תשובה:
שלום רב. קשה לתת הדרכה מדויקת למי שלא מכירים כי כלל גדול בעבודת השם הוא, שהיא עבודה ולא ניתן להעתיק ומה שמתאים לאחד לא בדיוק מתאים לאחר ולכן אין מנוס מלקבל הדרכה נקודתית אחרי שמכירים את הנפשות הפועלות.
ובכל זאת אתן לך מספר כללים בעבודת השם שיש בהם לתת כיוון כללי.
- המצוות הנן דבר מוחלט ולא יחסי במובן של אמיתת השלמות שהן יוצרות אצל מי שמקיימן מצד אחד וקלקולים שנוצרים בהכרח אצל מי שלא מקיימן מצד שני.
- אין סתירה באמת בין הרצון הטבעי שלנו לבין המצוות יש ריחוק שנובע מהרגלים מהבנות שגויות מחוסר ידיעה ועבודה ולכן לעתיד לבוא כותב הרב אורות התשובה פ"ו – ג "כל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים יוכרו למהלכי חיים עצמיים שאי אפשר כלל לחיים לאומיים רעננים מבלעדם". המצוות יוכרו לנו כעצמות החיים היותר רעננה שלנו.
- ולכן ברור שכל מסלול בעבודת השם צריך להיות חותר בסופו של דבר להתקבלות רצונית טבעית ורעננה של המצוות.
- לאור כל זאת האם יש מקום "לגישה המתונה" כלשונך? לשם כך עלינו לברר האם התורה מכירה ומתחשבת במצב בו האדם מכיר את החובה התורית אך אינו יכול לקיימה, אם משום שאינו רוצה או שעדיין לא הבשיל רצונו. אם לא אז ההדרכה מצד התורה תחייב מלחמת חורמה על קיום המצוה, ואם כן כיצד צועדים ומתקדמים ועולים מעלה.
- התשובה היא כן, התורה מכירה בזה שהמעבר לעשיית המצוות עובר ואף חייב לעבור דרך הכשרת הרצון שלנו. האדם אינו מכונה שעושה מצוות לאדם יש רצון ויש לו בחירה חופשית בלעדי זה אין טעם במצוות. הדבר נלמד מדברי חז"ל שדרשו על הקדמת קריאת שמע (קבלת עול מלכות שמים) לוהיה אם שמוע (קבלת עול מצוות) ואמרו שקדמה קריאת שמע כדי שקודם יקבל האדם עליו עול מלכות שמים ואחר כך עול מצוות. זה הסדר התורי זה הסדר שהוא לרצון לפני השם ולא ניתן לומר שזו הדרכה רק לבעלי תשובה שכן בקריאת שמע בסדר זה מחויב גם אדם ירא שמים.
- ועוד יותר מזה כל תהליך של גידול בתורה ויראת שמים הוא תהליך כזה הדבר נלמד מדברי רבי ינאי שהיה מכריז [עין איה שבת א פ"ב – קע] "חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד" כלומר חבל על מי שאין לו חצר (יראת שמים) אך עובד לעשות שער (דקדוקי מצוות) לחצר והנמשל לפי הרב קוק (שם) שהכרזה זו היתה לגדולי תלמידי חכמים להדריכם לבנות בסיס איתן רחב וגדול יותר של יראת שמים ממה שיש להם לפני שהם באים לשוט בעמקי פרטי דקדוקי תורה. כי רק באופן זה האדם נבנה, אחרת סוף התהליך יהיה בהריסה, הוא מקבל על עצמו עול לימודי ומעשי בלי שהוכשר רצונו לכך בלי שהבין והרגיש על מה ולמה כדאי להשקיע מאמץ כזה וסופו של מאמץ זה להיות מחנק תחת פריחה.
- וכן כתב חובות הלבבות שער עבודת השם פ"ג שחוק הוא בנפש שהיא לעולם לא תתנדב בלי שתקבל תמורה שהיא עודפת על מה שיש לה.
- עיקר העמל של האדם צריך להיות הכשרת הרצון ברגע שזה הוכשר ממילא באה הרדיפה לדעת ולקיים את החובה המעשית. [או′ התש′ פ"טו – ב]
- כל הקושי הוא בהבחנה היכן אני נמצא האם כבר הוכשרתי מספיק כדי לקיים עוד או לא. האם הרגשתי שאומרת לי שעוד לא היא דברי יצר הטוב או הרע וכאן כל הענין של עבודת השם היכולת לעמוד ישר ולהכריע לכאן או לכאן. על פי רוב במקרים כאלה יש מקום להתייעץ עם רב בנושא, רובנו איננו בקיאים ובעלי טביעת עין להבחין באמת.
- מצד אחד אנחנו מאמינים לעצמינו להרגשתנו שהיא מוליכה אותנו בדרך ישרה וזהו יסוד גדול מאוד בעבודת השם. [או′ התורה פ"יא – ב] אך אנו יודעים שתתכן שגיאה שהדרכה של תורה תוכל לעזור לנו להתגבר עליה. [שם]
- עוד יש לדעת ש "התורה תכלל גם כן וביותר את הרגשות את הלח הפנימי והעצמי של החיים – שלהכירו יפה צריך שלא יהיו זרים לאדם גם כל רגשות החיים ההוים בעולם ונהוגים בדור": [מאמר דרישת השם בסופו] רגשות החיים הטבעיים שלנו נטיותינו רצוננו אינם זרים לתורה כלל אך יש ללמוד על מנת לדעת כיצד הינם משתבצים בה.
- אין ספק כלל שעלינו לעדן להרגיל על ידי פרישות חלק גדול מנטיותינו על מנת להעמידן על מקומן הראוי להן, ולהשתחרר מהשעבוד אליהן, שמונע מחלקים אחרים בתוכנו, בעיקר נטיות מוסריות לצאת אל פועלן ולמצוא את מקומן המרכזי והטבעי בעצמיותנו. אך אין לנו לבטלן אין לנו לשאת אותן לשווא אלא "מי יעלה בהר השם ומי יקום במקום קודשי נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשווא נפשי" לבטל כוחות ונטיות טבעיות בנפש זה לשאת אותה לשווא במובן הזה הנפש היא מעשה גמור ומושלם ואלוקי צריך להשכיל כיצד לשלבה באורחות צדק ומשפט של תורה שחזקה עלינו שלכך נועדה אך ודאי שלא נבטלה.
- עלפי כל זה השילוב הנכון הוא ללמוד במקום שליבו חפץ שם ישנה ההתאמה הגמורה בין נטית הרצון לתורה ושם תהיה הברכה. לגבי המינונים של הלימודים יש מקום להתייעץ עם רב.
- לגבי שאלה 2: אשתך אמורה לעבור תהליך בדיוק כמוך, צריך סבלנות יחד עם בניית דרך לעליה. במצבים כאלה הסבלות מורה על התאחדות ואף בונה אותה יותר מההקפדה על המצוות. בצורה כללית דרך עלייתה של האישה ברוחניות שונה בתכלית מזו של הגבר ואין כאן המקום להאריך בזה.
- לגבי שאלה 3: כבר נענתה בסעיף 9 ובצורה כללית ככל שיתברר מצד הלימוד שהדרך להגיע לקיום התורה כלומר הדרך של הכשרת הרצון אף היא תורה, ותורה היא מלשון הוראה, כך ירבה יותר השקט והביטחון הנפשי שאנו עושים את רצון השם גם שאנו יודעים שאיננו יוצאים עדיין ידי חובה בכמה עניינים מעשיים. בכל מקרה יש מקום גדול להתייעץ עם רב בנושא זה.
- דבר אחרון וחשוב מאוד לדעת: כי בני אדם נחלקים מצד תכונות נפשם מטבע היצירה לשני חלקים בעלי נגלה ובעלי נסתר. בעלי הנגלה, למוד ההכרות הגלויות בתורה מספיקות להם על מנת לעדן את נפשם ולהשלים את צידם המוסרי ויש להם איזו עשירות רוחנית טבעית שגורמת להם שאינם צריכים לעבד ולעבוד כל כך על התוכן הרוחני שלהם. בעלי הנגלה הם להפך מזה יש להם סיפוק ביחס לגלוי אבל התוכן הצנוע המסתורי הוא אצלם מלא תביעות על שכלולו ושאלות רבות ערך אינן נותנות להם מנוחה.[אוה"ק א – ע"מ לו]
- דרך הגידול בעבודת השם של שתי דמויות אלה היא שונה בתכלית, תוכנית הלימוד שלהם שונה וכן דרך חייהם.
- מתוך ההכרות הלימודית עם שני סוגי האנשים האלה מתפתחת לנו הכרה שלמה כיצד להדריך את עצמנו.
- על פי רוב ההדרכות הנפוצות בבתי המדרש כיום מותאמות לבעלי נגלה ולא לבעלי נטייה רוחנית נסתרת בשל סיבות הסטוריות ולכן נוצרים מצבים בהם בעל נסתר מקבל הדרכה של בעל מעשה שאינה מתאימה לו כלל ובזה יכולים להיות שני סוגי נזק: 1 התורה לא תתן מענה לכל הצרכים ובזה ירד קרנה ויאבד כבודה בעיני בעל הנסתר עד שימצא את עצמו מחוץ לכותלי בית המדרש. 2. האדם יכול לאבד את אמונו בעצמו כי הוא יאמין להדרכה שהיא טובה ויחשוב שהבעיה היא בתוכו. נזק זה הוא הרבה יותר גדול מהקודם.
בברכת הצלחה
פודי
