 |
|---|
"בן סורר ומורה נדון על שם סופו" (משנה, סנהדרין ח, ה); "תניא רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם" (סנהדרין עב, ע"א).
הרעיון שבן סורר ומורה "נידון על שם סופו" מבאר את מה שנראה במבט ראשון כחוסר פרופורציה בין המעשים בהם הוא נקט לבין חומרת הענישה שלו. אולם רעיון זה עצמו עורר תהיות נוקבות במהלך הדורות, שכן בסופו של דבר חורגת הענישה מן המעשה הרע ואף מן המצב הרוחני של העבריין. חז"ל עצמם קבעו שהאדם נידון על פי שעת המבחן העכשווית: "ואמר רבי יצחק, אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר ′כי שמע א-להים את קול הנער באשר הוא שם′" (ראש השנה טז, ע"ב; בראשית כא, יז). לפי מסורת ידועה זו שבמדרש, הקב"ה שמע אל תפילתו של הנער ישמעאל ולא התחשב בהמשך דרכו ובמעללי צאצאיו: "′באשר הוא שם′, אמר רבי סימון קפצו מלאכי השרת לקטרגו, אמרו לפניו רבון העולמים אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר? אמר להם – עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו צדיק, אמר להם איני דן את האדם אלא בשעתו" (בראשית רבה, נג). מדוע אפוא נידון הבן הסורר והמורה "על שם סופו"?
רעיון זה קשה להולמו גם אם בוחנים את פרטי העבירה אשר מפניה חוששים לאחר סוף תהליך ההידרדרות הצפוי. ההלכה קבעה ענישה ספציפית לעבירות השונות – הלא הן ארבע מיתות בית-דין: סקילה, שריפה, הריגה בחרב וחנק. עונשו הספציפי של הליסטים – אם חלילה נטל נפשות – אינו סקילה, כעונשו של הבן הסורר והמורה, אלא מיתה בחרב. גם אם נתגבר על הקושי שבענישת אדם על עבירה צפויה, כיצד ניתן להענישו בעונש אחר – ולפי מסורת חז"ל אף חמור – מן הענישה הראויה לאותה עבירה? משום כך הראשונים הוסיפו לתיאור העבריינות של הבן הסורר והמורה בהווה – "מכלל שהוא מקלל אביו ואמו וחייב סקילה", או בעתיד – "כיון שהוא מלסטם אינו משמר שבתות ונתחייב סקילה" (רא"ש). אך כלום אין העיקר חסר מן הספר לפי פירושים אלה?
יתכן והמפתח להבנת קשיים אלה הוא אחד. בן סורר ומורה הוא מן הנסקלים. ענישה זו מאפיינת את אלה שמבקשים לסתור סדרי עולם ולערער סטרוקטורות של סמכות שקבעה תורה. "אלו הן הנסקלין: הבא על האם ועל אשת האב ועל הכלה ועל הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה והמגדף והעובד ע"ז והנותן מזרעו למולך ובעל אוב וידעוני והמחלל את השבת והמקלל אביו ואמו והבא על נערה המאורסה והמסית והמדיח והמכשף ובן סורר ומורה" (משנה, סנהדרין ז, ד). הריסת סדרי המשפחה בעבירות של עריות בין-דוריות או בחילולה של נערה הממתינה למימוש נישואיה והיא עדיין "בבית אביה"; חילול צלם הא-לוהים שבאדם במשכב זכור ובהמה – כמוהם כעבודה זרה על גווניו השונים והאפלים וכפירה בבורא עולם שבחילול השבת. כל אלה הורסים סדרי בראשית. גם הריסת סדרי שלטון בכלל זה, כפי שניתן ללמוד מן המשפט השקרי בו העלילו על נבות היזרעאלי עלילה של "ברכת" (=קללת) המלך, כאשר המיתו אותו בסקילה (מל"ב כא). באופן פרדוקסלי, הסקילה מבטאת גם ערעור על סמכות קיימת: "עוד מעט וסקלוני" אומר משה (שמות יז, ד), ושמעי בן גרא מסקל באבנים את דוד (שמ"ב טז, ו).
בן סורר ומורה, כמו גם קללת הורים, מקעקעים הם יסודות עולם. המבנה ההיררכי של המשפחה חשוב לתורה לא פחות מן ההיררכיה הדתית-אמונית. אמנם לא כל עבירת משמעת נדונה בגזר דין מוות, אלא רק כאשר "ירדה התורה לסוף דעתו" כי אין לו תקנה. אך אז הוא נידון על שם מעשיו שבהווה – על שפגע ביסוד הסמכות ההורית שעליו מושתת עולם ומלואו.
