כיסוי ראש בחתונה

שאלה:
לרב שמואל הבר שליט"א

 

שלום רב,

בענין חובת כיסוי הראש בעת שמחת הנישואין

 קראתי את הפרק בספרו העוסק בענין כיסוי הראש בחתונה, ונותרה אצלי שאלה משמעותית בדברים.

לפי האמור בספר, ברור למדי שאין כל היתר לאשה להותיר את ראשה מגולה משעה ששם נשואה עליה, אלא מכח היתרו יוצא הדופן של מהר"י הלוי, ואף קודם היותה לנשואה עוד בהיותה ארוסה (על צד שהחופה היא רק בחדר היחוד) הנטיה הברורה בפוסקים הוא לומר שחייבת בכיסוי הראש. ואם כן לא נמצא כל ביאור למנהג לפיו אין האשה מכסה את ראשה בכל משך שמחת הנישואין, ואפילו מרגע הקידושין עצמו ועד הכניסה לחדר היחוד ההיתר הוא בדוחק גדול.

לא הבנתי איך הדבר מתיישב עם המקור המרכזי שממנו למדו מרבית הפוסקים שאין חובה לאשה לכסות את ראשה אלא משעת הנישואין ואילך – המשנה ד"יוצאת בהינומא וראשה פרוע". לכל אותן שיטות הסוברות שהכניסה לבית החתנות היא החופה, ולא רק היחוד במקום צנוע או בבית החתן, הרי ברור הדבר לכאורה שלא היה שלב בינים בין היציאה לבית החתנות בהינומא לבין הכניסה אליו בפועל, בו היתה פונה לכסות את ראשה בכיסוי גמור. לשיטת תוס′ אף אין כל מקום לספק שהאשה היתה יוצאת בהינומא בלבד בעת שמחת נישואיה גם לאחר היותה לנשואה גמורה – לשיטתם הרי עצם הכיסוי בהינומא הוא הקובע עליה שם נשואה! לכאורה יש ללמוד ממשנה זו, לדעת ראשונים זו, שבעת מעמד הנישואין עצמו (בו כבר שם נשואה עליה) אין לאשה חובה לכסות את ראשה אלא בהינומא ולא מעבר לכך, ורק לאחר תום מעמד הנישואין חל עליה חיוב כיסוי ראש גמור. אין לראות בטענה כזו חידוש לעומת הדין הידוע שנשואה חייבת בכיסוי ראש, שכן כל עיקר ההבחנה בין בתולה לנשואה נלמד (למרבית הפוסקים) ממה שמצאנו שבתולה יוצאה לבית בעלה בהינומא. ואם כן המסקנה הראויה שנכון להסיק ממשנה זו לשיטתם היא שבתולה קודם נישואיה פטורה מכיסוי הראש מכל וכל, בעת מעמד נישואיה – יוצאת בהינומא וראשה פרוע, ולאחר נישואיה חל עליה חיוב כיסוי ראש גמור מדין תורה. (אולי ההינומא עצמה היא סימן למעבר ממעמד של אשה שראשה גלוי לאשה שראשה מכוסה?). כמובן שלשיטות הסוברות שרק היחוד הוא הנישואין אין מקור ברור לומר כך.

העולה מכך הוא שבין הקידושין שתחת החופה לבין הכניסה לחדר היחוד אין כל מקום להצריך כיסוי ראש, לכל השיטות. רק לאחר חדר היחוד מסתבר הדבר שתהיה חייבת בכיסוי ראש, לאו דווקא מעצם מה ששם נשואה עליה אלא מצד מה שאף מעמד הנישואין עצמו הסתיים לכאורה עם הפרישה לחדר היחוד. גם לשיטת תוס′, שמתירים ודאי לכלה שלא לכסות את ראשה גם לאחר שכבר נעשתה לנשואה, יש מקום רב לסברה שמשעה שנכנסו לחדר היחוד הסתיים מעמד הנישואין מכל וכל, ובעת הסעודה שנערכת אחר כך, כסעודת יום ראשון משבעת ימי המשתה, דינה כנשואה גמורה ולא כנישאת. אך כיון שנודע קיומו הברור של מנהג שלא לכסות את הראש בכל משך שמחת הנישואין, יש לתלות את המנהג בסברה שבכל משך אירוע שמחת הכניסה לנישואין תורת נישאת עליה ולא תורת נשואה, ולכן אינה חייבת בכיסוי ראש. יש בסברה זו צד חידוש, מה גם שאם עיקר החופה הוא רק חדר היחוד אין מקור לומר שבעת היותה ′נישאת′ היא פטורה מכיסוי ראש, אך האם יש בכך כדי לבקש לעקור מנהג זה כמנהג טעות?