נאמר בפרשת העריות (מקור 7).
מה שייך עניין החסד לאדם אשר רוצה להתחתן עם אחותו?
רש"י מביא את פירוש אונקלוס - "חיסודא". בארמית, הכוונה לחרפה.
הרמב"ן מקשה מספר קושיות ומסיים באמירה שהפסוק צריך להיקרא בתמיהה - חסד הוא?!
שתי פרשנויות אלו קצת נדחקות, אך האדמו"ר מצ′רנוביל מביא בשם הבעל שם טוב פירוש מדהים (מקור 8). אין בעיה שלאדם תהיה אהבה ורצון לקיים את אהבתו, אבל לקחת את אחותו זה כבר הוצאת מידת החסד אל מקום מכוער ואסור, מעבר לקצבה המקסימאלית של מידת החסד.
נמצאנו למדים שישנם שני הבדלים עיקריים בין מצוות צדקה וחסד:
א. צדקה היא מצד המקבל בעוד שחסד הוא מצד הנותן.
ב. בצדקה יש קצבה מוגדרת (לסגור חיסרון) ואילו בחסד האדם הנותן צריך להקציב את הכמות.
מתוך כך נוכל לענות על שאלתנו השנייה- מדוע זכירת מה יעץ בלק ומה ענה בלעם מראה על צדקות ה′? אלא שכאן הקב"ה שומר הבטחתו מהאבות לבניו, והוא מגיב למציאות בה רוצים לקלל את בניו. "מצפונו" של הקב"ה לא נותן לו שיקללו את בניו וכדברי הזוהר (מקור 9), שלמרות שהחטאים מהווים הוה אמינא להעניש את ישראל, רחמנותו של הקב"ה גוברת.
הקב"ה לא דורש מאיתנו יותר ממה שהוא עשה לנו. הוא דורש שנתנהג במידת החסד, שהאדם לא יהיה שקט עד שיבצע את החסד. כמובן, רק במידה ובמינון הראוי.
ולעניות דעתי זו גולת הכותרת של הישיבה - כל אחד אחראי או עוזר בגמ"ח מסוים והוא יודע שאת מידת החסד הוא צריך להמשיך הלאה גם לאחר סיומו את לימודיו בישיבה.
