 |
|---|
בס"ד
ספר ויקרא מסתיים בפס′ "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה′ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:"
פס′ זה נדרש בחז"לתמורה טז ע"א: "אמר להם: אלה המצות - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה".
כלומר המילה "אלה" באה לצמצם ולומר שאין אפשרות לשנות ,להוסיף או לגרוע בתורה
כך גם פסק הרמב"ם להלן ובעוד מקומות (שימו לב שהרמב"ם מביא מקורות אחרים להלכה זו ואכמ"ל)
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה א דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר ....לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה′ שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה′ אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב.
הלכה זו הפכה למשמעותית מאד בויכוחים עם הנצרות. טענת הנצרות הייתה שהיא ההמשך האמיתי של היהדות. אחת התשובות הניצחות בויכוח זה לאורך כמה דורות הייתה שמכיוון שהנצרות ביטלה החיוב לקיים מצוות (התפתחות שחלה לאחר מותו של אותו האיש) , הרי הנצרות אינה יכולה להיות מימוש של התורה.
זהו גם היה אחד הטיעונים של הרמב"ן בויכוח ברצלונה עם הנוצרים.
נעמיק מעט בעניין זה:
הנצרות השאירה את התורה בתוך כתבי הקודש. ולכאורה הרי המסר המרכזי של התורה הוא החיוב לקיים מצוות, והנצרות הרי ביטלה את המצוות? התשובה לכך היא, שגם אם אין להם תוקף מחייב ,הרי ערכי המוסר הנושבים מהם הם נכונים ואותם צריך כל נוצרי טוב להשתדל לקיים.
מכאן נחזור אלינו.
בהתגלות ה′ למשה בעת מתן הלוחות השניים מתגלה אליו הקב"ה בי"ג מידות: "ה′ ה′ ק-ל רחום וחנון....".
בזה הגדיר הקב"ה את הכוון הרוחני של עם ישראל "מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון..", אולם הקב"ה לא הסתפק בעקרונות וכוון רוחני אלא נתן למשה תורה שלמה שיש בה פירוט של מצוות מעשיות שכולן ירידה לפרטים הקטנים.
מכאן שא"א להסתפק בעקרונות ,אלא יש צורך בירידה לפרטים המוציאים מהכוח לפועל את העקרונות. פיתוח החוש המוסרי לעצמו הכפיפות לערכי מוסר אינם מספיקים. החוש המוסר והעקרונות לא יתנו את התשובה הנכונה למצבים מורכבים ,ובחיים המצבים תמיד מורכבים .
זוהי בעצם המערכת המופלאה של תרי"ג מצוות, שעליה היהדות אינה מוכנה לוותר ועל כך באה הדרשה שבה פתחנו.
אולם במדרש יש הרבה יותר מזה. הוא קובע בצורה נחרצת שהתורה ומצוותיה היא מערכת מושלמת וסגורה א"א להוסיף אליה וא"א לגרוע ממנה(ראה הרמב"ם לעיל). עד כדי כך שאם יבוא נביא ויטען אחרת, זו תהיה הוכחה שהוא נביא שקר.
כלומר, כלל המצוות המוזכרות בתורה, הם השלמות המושלמת ביותר שישנה והיא נצחית ולא תשתנה. היא מעשה אלוקים התקף לעולם. לכן לא יתכן שהקב"ה ייתן נבואה לנביא לשנות מדבר האמור בתורה.
כדי להבין יותר מדויק את שאמרנו נחזור ונעיין בקטע נוסף בגמ′ בתמורה בה פתחנו (ד′ ט"ז.):
אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע שאל! א"ל: "לא בשמים היא". אמרו לו לשמואל שאל! אמר להם: "אלה המצות" - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה.... אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו,
והדברים דורשים הסבר, והרי כאן מדובר בשיכחה של תורה שבע"פ ,לא בתוספת , וכשהיינו צריכים לחזור ולהעלות את הנשכח, נאסר עלינו לעשות זאת בנבואה ,והותר לנו רק בפלפולה של תורה. וישאל השואל האם אין עדיפות לנבואה בדבר זה? והרי אדם יכול לטעות בפלפולו (והמחלוקות המרובות יוכיחו)ואילו הנבואה חפה מטעות היא?
מכאן למדנו יסוד חשוב. ההתגלות האלוקית החפה מטעות המושלמת הייתה פעם אחת- מתן תורה למשה. מכאן ,בכל הנוגע להלכה ולאורחות חייו של האדם, הוא חייב לחזור ולחפש את התשובות בתורה. את התשובות הוא ימצא, גם בקוד האתי של התורה –כללי וערכי המוסר הנובעים מהתורה והמצוות, אולם זה לבד אינו מספיק. הדברים חייבים להתאים למסורת ההלכתית, לדרך בה ההלכות נלמדות ומתוך התורה וההלכה כפי שהתגבשה .
וודאי הוא שבדרך בה אדם דורש את ההלכה יכולה להיות טעות. בן אנוש מושפע מאופיו, מתקופתו , מהסביבה (כולל הסביבה הגויית) ,אבל הקב"ה מעדיף שנחזור כל פעם אל התורה שניתנה למשה ומשם נשאב את התשובות ,כי גם אם נטעה וגם אם יעברו דורות שנחיה בטעות ,הרי העיון החוזר בתורה והשאיבה הבלתי פוסקת ממנה ,סופם שישמרו עלינו שלא נסור ממנה והטעות תתוקן.
ביטוי נפלא לכך נמצא ברמב"ם בהל′ תמורה פ"ב ה"א ב"ד גדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.
כלומר כל בי"ד בדורו יש לו את הסמכות המליאה במה שנוגע לפרשנות התורה ולהוצאת הלכה ממנה בדרכי הדרש. שום פרשנות שניתנה ע"י בי"ד שקדם להם אינה מחייבת אותם וזאת גם אם הבי"ד הקודם היה גדול מהם בחכמה.
מכאן הייתי רוצה להוציא ,ובזהירות רבה , שתי מסקנות המשליכות לדיונים הנערכים בשנים האחרונות ביחס לשמרנות/ חדשנות בהלכה.
מחד יש להיזהר מכל הדורשים שינויים בהלכה כדי שתתאים לערכי המוסר המקובלים היום. נ"ל שיש כאן "כאילו" נסיון לתת לכוחה של הנבואה מעמד עודף על ההלכה בפסיקה . שהרי יש כאן העמדת הדברים בדרך של טיעון: "לא יתכן שההלכה לא תכפוף עצמה למוסר ולערך...".
בטיעון מסוג זה אתה מעמיד מקור אחר (סוג של אמת מוחלטת "כאילו" נבואה) לעומת התורה וההלכה. אם צודקים אנו בדברנו לעיל אין מקום לחשיבה כזו, אלא יש חשיבות גדולה בהצמדות לדרכי הפסיקה.
אולם מאידך א"א לשלול את התחושות המוסריות שלנו, את מה שנראה לנו נכון וצודק. הרי דרכי הדרישה של התורה מבוססים גם על שכלו של הדורש.
למשל, קל וחומר : האם הגדרות מהו הקל ומהו החמור לא תלויה בשכלנו ובתחושות המוסריות שלנו?
או במקום שיש מילה הרומזת על ריבוי או מיעוט. כאן תעמוד לפני הדרשן השאלה, מה מכל האפשריות העומדות לפניו, הוא ימעט או ירבה מההלכה הנדרשת. האם לצורך כך אינו משתמש בשכלו כדי לקבוע מהו הסביר למעט או לרבות ?
לסיכום, כדי להוציא הלכה למעשה צריך את שני הדברים: את המקור בתורה -הדרשה ההלכתית, ואת השכל הישר והערכים הנכונים כדי לכוון שהדרשה ההלכתית תתייחס למקרה הנכון.
מהרמב"ם בהלכות תמורה אפשר ללמוד עוד דבר חשוב. שמה שנראה נכון בדור מסוים, לא בהכרח שיראה נכון בדור אחר. מכאן שבהחלט יתכן שהעולם המשתנה מחייב תשובות חדשות בכל דור.
על כן לכל בי"ד בדורו הסמכות לחלוק בדרשת ההלכה על בי"ד שקדמו להם גם אם הראשונים היו גדולים מהם בחכמה.
הבעיה הגדולה בשימוש במקור הזה של הרמב"ם היא שאין לנו בי"ד היום. אין לנו סנהדרין שלה הסמכות לפעול בצורה זו. אולם עדיין דבריו יכולים לשמש לנו השראה בדרך בה ראוי לילך. אלא שכאמור לעיל הכל צריך להעשות בזהירות רבה ורק על ידי גדולי ישראל.
