 |
|---|
| הרב שמואל הבר בשיחתו לתלמידי הישיבה |
גדלות המרגלים וגדולתו של קורח
בשתי הפרשות שקראנו בשבועות הקודמים ′שלח לך′ ו′קורח′, אנו מוצאים אנשים גדולים שנתבעו על דברים חמורים שעשו. נציג תחילה את הדמויות בצורה האמיתית על פי המדרש[1]-
וכי כסילים היו המרגלים הלא כבר נאמר: "שלח לך אנשים" וכל מקום שכתוב אנשים הן צדיקים... ואעפ"כ בני אדם גדולים היו ועשו עצמם כסילים, ועליהם אמר משה כי דור תהפוכות המה וגו′ שנבחרו מכל ישראל על פי הקב"ה ועל פי משה שנאמר וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים, מכאן אתה אומר שהיו צדיקים בעיני ישראל ובעיני משה,
ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו עד שנמלך בהקב"ה על כל אחד ואחד [ואמר] פלוני משבט פלוני ראוי הוא?, ואמר לו הקב"ה ראויין הן. שנאמר, וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה′ ואחר כך לסוף מ′ יום נהפכו ועשו כל אותה צרה והן גרמו לאותו הדור שלקו לכך נאמר שלח לך,
המרגלים מקבלים כתב סמיכה ייחודי - לא ′יורה יורה′ ולא ′ידין ידין′, אלא צדיק צדיק!. הצדיק הידוע מעם ישראל ממשה רבינו ומרבש"ע בכבודו ובעצמו
הגמרא[2] משבחת את עדתו של קורח
ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים - מיוחדים שבעדה, קראי מועד - שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, אנשי שם - שהיה להם שם בכל העולם
ומדרש תנחומא מוסיף ומשבח את קורח
אחז"ל חכם גדול היה קרח ומטועני הארון היה שנאמר (במדבר ז) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו,
המדרש[3] שופך מעט אור על הסיבות למעשהו של קורח
וקרח שפקח היה מה ראה לשטות הזה אלא עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו שמואל ששקול כמשה ואהרן שנא′ (תהלים צט) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו שכולם מתנבאים ברוח הקודש (דברי הימים א כה) כל אלה בנים להימן אמר אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אדום? ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ועומדין מהן ומשה היה רואה לכך נשתתף לבא לאותה חזקה ששמע מפי משה שכולם אובדין וא′ פליט והיה האיש אשר יבחר ה′ הוא הקדוש.
יתרה עליה חמדת הכבוד - כי כבר היה אפשר שיכבוש האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות, אך הכבוד הוא הדוחק, כי אי אפשר לו לסבול ולראות את עצמו פחות מחבריו, ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו. .
מי גרם לקרח שיאבד הוא וכל עדתו עמו? אלא מפני הכבוד, ומקרא מלא הוא (במדבר טז): ובקשתם גם - כהונה. וחכמים ז"ל (במדבר רבא יח) הגידו לנו כי כל זה נמשך מפני שראה אליצפן בן עוזיאל נשיא והיה רוצה להיות הוא נשיא במקומו.
הוא שגרם לפי דעת חכמינו ז"ל אל המרגלים שיוציאו דבה על הארץ וגרמו מיתה להם ולכל דורם מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם. ... כללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם.
ננסה לרגע לדמיין כיצד נראו קורח ועדתו? אם היינו נשענים על תיאורי הגננת או לחילופין על ספרי הקומיקס בהוצאת ישיבת קרנ"ש היינו רואים וודאי ציורים של אנשים רעים, חבורה של נוכלים מגולחי זקן וכו′ וכו′
ולא היא! האמת שכאן היתה מחלוקת בין רבנים. בין אנשים גדולים, בין גדולי הדור. אם הייתי צריך לצייר את הקומיקס בהוצאת ליפשיץ הייתי מצייר מכל צד של המתרס אנשים בעלי צורה "א שיינער יידלך" יהודים יפים ומכובדים הלבושים באיצטלא דרבנן -פראק רבני וחבש כובע ישועות בראשו- ′איפכא מסתברא′ שחור וגדול על הראש, גם קורח גם המרגלים וגם מאתים וחמישים ראשי הסנהדראות...
עיון מעמיק בנפש האדם
התורה וחז"ל מתארים לנו את הרובד הפנימי של המחלוקת. מה באמת מתרחש בתוך תוכו של האדם? מהם המניעים הפנימיים שלא תמיד האדם עצמו מסוגל לנתח אותם?
אדם קרוב אצל עצמו, כידוע. כל עוד הדיון איננו נוגע לו, ראייתו אובייקטיבית, אך כאשר לנושא הנדון יש נגיעה אל האדם, הרי שהדיון הפנימי שלו משוחד.
האדם לא רואה את מה שצריך לראות, אלא רק את מה שרוצה לראות...
כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו[6] . מנגנון הבחירה החופשית הוא אישי-אינדבודואלי. נקודת האיזון של הבחירה חייבת להיות מאוזנת ולא נוטה לצד אחד, ולכן היא שונה מאדם לאדם. ככל שהאדם גדול יותר ומתוקן יותר, עוצמת היצר הולכת וגדלה והנסיונות קשים יותר, זאת בכדי ליצור איזון ליצרו.
רמת החטא אצל אנשים גדולים תהיה שונה מאשר אצל אדם רגיל. הטענות והמענות של היצר לביצוע החטא יהיו ברמה שונה מאשר אצל אדם רגיל (הנימוקים יהיו רוחניים, היצר ישכנע ′לשם ביצוע מצוה′ וכדומה...)
אבל העקרון נשאר זהה אצל כולם- בכוחה של התאוה להטות את האדם מראיית האמת, גם כאן וגם כאן.
ממדרש חז"ל[7] נראה שקורח ועדתו האמינו בצדקת טענותיהם והיו מוכנים אף להיכנס לסיכון מיתה במעשה הקטורת
וסם המות נתן להם בתוכה שבו נשרפו נדב ואביהוא לפיכך התרה בהם והיה האיש אשר יבחר ה′ הוא הקדוש וכי אין אנו יודעין שמי שיבחר ה′ הוא הקדוש? אלא, אמר להם משה הרי אני אומר לכם שלא תתחייבו בנפשותיכם שאתם חמשים ומאתים איש שאתם מקריבים מי שיבחר מכם יצא חי וכולם אובדים!, רב לכם בני לוי הרי אמרתי לכם דבר גדול לא טפשים היו, שכך התרה בהן וקבלו עליהן לקרב...
מדברי חז"ל נראה שהיתה כאן הטעייה גמורה. בהגיון פשוט, קשה לתפוש שאדם יהיה מוכן להתאבד בשביל כבוד. לאחר שימות איזה כבוד יהיה לו?
אלא, מוכרחים לומר שקורח ועדתו לא פעלו בתפיסה הפשוטה בה אדם יודע את האמת ובכל זאת חוטא, אלא, פה מדובר באופן שאינו רואה את האמת כלל כי אחרת לא היה מתאבד. ניתוח המצב מראה שכוחו של הכבוד במקרה זה מאפיל על ראיית האמת עד לשיא של איבוד לדעת[8]
וקרח שפקח היה מה ראה לשטות הזו, אלא עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן שנא′ (תהלים צט) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו ועשרים וארבעים משמרות עומדות מבני בניו שכולן מתנבאין ברוח הקדש שנאמר (דברי הימים א כה) כל אלה בנים להימן חוזה המלך בדברי האלהים להרים קרן אמר אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אובד אותה ולא ראה יפה לפי שבניו היו עושין תשובה ועומדין מהן, ומשה היה רואה יפה לכך נשתתף לבא לאותה חזקה ששמע מפי משה שכולן אובדין ואחד פלט שנאמר והיה האיש אשר יבחר ה′ הוא הקדוש.
למרות שלקורח יש רוח הקודש הוא רואה אך אינו מפרש נכון. קורח שוכח שלמשה רבינו ע"ה אין טעויות!
כל תורת ישראל מבוססת על נבואתו המיוחדת של משה רבינו. נבואה חד פעמית לשעתה, לצורך ביסוס האמונה. אף נביא לא יהיה כמשה, עליו נאמר ′פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות ובכל ביתי נאמן′.
אך קורח, כנראה, חושב שהוא ומשה בקטגוריא אחת וכמו שהוא יכול לטעות גם משה עלול לטעות ואם כן, אם ′שמואל בקוראי שמו′ ודאי שהוא צודק ולמשה רבינו ישנן נגיעות שמכוחם עינו של קורח הטעתו והוא רואה את מה שרוצה לראות- מפרש את הנבואה כפי שהוא רוצה.
התורה מתארת את תחושותיו של משה רבינו[9] כלפי טענות קורח
וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה′ אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם:
אומר משה רבינו –כל ההוצאות על חשבוני! אפילו מכונית שרד לא לקחתי מהם.
ולכאורה מה היתה הבעיה אם משה כן היה לוקח חמור? האם זה משנה את הויכוח- האם אהרון נבחר ע"י השם?
אלא, משה רבינו הראה כי הוא ′נקי לחלוטין′. לו הייתי לוקח חמור שרד, ניתן היה לטעון כי כל עבודת השם שלי היתה כדי שאקבל את אותו חמור. אך סהדי במרומים שבשום דבר לא נהניתי מעם ישראל ואין לי כל נגיעה[10] בתחום זה.
לעומתו, על קורח חז"ל מעידים שהיתה לו בעיה של כבוד. הסתכלות קורח על משה רבינו בעין רעה, נבעה מהבעיה של קורח עצמו.
חז"ל קבעו "וכל הפוסל במומו פוסל"-אדם מחפש אצל השני מומים, ומשתמש לשם כך במשקפים שלו עצמו, אם אצלו יש ′נגיעות′ מסתמא גם אצל משה יש נגיעות ולכן משה אומר אם חמור אחד מהם נשאתי - אין לי שום נגיעה !
כיצד יימנע אדם גדול מלחטוא
נמצינו למדים כי עוצמת היצר כה גבוהה עד שאינו מצליח לראות את האמת. חזקה על תלמיד חכם שרוצה לראות את האמת, ואם כן צריך לעיין - מה יעשה אדם גדול ולא יחטא?
לא רק אדם גדול, ואף יהודי פשוט, המקפיד לקיים שו"ע ובכל זאת חוטא, חייב לנתח לעצמו מה קורה בזמן החטא.
השאלה היא - ברגע שהאדם מקבל החלטה לחטוא- הוא מאמין ברבש"ע ויודע את האמת. אם כן כיצד חוטא? ואם באותו זמן אינו מאמין והאמת נסתרה ממנו הרי שהוא אנוס- ואונס רחמנא פטריה. וא"כ מדוע נקרא רשע ונענש?
הגמ′ במסכת שבת[11] מתארת את המערכת השיפוטית של הרשעים:
דרש רבא בר רב עולא: מאי דכתיב (תהלים עג) כי אין חרצבות למותם ובריא אולם - אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה, אלא שלבם בריא להן כאולם. והיינו דאמר רבה: מאי דכתיב (תהלים מט) זה דרכם כסל למו- יודעין רשעים שדרכם למיתה, ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכחה היא מהן - תלמוד לומר ואחריהם בפיהם ירצו סלה.
רש"י על אתר מפרש
זה דרכם -... יודעין הם שזו דרכם - אבל כסל למו, כליותיהם מחופין בחלבם מהשיב כליותיהם מחשבת סופם, ושמא תאמר מחמת החלב שכחו והרי הם שוגגין - תלמוד לומר: ואחריהם - את העתיד לבא לנפשם אחרי אובדם בפיהם ירצו ויספרו תמיד, ואף על פי כן - אינן חוזרין.
הגמ′ שואלת את שאלתנו ועונה - הרשעים יודעים ובכל זאת חוטאים! תהליך זהה עובר על כל אדם בשעת החטא: בתת מודע הוא יודע את האמת, אך במודע היצר מוצא איזה היתר.
ואולי כמו שכותב ר"י מסלנט בתחילת איגרת המוסר
האדם חפשי בדמיונו ואסור במושכלו:
דמיונו מוליכו שובב בדרך לב רצונו:
בל יחת מעתיד הודאי:
עת יפקוד ה′ על כל מפעליו ובשפטים קשים יוסר:
בל ילכד זר בגללו, הוא לבדו ישא פרי חטאיו:
אחד הוא עושה העברה והנענש:
אדם, כנראה, פועל לפי הכלל התלמודי ′פלגינן′. כלומר, אני כאן חוטא, אך, את העונש יקבל מישהו אחר שם, זו הנשמה זה לא אני....
הסתירה קיימת באדם ובפנימיותו הוא יודע את האמת ובכל זאת חוטא. האדם מוצא לעצמו היתר, וככל שהאדם גדול יותר כך ההיתר מתוחכם יותר. היצר הרע לעולם אינו מתנגש חזיתית אלא מוצא איזה ספק[12] איזה כח דהיתרא, איזו מצוה... בצורה כזו הוא מאפיל על הראיה הבהירה ויוצר מסך עשן שמטה את האדם מדרך האמת.
המדובר לא רק בחכמים אלא גם בצדיקים, באנשים בעלי רמה אמונית גבוהה ביותר. אפילו בזמן נבואה - במצב האמוני הגבוה ביותר כגון אדם הראשון או קין כאשר רבש"ע מדבר אליהם הם מיתממים. וכך מביא המדרש[13]
ויאמר האדם וגו′, ארבעה הן שהקיש הקב"ה על קנקנן, ומצאן קנקנין של מימי רגלים, ואלו הן, אדם, וקין, ובלעם, וחזקיהו, אדם שנאמר ויאמר האדם - האשה, קין (בראשית/ ד) ויאמר ה′ לקין אי הבל וגו′ ויאמר לא ידעתי...
וכן אצל המרגלים. הם ידעו את סדר הגאולה: יציאת מצרים, המכות על הים, מתן תורה והכניסה הצפויה לארץ, הם גם יודעים עם ישראל שייך רק לארץ ישראל. אך, המרגלים ביודעם את האמת חששו כיוון שהם לא שייכים להנהגה בא"י ושעלולים הם להכניס לבוץ לא רק את עצמם והקרובים אליהם אלא את כל עם ישראל
היה כאן תהליך של הדחקה תוך מציאת היתרים שונים ומשונים כדוגמת, עם ישראל עדין לא ראוי לא"י וצריך לשהות עוד קדנציה במדבר...והכל לשם שמים!
וכנ"ל קורח וכל עדתו הם מוכנים לערער על אמינותו של משה רבינו ע"ה, על כל התורה שבע"פ עד כדי התאבדות[14].
חשיבות העיסוק בתחום המוסר, אף לגדולים.
ודאי שהבסיס לכל עבודת השם צריך להיות המוסר. אדם שאינו עוסק במוסר ברצינות - כל עבודת השם שלו עלולה להיות לא-מאוזנת.
ת"ח שאינו עוסק במוסר עלול למצוא עצמו בכל מיני קטטות ומחלוקות. כיון שאינו עוסק במוסר ביסודיות הרי שיקשה עליו להבין את שורש המחלוקת שהוא מצוי בה. הוא יתקשה לנתח האם המחלוקת אכן לשם שמים או שמא לשם עצמו.
יתרה מכך, אדם שאינו מתנהג בצורה מוסרית גם פסקי-ההלכה שלו עלולים להיות לא מדויקים. בתחום הפסיקה ייתכן שיש ′נגיעות′.
אדם אינו מוכן לחזור בו ואינו מוכן להודות על האמת, אם חולקים עליו -הוא מרגיש פגוע, לכן מבלי משים הוא מסוגל להטות דברים כדי שיהיה צודק. אדם שעמל הרבה זמן על סוגיא וכתב ופרסם ואח"כ מנסים להוכיח לו שטעה, אם אינו מרגיל עצמו בלימוד ′מוסר′ יקשה עליו לחזור בו .
ולסיום, מתברר כי יש לנהוג בזהירות אף מול הגדולים, כפי שלימדונו חכמי המוסר[15]
המתבונן בעין פקוחה בדרכי החיים יראה שעיקר הזהירות שצריך אדם להיזהר הוא מאותם העוסקים במצוות.
אדם פשוט אינו מסוכן כל כך כי אין הזיקו מצוי. עיקר ההיזק הוא דווקא באותם העוסקים במצוות ולשם שמיים! ששם הסכנה גדולה מאוד שמתוך הוראה היתר של חסידותו יוכל לירד לחייו של אדם לדרוס על גופו ונפשו בפסיעות גסות מבלי שירגיש בזה כלל, כי הלא עושה הוא הכל ′לשם שמים′ ובמצב כזה הוא משוחד ועיוור כולו לדחות כל התורה כולה ומה נאותים על זה דברי ר′ ישראל מסלנט שהיה מתבטא על זה בצחות לשונו- "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים′ אבות ה′ כ′ שאנשים פשוטים ניצים מתפשרים ביניהם בנקל. מתקוטטים קצת ואחרי זמן מה הכל על מקומו יבוא בשלום אבל ′מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים′ מחלוקת כזו כבר לא במהרה תשקע כיוון שהיא לשם שמים וב′לשם שמים′ הדברים יגעים מאוד, שהנגיעה גדולה ועצומה מאוד עד שכל התורה נעשית היתר במצב ההוא.
יכולים אנו להעיד לדאבוננו על הריסות וחורבנות שנעשו במחלוקת שהיא לשם שמים – האם ישנם אמצעים שלא יהיו כשרים במחלוקת בין שני רבנים? הלא הותרו שם גם מלשינות רכילות וכדו′ דברים שגם אדם פשוט יודע ומכיר בגריעותם וכל זה אינו אלא משום שהמחלוקת היא לשם שמים.
וב′הפוך על הפוך′, נלמד מהגאון הגדול ר′ ישראל סלנטר על הבעייתיות בלבישת איצטלא דרבנן, לימוד שניתן לראותו גם בדוגמה האישית של הגאון הגדול בכבודו ובעצמו
ר′ ישראל מסלנט היה מונע את עצמו מללבוש ′אצטלא דרבנן′ וכל התנהגותו היתה על אופן זה שהיה ′כאחד הבעלי-בתים′ משום דזהו באמת עיקר עבודת האדם שעליה מעוררהו לימוד המוסר להיזהר מאוד מאוד לבלתי ללבוש איצטלא דרבנן שאפילו בעשותו מצווה יזהר שלא ישוחד ממנה ויהיה ′כאחד הבעלי-בתים′ ויזהר שגם אז יתאים כל משפט לדיני התורה ובזה הזהירות באמת קשה ביותר והסכנה גדולה מאוד כי הוראה ההיתר ′מכסה′ עליהם ועלול הוא חס ושלום לעבור על כל התורה כולה. והנה הדברים הרי הם גלויים ופשוטים מאוד אבל בלי לימוד המוסר לא היו עומדים
רב, הלבוש כאחד הגדולים חבש כובע ישועות בראשו ופראק בבגדו ומתהדר בשם ראש הישיבה. אוי ואבוי למי שלא יקרא לו מרן ראש הישיבה. יתכן ורב זה מרגיש טוב עם עצמו, ממילא כל פעולה שהוא עושה קשורה בנגיעה כי הוא כראש ישיבה שלבוש כאחד הגדולים, ודאי כל פועלו לשם שמים, ומי הוא בכלל עם הארץ שמנסה לעשות אתו מחלוקת?...
ודאי וודאי כאשר משני צידי המתרס עומדים תלמידי חכמים, שם כבר יכולה להיות מלחמת עולם, שהרי שניהם לש"ש ושניהם הרבנים הגאונים. ההתייחסות המכבדת של הציבור אליך, נובעת בגלל הלבוש- קמים לכבודך מעלים אותך לתורה בכינוי –"הרב הגאון" או "ראש הישיבה"...
בסופו של דבר הפעולות החיצוניות משפיעות על האדם ולכן בעלי המוסר ובראשם ר′ ישראל שהיה באמת גאון הדור נמנעו מללבוש איצטלא דרבנן כיון שהכירו שטמון בזה חומר נפץ.
חשוב להתלבש בצורה מכובדת אך חשוב לא פחות לדעת את הסכנות בענין, סכנות המחלחלות ולעיתים בלי להרגיש בכך. אסור שניתן לביגוד המכובד לחלחל לנשמה...
סוכם ע"י תלמיד. בלתי מוגה
[1] ילקוט שמעוני תורה פרשת שלח [רמז תשמב
[2] סנהדרין דף קי עמוד א
[3] במדבר רבה (וילנא) פרשה יח סימן ח
[4] בפרק י"א
[5] מובא בשם האר"י על הפסוק –"צדיק כתמר יפרח" סוף תיבות קר"ח. בסוף גם קורח ינוקה ויזוכה ויפרח כתמר.
[6] סוכה נ"ב
[7] מדרש תנחומא (ורשא) פרשת קרח סימן ה
[8] בסגנון דומה צריך לומר גם אצל המרגלים. העובדות שראו וסיפרו היו אותן עובדות שראו כלב ויהושע אך הפרשנות וניתוח המצב היו שונים. הרצון לשרוד כנשיאים, גרם להם שלא לראות את האמת.
[9] במדבר פרק טז פסוק טו
[10] ולהיפך, משרע"ה מוכן להקריב עצמו בשביל כלל ישראל אם לא הרגני נא ואל אראה ברעתם
[11] דף לא עמוד ב
[12] השב מהדרך אל יבוא וימצא את אשתו ספק נדה. ספק ולא ודאי כיון שכנגד ודאי אין ליצר סיכוי.
[13] בראשית רבה (וילנא) פרשה יט סימן יא
[14] ועיין במסילת ישרים בדוגמאות נוספות מהתנ"ך
[15] דעת חכמה ומוסר מאמר קיז – ′נגיעה של צדקות′ עמוד שפ
