המורכבות של נפש האדם

*המפתח לחינוך אמיתי:

      בסוף פרשתנו מופיעה פנייתו של הקב"ה אל יעקב אבינו: "ויאמר ה′ אל-יעקב: שוב אל-ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך". קריאה קצרה ועניינית. והנה, כשיעקב מעביר דיווח זה לנשיו, רחל ולאה, הוא סוקר את השתלשלות האירועים, מאז הגיעו אל בית לבן. הוא מגולל את כל שרשרת החוויות שחווה על בשרו בבית אביהן. ואף גם הן מגיבות בהרחבה ובפירוט יתר, ורק לבסוף הן קובעות: "ועתה, כל אשר אמר אלקים אליך, עשה!".

      מה המקום לאריכות זו?

כותב השל"ה הקדוש את הדברים הללו: "אין ראוי לאדם, כשירצה דבר מה מאנשי ביתו, שיכריחם על זה, על צד האונס והניצוח, אף כי הוא מושל בהם. אבל ישתדל לפתות אותם אל מה שירצהו בתכלית מה שאפשר, כדי שיתעוררו מעצמם לזה, כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרח. ראה כמה הרבה יעקב דברים עם רחל ולאה, כדי שיתרצו בטוב לב, ואף-על-פי שהקב"ה ציווה לו, שישוב לביתו." עד-כאן.

     כלומר בחינוך, על-מנת שזה יהיה אפקטיבי, יעיל, יש לדאוג למערכת הסברה טובה. יעקב יכל לכפות את נשיו לעזוב את בית אביהן מכרח ציוויו של הקב"ה, אך הוא מעדיף להביאן להכרה עצמית. שיגיעו להכרה בכוחות עצמן. זהו פרק מאלף בהלכות חינוך שאנו לומדים מהתנהגותו של יעקב, שהביא את נשיו למסקנה כי "כל אשר אמר אלהים אליך, עשה!".

      בחינוך חייב האדם לדעת, שאם הוא זורע תפוחי- אדמה, אין לו מה לצפות שיגדל "פיסטוק חלבי..." בחינוך אין דרך של "זבנג וגמרנו". השיטה הזו "איננה עובדת".  

     על-מנת להצליח בחינוך, חייב האדם להכיר היטב את זולתו ובראש ובראשונה את עצמו. את הכוחות הגלומים בו, וכן את מאבק הכוחות המתמיד הנטוש בקרבו.

     הבה ננסה לערוך הכרה עם עצמנו דרך פרשיות-השבוע וניתוחי האופי שעורכים לנו חז"ל עם אבותינו. ובמקרה הזה עם אחד מבני הדוד שלנו.

ומיד נבאר כלפי מי הדברים אמורים.

 

 

*אור וחושך משמשים בערבוביה:

     בפרשתנו הננו עדים למפגש המרגש המתקיים בין יעקב לרחל. הכתוב מעיד: "וישק יעקב לרחל וישא את-קלו ויבך". ופרש רש"י מהי סבת בכיו של יעקב?: "לפי שבא בידים ריקניות אמר: אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני, אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו, להורגו והשיגו. ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו. אמר לו: מה אעשה לצווי של אבא? אמר לו יעקב: טול מה שבידי, והעני חשוב כמת".

לפי שבט בידיים ריקניות. אמר: אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות. ואני, אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשיו במצוות אביו אחריו, להורגו והשיגו. ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו. אמר לו: מה אעשה לציוויו של אבא? אמר לו יעקב: טול מה שבידי, והעני חשוב כמת".

[כפי שדורשים: "ויספר ללבן, את כל הדברים האלה". ראשי תיבות: אל תראה כי לא הבאתי דבר. ברכוש רב יצאתי משם. הלך אליפז לקח האלה.]

     וראה זה פלא! תלמיד מובהק של יצחק, כיצד זה עולה בדעתו לבצע מעשה כה שפל? ולאידך גיסא, איך אפשר להסביר את הדבר, שכשאדם מקיים מצוות כיבוד אב ואם, ותוך כדי דיבור, הריהו מסוגל לרצוח? ומהו פשר ההתלבטות של אליפז?

     צריך להבין שישנם באדם שני כוחות סותרים המשמשים בערבוביה. וכל העת מתנהל מאבק מתמיד, מאבק עקש בין הכוחות האלה ואישיותו של האדם נקבעת על-פי תוצאות המאבק הזה.

     זוהי גם משמעות הסוגיא הדורשת את הפסוק:"ושמתם את דברי אלה."- "סם תם". "דברי תורה יש בהם להמית ולהחיות. היינו דאמר רבא: למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה, סמא דמיתא". דהיינו תוך כדי קיום מצווה מסוגל האדם לרמוס, חלילה, את זולתו. ותוך כדי ריצה להתפלל במניין, דורס הוא בדרך, רחמנא ליצלן. כמו אותו אדם שאומר בתפילה בסיומה של תפילת "שמונה עשרה": "ונפשי כעפר לכל תהיה" אך חסר למי שבטעות "שעושה שלום במרומיו" על רגליו של זה... מה קרה כאן?

הוא אשר אמרנו: האור והחושך משמשים בו באדם בערבוביה.

     קראנו בפרשת השבוע שעברה, בפרשת "תולדות", על רבקה: "ויתרצצו הבנים בקרבה. ותאמר: אם-כן למה זה אנכי? ותלך לדרש את-ה′. ויאמר ה′ לה: שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ... וימלאו ימיה ללדת והנה תומם בבטנה".

     עם כל הבדיחה הנפוצה ביחס ל"שני גוים" שהם טובים מהפכפך אחד, אך כך באמת מבאר ה"כלי יקר". וזה היה מקור חששותיה של רבקה.

 

 

*הסתירה שבאישיות של עשו:

     והנה התאומים שנולדו והם גדלים ומקבלים חינוך משותף, חינוך זהה לחלוטין ועדיין "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה, ויעקב איש תם ישב אהלים". והכתוב מעיד: "ויאהב יצחק את-עשו כי-ציד בפיו".

יצחק חרד לשלומו של עשו, שואף לברכו. וקשה להניח, שטעה בו עד כדי כך. יתר על-כן, על הפסוק: "ויירא יעקב מאד ויצר לו" כותב דעת זקנים מבעלי התוספות: "ירא היה שיועיל לעשו זכות שכבד אב ואם, והוא לא קיים כבר עברו עשרים שנה. או נמי שיועיל לו זכות ארץ ישראל, והוא היה בחו"ל".

     ובמדרש בראשית רבה מתוארת באריכות מסכת כיבוד ההורים של עשו. והכי איתא התם: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין. ובשעה שהייתי יוצא לדרך, הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשו, בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות. הדא הוא דכתיב: "אשר אתה בבית"." עד כאן.

וכן בדברים רבה: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא כיבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותי, ומצאתי שכיבד עשו לאביו יותר ממני.".

     ומצד שני הכתוב: "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את-הבכרה". נדרש בפי חז"ל בבא בתרא שחמש עברות עבר עשו באותו היום. הא כיצד?

עשו ממאן לפגוע ביעקב מפני כבוד אביו, אך משתוקק הוא: "יקרבו ימי אבל אבי" כאילו מחכה לרגע זה, רחמנא ליצלן. זאת למרות כיבוד ההורים שלו.

     הוא אשר אמרנו. באדם קיימים כוחות מנוגדים המושכים לכיוונים שונים. ולפעמים האדם רואה את האמת בראייה ברורה, ואף על פי כן נשאר בשקרו. באותו משל של ההוא שבקר במסעדה שעליה השלט: "היום בתשלום, מחר בחנם"... אכן שלט זה נמצא גם למחרת. אך עיניו של האדם טחו מראות.

 

 

*אנשים רבים חיים בסתירות פנימיות:

     ואכן בחז"ל ישנן דוגמאות רבות הממחישות את המורכבות הזאת שבנפש האדם.

א.          ירבעם בן נבט עומד ומקטיר לעבודה זרה. והנביא מוכיחו. וחלק מן האיום מתממש לנגד עיניו של ירבעם. והפסוק אומר: "וישלח ירבעם את-ידו מעל המזבח לאמר: תפשהו! ותיבש ידו...". ירבעם חש בעליל, כי איום הנביא מתממש. והוא פונה בכניעה אל איש האלקים: "חל נא את פני ה′ אלוקיך". לכאורה, כניעה אל ה′. אך רש"י חושף בפנינו את אשר מתחולל בנפשו של ירבעם בהדגישו: ""אלוקיך"- ולא אלוקי. עודנו עומד במרדו." עיין שם!

ב.          קין משוחח עם הקב"ה בחיוג ישיר. והנה בצאתו מבית דינו של הקב"ה אומר הכתוב: "ויאמר קין אל-הבל אחיו" מה אמר? זאת מגלה לנו תרגום יונתן בן עוזיאל: "עני קין ואמר להבל: לית דין ולית דיין, ולית עלם אחרן ולית למיתן אגר טב לצדיקיא ולית למפרעא מן רשיעיא". ריבונו של עולם! הרגע, שוחח ה′ עמך ואמר לך: "הלוא אם-תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ".

ג.            אותו הדבר ארע למגדף כשיצא חייב מבית- דינו של משה.

ד.          דוגמה נוקבת אנו מוצאים כמו כן בערפה. שלאחר לחצי נעמי, פנתה עורף לחמותה והדרדרה לשפל המדרגה.

ה.          חיאל בית-האלי בונה בימיו של אחאב את יריחו. ועם כל שלב ושלב בבנייה הוא משכל, רחמנא ליצן, בן וכדאיתא ברש"י. ועם כל זה איננו חדל מבניינה של העיר עד כלה, תרתי משמע, חרף שבועתו ואזהרתו של יהושע. זהו האור והחושך שבאדם.

ו.            בספר ירמיהו מתואר מאבק המתנהל בין ירמיהו לנביא השקר חנניה בן עזור. ירמיהו "מבטיח חגיגית" לחנניה בן עזור: "ויאמר ירמיה הנביא אל-חנניה הנביא: שמע-נא חנניה לא-שלחך ה′, ואתה הבטחת את-העם הזה על-שקר. לכן כה אמר ה′: הנני משלחך מעל פני האדמה השנה אתה מת כי-סרה דברת אל- ה′. וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחדש השביעי". והקשה רש"י: "והלא אין חדש שביעי מן השנה! אלא מת ערב ראש השנה, וצוה לבניו שיקברוהו לאחר ראש השנה ולא קודם. ויעלימו את מיתתו אותו היום, כדי לעשות נבואת ירמיה שקר".

ז.           במשפט שלמה. אחת הנשים תאבה ביותר לגדל ילד משלה. וזאת על חשבון חטיפתו מאמו החוקית. שלמה נוטל על עצמו סיכון בהציעו לחתוך את הילד. ומה יעשה אם שתי הנשים תסרבנה, כפי שהיה מתבקש? ואולם שלמה המלך ירד לתוך נימי נפשה של האשה. עם כל רצונה העז לגדל את הילד, אך בשלב זה של החטיפה היא מסוגלת להסכים לגזור את הילד לשניים ובכך גלתה את פרצופה האמיתי.

ח.          עוד מסופר ב"תנחומא" על השיכור שכשלקחו בנו לראות כיצד שיכור מתגולל ברפש. העז לחקור אצל השיכור המתגולל, מהיכן השיג יין כה משובח.

ט.          יתרו מתנה את הסכמתו לנישואי משה רבנו עם בתו צפורה, בכך שבנם הראשון יהיה כומר לעבודה זרה.

 

 

*כיצד להתמודד עם היצר:

     אלה הם מעט מהרבה דוגמאות שבהן אנו רואים עד כמה מסוגל האדם לחיות בסתירה פנימית עם עצמו.

     ברור, אפוא, שהפועל היוצא הוא, אדם חייב להיות מודע לכך. וזוהי כבר חצי ארוכה.

הגר"א דרש את הפסוק: "אם-רעב שנאך האכילהו לחם". כלפי היצר הרע שאין כדאי להלחם נגדו במקום שכוחו עז. להיפך יש לנצל את נקודות התורפה אצלו. (למשל בתלמוד תורה יש לפתותו בלימוד תורה שלא לשמה).

     המדרש אומר על הפסוק: "כי בתחבלות תעשה-לך מלחמה". "אמר רבי יוסי: כל ימי הייתי מצטער על משמעות פסוק זה עד שהייתי בשוק של רומי ולמדתי זאת מכלבים שברומי". והכוונה לכלב שעמד בפתחה של המאפיה.

     וכן כדוגמת התוקע שלא הצליח להוציא קול מן השופר בהיותו מעוטף בטלית. ואחר מכן כשהציעו לו להוריד את הטלית מראשו, יצא הקול צלול. כי היצר הרע לא ראה טעם לעצור בעד אחד שכזה...

     בסופו של דבר ה"כדור" בידיו של כל אחד ואחד. "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו".

     המורכבות של האדם משני אלמנטים אלה, אור וחושך, היא סבת המאבקים בין האדם לזולתו ובין האדם לעצמו... והדיאגנוזה הזאת היא עצמה חצי ריפוי. אך בסופו של דבר אישיותו של האדם נמדדת ונקבעת, כאמור, על-פי תוצאות אותו מאבק.

     כדאי רק להזכיר, כי המורכבות הזאת של האדם יוצרת מצב, שבו הוא חותר למצא לעצמו תימוכין גם בתורה. דהיינו אדם חייב לעטוף את התנהגותו במעטה של אידיאולוגיה. וכך כותב ה"מסילת ישרים": "והטעות השני, והוא קשה מן הראשון, הוא: שמטעה ראיתם עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב, והטוב כאלו הוא רע... אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות ונסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות".

וכן כתב ב"משך חכמה": "דמי שמביט בתורה בשרירות לבו יאמר כי כתוב בה באופן אחר מהאמת, כי הרצון יטה לבבו לעקור דברי אלוקים חיים, ולפרש אותם, באופן אשר יסכים לתאוותו וזדונו". וכן כתב בדברים: כי הטועים בעבודת גילולים היו מכניסים דבריהם לאמר, כי התורה כוונה לזה, עד שהשומעים אומרים, אילו כיוון זה הכותב, חלילה, המה דברי נבלה וכו′." עיין שם.

* * *