נדמיין את עצמנו אוחזים במשרה רבת מעלה( לדוגמא: שר, רה"מ ,ח"כ),והנה הגיע היום, הגיעה העת לפנות את מקומנו לאדם אחר.. עד כמה תהיה קשה העזיבה, הרי סוף סוף היתה לנו משכורת נכבדה כבוד אולי גם נהג צמוד ורכב יוקרתי וכו′ ועוד רגע אנחנו מאבדים הכל.. כמה היינו מנסים לעכב את יום עזיבת התפקיד, כדי להרויח עוד יום על הכסא הנכסף,עוד יום שאנו מתכבדים בתארי כבוד..וגם כאשר הגיע היום, היינו מנצלים את הבוקר האחרון בתפקיד,ומבקשים להתחלף רק לאחר הצהריים סמוך לשקיעה,וגם אז, שלא יהיו טקסים בפני ההמון אלא נעשה זאת בצנעא עם מינימום אנשים, ובוודאי בלי בני המשפחה של האדם הנכנס.
מקריאת הפסוק הראשון של הפרשה אנו מבחינים כי משה רבינו שאמור להעביר את שרביט הכהונה לאהרון,מתנהג בצורה שונה ממה שהיינו מצפים מאדם רגיל:
ויהי ביום השמיני, קרא משה - מיד בתחילת הבוקר שהוא ר"ח ניסן, משה רבינו לא מתעכב וקורא לאהרון בכדי ללהעביר לו את הכהונה.
לאהרון ולבניו- משה רבינו קורא לאהרון עם בניו למרות שמשה רבינו יכל לצמצם במספר המוזמנים הרי אהרון יכול להסביר להם אח"כ , או שאפילו משה יסביר להם אבל לא בנוכחות אהרון (משה חושב בליבו שהוא היה אמור להעביר הכהונה לבנים שלו ולכן יגדל העצבון).
ולזקני ישראל- משה רבינו מזמין גם את זקני ישראל, וזה כבר הופך להיות אירוע גדול בפני רבים.
נשאל את עצמנו, מדוע משה רבינו בוחר לעזוב את התפקיד כך, בצורה שגורמת לו עגמת נפש? (שהרי כל מקום שכתוב ′ויהי′ מורה על צער)
מסביר האור החיים הקדוש: " וזה יורה על שלימות הרצון לעשות רצונו יתברך, וכפה הרגשותיו"
כל אדם צריך לחיות בידיעה שהוא מקיים יעוד מסוים שהקב"ה נתן לו,וכל תפקיד שאדם ממלא בעולם הזה , הוא בעצם שליחות שניתנה לו מלמעלה, ויש תאריך לתחילת תפקיד, ותאריך סיום..
אמנם על פניו נראה שאדם פועל לעצמו למשפחתו לפרנסתו, אך כבר חז"ל לימדונו שאף המינוים הפשוטים ביותר בעולם הזה, הוחלט עליהם לפני כן בשמיים:" אמר רב חנן בר רבא אמר רב: אפי′ ריש גרגותא משמיא מוקמי ליה"( מסכת בבא בתרא דף צא:)
ומאחר שאנו יודעים ומאמינים שלכל תפקיד שנמלא יש סיום שנקבע בשמיים, כשיגיע אותו היום שנצטרך לעזוב את תפקידנו, זהו בעצם היום שמשמיים החליטו שהתפקיד כבר לא שייך אלינו יותר וממילא אין שום מחשבה לעכב את עזיבת התפקיד וכדו וזהו המוסר הגדול שאנו למדים מהתנהגותו של משה רבינו.
שבת שלום.
