 |
|---|
בס"ד
סיכום הלכות פסח
בדיקה וביעור חמץ:
*בדיקת חמץ:
שמות (יב′\טו′): ".. אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם...".
(יב′\יט′): "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל-אכל מחמצת..."
(יג′\ז′): "...ולא-יראה לך חמץ ולא-יראה לך שאר בכל-גבלך."
פסחים (ב.): "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר...".
(ו:): "הבודק צריך שיבטל, מאי טעמא אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי... אמר רבא: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה. וכי משכחת ליה לבטליה דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל..."
רש"י: בדיקה מועילה מדאורייתא ולא עובר על בל יראה ובל ימצא, (ביטול זו תקנה מאוחרת). ר"ן: סומכים על החזקה.
ומבטל שמא יחוס על החתיכה ויעבור עליה מרגע זה, ולא למפרע.
תוס′: מדאורייתא צריך לבטל את החמץ, וגם אם לא ביטל לא עובר למפרע על חמץ לא ידוע. וכל מטרת הבדיקה מדרבנן, שלא יבוא לאכול את החמץ.
רא"ש: 1. ע"פ הב"ח- סובר כתוס′ ולא עובר על חמץ שאינו ידוע למפרע.
2. ע"פ תוס′ רא"ש, וכן הרב קורצוויל: עובר על חמץ שאינו ידוע למפרע.
[מהר"ם חלאוה: לא מספיקה בדיקה כי התורה הצריכה שיעשה את המקסימום וזה הביטול.
הרב קורצוויל: כיון שהתגלה שהבדיקה לא הייתה טובה].
רמב"ם (ע"פ ספר המכתם): על חמץ לא ידוע לא עובר, וצריך לבטל שמא יניח חתיכה וישכח אותה ויעבור עליה.
*בדיקת ספרים:
פסחים (ו:): "אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל מאי טעמא אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי... אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה וכי משכחת ליה לבטליה דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל".
מעשה רב (קעד′) וחזון איש (קטז′\יח′): "נראה דלעניין חיוב מחיצה שתקנו חכמים (ו.) אין חילוק בין פרורין לגלוסקא יפה, והלכך חייבין לבדוק את הספרים מחשש פירורין אף שאין בהם כזית".
יביע אומר (ז′\ או"ח מג′): לא מצינו שהחמירו בכך ולא צריך בדיקת ספרים.
*עשר חתיכות:
ראב"ד: אומר שזה מנהג נשים ואין לו שורש.
אורחות חיים: יש חשש ברכה לבטלה אם לא ימצאו חמץ- ואנו לא חששנו לזה לפי דעתנו כשמברכים על הביעור חמץ שנבער הכל אם נמצא.
תשובת הגאונים: כשמברך על הביעור לא חוש אם אינו מוצא מכל מקום ביעור הוא שמחזר אחריו לבערו.
שיבולי הלקט: הביא את תשובת הגאונים ואת אחיו שחולק וסובר שכיון שהברכה על הבדיקה ועיקר הבדיקה הוא הביעור על מה יברך והלא אינו מבער.
שו"ע הרב: כבר נתפשט המנהג ומנהג ישראל תורה.
האר"י הקדוש (הובא בפרי עץ חיי, כא′\פה′): לפי הקבלה צריך לשים 10 חתיכות.
שו"ע (תלב′\ב′): "בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים. ואם בעל הבית רוצה, יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש במקומו על סמך ברכה שבירך בע"ה".
רמ"א: "הגה: ונוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק, כדי שלא יהא ברכתו לבטלה, (מהר"י ברי"ן). ומיהו אם לא נתן לא עכב, דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם נמצא. (כל בו).
משנ"ב (ס"ק יג′): " ומיהו כו′-חולק על זה דאין כאן חשש ברכה לבטלה וכן הוא המצוה לבדוק החמץ ולחפש אחריו שמא ימצא ואם לא ימצא אין בכך כלום... ועיין בחוק יעקב שכתב דמ"מ אין כדאי לבטל מנהג של ישראל ועיי"ש שנתן טעמים להמנהג וגם האר"י ז"ל כתב מנהג זה ושיניח יו"ד פתיתים אכן יש ליזהר הרבה שלא יאבד אחד מן הפתיתין".
חזון עובדיה: "נוהגים לתת חתיכות קטנת של פת, כל אחת פחות מכזית...".
*כיבוי חשמל:
ירושלמי (פסחים, א′\א′): "מבואות האפלין מהו שיהא צריך לבודקן בתחילה לאור הנר. מיליהון דרבנין אמרין לא כמה דהוא מנהר בליליא הוא מנהר ביממא".
פסחים (ד.): "אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה".
שו"ע (תל"א\א′): "בתחלת ליל י"ד בניסן בודקים את החמץ לאור הנר, בחורין ובסדקין, בכל המקומות שדרך להכניס שם חמץ".
משנ"ב (ס"ק ג′): "לאור הנר- מפני שצריך לבדוק בחורין ובסדקין ואור היום לא יועיל לזה וכיון שצריך שתהיה לאור הנר קבעוה בלילה מפני שאז אורו מבהיק יותר מביום ואפילו במקום האפל וגם היא שעה שבני אדם מצויים בבתיהם".
חזון עובדיה: "ואין צורך לכבות את אור החשמל הדולק בבית בעת בדיקת חמץ".
*בדיקת רכב:
שו"ע (תל"ב\ב′): "בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים. ואם בעל הבית רוצה, יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש במקומו על סמך ברכה שבירך בעל הבית".
משנ"ב (ס"ק ז′): "וההליכה מבית לבית לא הוי הפסק".
חזון עובדיה: "מי שיש לו מכונית פרטית צריך לבדקה בליל יד′ לאור הנר... ואע"פ שמנקים היטב את המכונית לפני ליל יד′".
ילקו"י: "פנס כיס קטן שיכול להכניסו לחורים ולסדקים, וכן נר חשמלי קטן שאפשר לטלטלו בכל פינות הבית, מותר לבדוק בהם בשעת הצורך כשאין לו נר אחר כשר, ויכול גם כן לברך עליהם, ואין זה דומה לאבוקה".
*ביטול חמץ:
פסחים (ו:): "אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל... וניבטליה בארבע וניבטליה בחמש כיון דלאו זמן איסורא הוא ולאו זמן ביעורא הוא דילמא פשע ולא מבטל ליה. וניבטליה בשית כיון דאיסורא דרבנן עילויה כדאורייתא דמיא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל."
(ז.): "תניא היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו." וכן מופיע ביטול בלב ב(מט.).
*לשון הביטול:
ירושלמי (פסחים, ב′,ב′): "רב אמר צריך לומר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואינו יודע בו יבטל".
רמב"ם (חמץ ומצה, ג′\ז′): "ויאמר כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו הרי הוא בטל והרי הוא כעפר".
שאילתות דרב אחאי (עד′): "כל חמירא דאיכא ברשותי בביתא הדין ולא חזיתיה ולא ידענא ביה, ליבטיל מרשותי ולהוי כעפרא דארעא".
ראבי"ה: "כל חמירא וחמיעא".
תוס′:ביטול משום הפקר.
ראבי"ה: "ליבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא".
רש"י (ד:): "בביטול בעלמא- דכתיב "תשביתו" ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה".
רי"ף רמב"ם: ביטול ללא לשון הפקר.
שו"ע (תל"ד\ב′): "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויאמר: כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה לבטיל וליהוי כעפרא דארעא".
רמ"א: "הגה: ויאמר הביטול בלשון שמבין... ואין לבטלו ביום אלא לאחר ששרף החמץ, כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו."
משנ"ב (ס"ק ח′): "ונכון שיאמר וליהוי הפקר כעפרא דארעא".
(ס"ק ט′): "ואם אמר עם הארץ בלשון הקודש, אם יודע לפחות ענין הבטול שיודע שמפקיר חמצו יצא בדיעבד אבל אם אינו מבין כלל וסובר שאומר איזה תחנה לא יצא אפילו בדיעבד".
באר היטב: "כל א′-המדקדק במעשיו יאמר נוסח זה. כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא בערתיה ודלא ידענא ליה ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא." בשם הב"ח והחוק יעקב.
קצור שולחן ערוך (פד\יג′): "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא בערתיה לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" (* ויש שגורסים: לבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא)".
בן איש חי: "כל חמירא וכו′ דלא חזיתיה וכו′ ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא"
בחזון עובדיה (פסח\עמ′ נד′): שכיון שאנחנו נוהגים לומר ג′ פעמים את הביטול, ע"פ החיד"א (במורה באצבע\רג′), לכן רק בפעם השלישית נוסיף לשון "הפקר".
*לשון ארמית:
ר"ן (ו:): לשון ארמית הייתה מובנת בימיהם.
אליה רבה: אומרים בלשון ארמית שמא ישמעו המזיקים ויקטרגו.
*תענית בכורות:
מסכת סופרים (כ"א\ג′): "אין מתענין עד שיעבור ניסן אלא הבכורות שמתענין בערב פסח".
שו"ע (ת"ע\א′): " הבכורות מתענין בערב פסח, בין בכור מאב בין בכור מאם".
משנ"ב (ס"ק א′): "זכר לנס שניצולו ממכת בכורות".
חת"ס:יש אומרים שגם ביציאת מצרים התענו כדי להינצל ולכן קבעו לדורות.
משנ"ב (ס"ק ב′): "הבכורים אומרים עננו בשומע תפלה במנחה כשמתענים ואם עשרה בכורים מתפללים ביחד ואחד מהם ש"ץ כשמחזיר התפלה יאמר עננו בשומע תפלה כדין תענית יחיד ומ"מ לכתחלה טוב שלא יהיה הבכור ש"ץ כשעשרה בכורים מתפללים יחד כי י"א שאין נכון להזכיר התענית בצבור בחזרת התפלה כיון שהוא חודש ניסן".
*אופן ביעור חמץ:
פסחים (כא.) משנה: "ר′ יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים".
רש"י וספר המצות: הלכה כר′ יהודה.
הגאונים, הרמב"ם ובעל העיטור: כחכמים.
שו"ע (תמ"ה\א′): "כיצד ביעור חמץ שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה הרי זה מפררו ואח"כ זורקו לים".
רמ"א: "הגה והמנהג לשורפו וטוב לשורפו ביום דומיא דנותר שהיה נשרף ביום...".
ילקו"י: "כיצד מצות ביעור חמץ? שורפו או פוררו לפירורים דקים וזורהו לרוח או זורקו לים. שנאמר: ′′תשביתו שאור מבתיכם′′, בכל דבר שאתה יכול להשביתו (פסחים כז:) והמנהג לשורפו, ולכן טוב שיפרסנו לפני שישרפנו לפרוסות דקות כדי שתשלוט בו האש היטב עד שישרף לגמרי כפחמים. ואם אינו עושה כן, ישפוך עליו נפט הרבה כדי שימאס לאכילה".
*זריקת חמץ לאשפה:
ירושלמי (פסחים, ב′\ב′): "לא יראה לך, אית תניי תני לך אין אתה רואה רואה אתה בפלטייא, אית תניי תני אפילו בפלטייא. מ"ד לך אין את רואה רואה את בפלטיא בשהפקירו קודם לביעורו מ"ד אפילו בפלטייא בשהפקירו לאחר ביעורו".
כסף משנה (ג′\ו′): "ואותן בני אדם המשימים חמץ בצידי רשות הרבים בשעה שישית או שביעית צריך לבערו מן העולם".- לפני כן לא צריך לבערו.
שו"ע (תמ"ה\ג′): "קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום שהעורבים מצויים שם; ואם מצאו אחר זמן איסורו, שלא אכלוהו העורבים, אף על פי שהמקום הפקר לא יניחנו שם אלא יבערנו".
ט"ז: שו"ע מדבר על הפקר לעורבים ולכן צריך לבערו אח"כ (וכך מיישב את השו"ע עם (תל"ג\ו′): "...וכן אמצעה של חצר אינו צריך בדיקה, שאם היה שם חמץ העורבים ושאר עופות המצוים שם יאכלוהו. והני מילי מספק חמץ, אבל ודאי חמץ לא".)
ילקו"י: "אם הפקיר את החמץ ונתנו בפח האשפה ברשות הרבים או בצידי רשות הרבים, קודם זמן איסורו, אפילו מצאו לאחר זמן איסורו, אין צריך לבערו מן הדין, והמחמיר לבערו תבוא עליו ברכה".
דיני מכירת חמץ
*חמץ שעבר עליו הפסח:
פסחים (כח.) במשנה: "חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך שאור".
בגמרא (כט.): "ורבי שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא".
רמב"ם (חמץ ומצה, א′\ד′): "חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא אסרוהו אפילו הניחו בשגגה או באונס כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח".
שולחן ערוך (תמ"ח\ג′): "חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס".
משנ"ב (ס"ק ט′): "שידע אלא שהיה אנוס שלא היה יכול לבערו ואע"פ דבזה לא עבר אבל יראה אפ"ה קנסינן התירא אטו איסורא דאי שרינן ליה אתי לשהויה לכתחלה ועבר עליה".
ילקו"י: "כל המשהה חמץ ברשותו בפסח, ביטל מצות עשה, שנאמר: ′′תשביתו שאור מבתיכם′′, ועובר על לא תעשה, שנאמר: ′′לא יראה לך חמץ′′, לפיכך קנסוהו חכמים ואמרו שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. והחמץ הזה נאסר בהנאה בין לו בין לאחרים. ואפילו אם לא ידעו אותם אחרים שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, היודע חייב להודיעם ולהפרישם להצילם ממכשול שלא יאכלו ממנו".
*מכירת חמץ:
בתוספתא (פסחים, ב′\ו′) "ישראל ונכרי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה".
בית יוסף (תמ"ח\ג′): "רבינו ירוחם כתב על תוספתא זו בשם בה"ג ובלבד שלא יערים. ואיני מבין דבריו דהא שרי ליתנו לעכו"ם במתנה ולחזור וללוקחו אחר הפסח ואין לך הערמה גדולה מזו ואפילו הכי שרי מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי, ואפשר דשלא יערים דקאמר, היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי".
רמב"ם (חמץ ומצה, ד′\ו′-ז′): "ישראל ועכו"ם שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל והגיעה שעה חמישית הרי זה מוכרו לעכו"ם או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה. אומר הוא ישראל לעכו"ם עד שאתה לוקח במנה בוא וקח במאתים עד שאתה לוקח מעכו"ם בוא וקח מישראל שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח אבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא".
שולחן ערוך (תמ"ח\ד′): " רשאי ישראל לומר לאינו יהודי בשעה חמישית או קודם: עד שאתה לוקח חמץ במנה קח במאתים שמא אצטרך ואקחנו ממך אחר הפסח; אבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן הרי זה עובר בבל יראה (שמות יג, יז) ובל ימצא (שמות יב, יט)".
שו"ע (תמ"ח\ג′): "...ואם מכרו או נתנו לאינו יהודי שמחוץ לבית קודם הפסח אף על פי שהישראל מכרו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני".
משנ"ב (ס"ק יז′): "ובאיזה קנינים קונה העכו"ם יש בזה דעות בין הפוסקים יש מי שאומר דקנינו של עכו"ם הוא בכסף דוקא ויש אומרים...במשיכה לרשותו או בהגבהה דבר שאפשר להגביה ויש שכתבו עוד דגם שארי קנינים נוהגין בעכו"ם... ויש מפקפקים בקנינים אלו ואומרים דלא מצינו קנינים אלו רק בישראל.
ולענין דינא לכתחלה בודאי צריך להקנות בקנין גמור ומוסכם לכו"ע דהיינו בכסף ובמשיכה ביחד".
(ס"ק יט′): "אם החמץ מרובה ואי אפשר למשוך החמץ כולו וכן אם אין החמץ כאן שיכול העכו"ם למושכו אלא הוא בעיר אחרת או בדרך יש לו להקנותו לנכרי בשאר קנינים... או ע"י תקיעת כף...או ע"י נתינת פרוטה במקומות שנהגו שכשהלוקח נותן פרוטה למוכר נגמר המקח או במקום שנהגו שמסירת המפתח הוי גמר המקח... וכן כל כיוצא בו כל מקום ומקום כפי מנהג הסוחרים חשיב הדבר כקנין ע"פ ד"ת ושפיר יש להקנות גם החמץ בקנין כזה. או יש למכור החמץ ע"י אגב דהיינו שימכור לנכרי קרקע או חדר או ישכיר לו ואגבן יאמר לו קני החמץ שיש לי במקום הקרקע או בכל מקום שהוא...".
ביאור הלכה (תמ"ח\ג′): "מכירה גמורה- כתב הרב בגדי ישע דכיון שמכירת החמץ לעכו"ם צריך להיות מכירה גמורה בלי הערמה נראה דאחר הפסח כשיחזיר הנכרי החמץ לישראל צריך לקנותו באחד מדרכי הקנאה ולא לקבל ממנו בחזרה סתם וכמו שכתבו הפוסקים לענין מתנה ע"מ להחזיר בסימן תרנ"ח {שו"ע או"ח תרנח ד} ונראה דאחר הפסח די בזה שיקנה מהנכרי החמץ והחדרים בכסף לחוד והנכרי יחזיר השטר מכירה שקיבל ודי בזה".
ילקו"י: "לכתחלה אין ראוי למכור את החמץ באופן עצמאי, שהרי יש מחלוקת בפוסקים באיזה קנין הגוי קונה. ולכן צריך למכור את החמץ באמצעות רבנות מקומית וכדומה. ומיהו מי שעבר ומכר את החמץ לגוי באופן פרטי, כגון בקנין כסף וכדומה, אין החמץ נאסר בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח, אלא המכירה תופסת מספק, וספק דרבנן לקולא".
"המוכר את חמצו לגוי באמצעות הרבנות, נכון שלא יכלול את הכלים שנמצא החמץ בתוכם, בשטר המכירה, כדי שלא יצטרך להטבילם במקוה טהרה לאחר הפסח, וכדין הקונה כלים מן הגוי. ואם עבר וכלל הכלים בשטר המכירה, יש להצריכם טבילה בלי ברכה, בין בכלי מתכות, בין בכלי זכוכית. ואם רוצה למכור חנותו לגוי ביחד עם החמץ שבתוכה, יעשה שאלת חכם".
"מי שמכר את החמץ ופירט את המקום שהחמץ נמצא בו, ואחר הפסח נתברר לו שהיה לו בקבוק ויסקי [חמץ] בתוך הארון שלא ידע על קיומו, בדיעבד אין הויסקי נאסר כדין חמץ שעבר עליו הפסח".
שאילת שלמה (א′\קסא′): "יש למכור רק מה שמכיל ממש חמץ, זאת אומרת תוצרת של חמישה מיני דגן, וכן משחת שיניים, שפתון ופרפורמריה. אבל כל מה שאינו מכיל חמץ אלא שיש חשש שנפל בו חמץ כגון ריבה, סוכר, יין, מרגרינה, תרכיז, דבש, מלח, קפה, מן הדין די לשים אותו בצד כדי לא להיכשל בפסח. אבל מה שנפתח ועומד על השולחן חייבים למכור. אבל ישן שנפתח, אין חובה למכור, כי זהו חשש רחוק שנפל בו משהו. ויש נוהגים למכור אם זה סגור, כדי לצאת מכל חשש".
*מוכר שמכר חמץ בפסח (למרות שעשה מכירת חמץ):
שדי חמד (מערכת חמץ, ט′\ל"ה): אם מוכר מהחמץ הזה בפסח גילה שכלל לא מכר את החמץ לגוי ולכן החשיבו כחמץ שעבר עליו הפסח.
שו"ת דברי חיים (ב′\מ"ו) ושו"ת אבני חפץ (סימן ל"ב), ובשו"ת אגרות משה (או"ח סי′ קמ"ט): כתבו שגם אם נשתמש בפסח בחמץ שמכר לנכרי, לא נאסר החמץ, משום שאם המכירה היתה כדין אין בכח המוכר להתחרט אחר המכירה, והוי כגוזל מהנכרי שהחמץ שלו.
שו"ת בנין אב (ד′\חמץ שנמכר): "...ואם כי קשה להתיר חמץ שנמכר בפסח כסברת המתירים הדברי חיים והאגרות משה, ונכון להחמיר כסברת השדי חמד ולהודיע על מי שמכר חמץ בפסח, שהמכירה לנכרי בטילה, אולם כשהדבר נעשה במרכולים הגדולים, יש באיסור מלבד ההפסד המרובה, נטל כבד על הקונים, ויש למצוא הדרך להתיר החמץ".
*האם מוכרים שאריות חמץ שע"ג הכלים:
פסחים (ל.):"אמר רב קדירות בפסח ישברו ואמאי לשהינהו אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן גזירה דילמא אתו למיעבד בהו במינו ושמואל אמר לא ישברו אבל משהי להו לאחר זמנו ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו".
רש"י: "רב לטעמיה דאמר חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה כר′ יהודה ואית ליה במשהו וקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי חדא דאוקי רבא הלכתא דתערובת לאחר זמנו מותר כר"ש והאי פחות מתערובת הוא ועוד דקי"ל נותן טעם לפגם מותר וזה משעברו עליו ימי הפסח הופג טעמו בדופני הכלי".
רי"ף: הלכה כשמואל שהולך כר′ שמעון.
שו"ע (תנ"א\א′): "קדירות של חרס שנשתמש בהם חמץ כל השנה, אפילו אותם שעושים בהם דייסא ומיני קמחים, משפשפן היטב בענין שלא יהא חמץ ניכר בהם, ומותר להשהותן לאחר הפסח להשתמש בהם בין במינו בין שלא במינו...".
משנ"ב (ס"ק ה′): "...דחמץ לאחר הפסח מן התורה מותר ואינו אסור אלא משום קנסא דקנסו חכמים על מה שהשהה החמץ ולא קנסו אלא על החמץ שהוא בעיניה אבל על מה שבלוע בכלי לא קנסו ולפיכך מותר אפילו לכתחלה לבשל בהם אח"כ".
שאילת שלמה (ה′\ל"א): "...אילו מכרנו את הכלים לגוי, יכולנו לומר שאנו מוכרים לו כלים מלוכלכים, אך איננו מוכרים לו את הכלים... אחרת נתחייב להטביל את כל הכלים אחרי הפסח, כדין כלים שנקנו מן הגוי ויש קושי הלכתי מסוים למכור לגוי פירורי חמץ הדבוקים בכלי בלי למכור לו את הכלי עצמו.
ודאי שמי שאינו מוכר את החמץ שלו, יצטרך לנקות את הכלים שהוא לא משתמש בהם בפסח, כלשון השולחן ערוך: "משפשפן היטב בעניין שלא יהא חמץ ניכר בהם ומותר להשהותן לאחר הפסח" (שו"ע או"ח תנא א). אך אם מוכרים את החמץ, כיון שזו טרחה גדולה לנקות את כל הכלים ואת כל המדפים וכו′, יש מקום להקל מפני שלש סיבות:
א) יש מקום לומר שגם פירורי החמץ נמכרים לגוי, אגב כל החמץ שקונה.
ב) כיון שהוא מבטל את כל החמץ שברשותו, שוב הוא אינו עובר מן התורה על דין בל יראה ובל ימצא. אך ודאי שיש מדרבנן חיוב בדיקה.
ג) כיון שכל פירור כזה הוא פחות מכזית, אין עוברים עליו כלל על בל יראה ועל בל ימצא. כמובן, אסור מן התורה לאכול גם פירור קטן, וחובה לבערו אם הוא נמצא במקום שעלולים לאוכלו, אך חשש זה אינו קיים אם הוא דבוק בכלים שלא משתמשים בהם בפסח והם במקום סגור".
קול אליהו: "חמץ שהוא בתוך כלי הצריך טבילה (זכוכית, מתכת וכד′) לא ימכרנו עם הכלי... ולכן ישאיל את הכלי לנכרי כדי שיהא החמץ בתוך כליו של קונה".
מנהגי חב"ד: "בשטר מכירת-חמץ שסידר אדמו"ר הזקן מפורש "וכן כלים מחומצים שיש עליהם חמץ בעין" - ואעפ"כ לא מצינו שמזקיק לטובלם אחר הפסח".
*מכירת חמץ גמור:
ילקו"י: "בעל חנות מכולת הרוצה לקנות קודם הפסח כמות גדולה של איטריות, ועוגיות יבשות ומשקה בירה, כדי שיהיה לו למוכרם מיד אחר הפסח, ומוכר את כל החמץ שקנה לרבנות, לכתחלה אין ראוי לעשות כן".
מנהגי חב"ד: "אצל אדמו"ר הצמח-צדק [בזקנותו], מכרו לחמץ חלה, שיהיה לו מה יאכל במוצאי חג-הפסח".
*דין החמץ אם לא מכר אבל ביטל אותו:
ירושלמי (פסחים, ב′\ב′): "הפקיר חמצו בי"ד, אחר הפסח מהו? ר′ יוחנן אמר אסור רשב"ל אמר מותר... ר′ יוחנן חשש להערמה ורשב"ל לא חשש להערמה".
רא"ש: מעיקר הדין, כיון שביטל ולא עבר על בל יראה ובל ימצא החמץ צריך להיות מותר אבל ע"פ הירושלמי (הלכה כר′ יוחנן) החמץ אסור (באכילה ובהנאה).
בעל העיטור: החמץ אסור באכילה אבל מותר בהנאה (כנראה- בגלל שבמצב של הנאה מועטת אין חשש הערמה).
שו"ע (תמ"ח\ה′): "חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח, אסור אע"פ שביטל".
משנ"ב (ס"ק כ"ה): "...חששו חכמים שאם נתירו כשביטלו יש לחוש שיניח כל אדם חמצו אלאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח כדי שנתיר לו.
ודע דכמה אחרונים כתבו דאפילו בדק ג"כ כמנהגנו ונמצא חמץ לאחר הפסח ג"כ אסור בהנאה דלא חילקו בדבר ויש מן האחרונים שמקילים בבדק וביטל ונמצא אח"כ דמאי הוי ליה למעבד הרי עשה הכל כדין ודעתם דעכ"פ בהנאה אין לאסור ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך עליהן...
ואם היה בדרך ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו ולא היה לו למי למכור בע"פ כתיקון ועמד והפקיר בפני עדים החמץ שבתוך ביתו נראה דיוכל לסמוך בזה אדעת המקילין ולחזור ולזכות בו אחר הפסח וליהנות ממנו שכיון שלא היה החמץ בידו וא"כ לא היה יכול למכור ולא לבער כתיקון חז"ל הרי מחויב היה להפקיר מצד הדין כדי שלא יעבור בב"י וא"כ אין לנו לקונסו לאסור חמצו כשחוזר וזוכה בו".
ילקו"י: "ואפילו השאיר את החמץ ברשותו באונס אם לא ביטלו נאסר בהנאה. ויש אומרים שאפילו אם ביטל החמץ וגם היה אנוס או שוגג במניעת ביעורו, אף על פי כן נאסר בהנאה. ויש חולקים ומתירים כשיש שני צדדי היתר, דהיינו כשביטלו, וגם היה אנוס בדבר. ואם יש הפסד מרובה יש מקום לסמוך על דעת המתירים. והכל לפי ראות עיני הדיין".
קטניות בפסח
פסחים (לה.) במשנה: "אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל...".
בגמרא: "תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא. הני אין אורז ודוחן לא.
מנהני מילי? ...אמר קרא "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות"- דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון [אין עושין חמץ ואם מחמיצין אותן מסריחין] מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת...".
פסחים (קיד:): "דתניא רבי יוסי אומר אע"פ שטיבל בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת ושני תבשילין... מאי שני תבשילין? אמר רב הונא: סילקא וארוזא רבא הוה מיהדר אסילקא וארוזא הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא". [מדקאמר רב הונא שמבשלין אורז בפסח ולא חייש לחימוץ לית דחש לדר′ יוחנן בן נורי].
*האם קטניות מחמיצות:
מהר"ם חלוואה: אם אורז ודוחן, שקרובים למיני דגן, לא מחמיצים קל- וחומר ששאר מיני קטניות לא מחמיצות.
רמב"ם (חמץ ומצה, ה′\א′): "אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד והם שני מיני חטים שהן החטה והכוסמת ושלשת מיני השעורים שהן השעורה ושבולת שועל והשיפון אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה שאין זה חמוץ אלא סרחון".
ראב"ד: "אין דבר זה פשוט ולא הכל מודים בו דנהי דאין עושין חמץ גמור ואין חייבים על חמוצו כרת אבל נוקשה מיהת הוי ואסור ".
ריטב"א (לה.): "יש פירוש דהכי קאמר שאינם באין לידי חימוץ גמור להתחייב עליה כרת אלא לידי נוקשה ואיכא עלייהו איסור דרבנן מחמץ.
אבל מצינו מנהג פשוט בכל ספרד שאוכלין בפסח אורז מבושל וסומכין בזה על דברי הגאונים שאמרו שאין מחמיצין כלל וכדאמרינן שאין באין אלא לידי סירחון ולא קאמר שהן נוקשה. וכן משמע מהא דגרסינן בנוסחא דוקני מתני′ דלא כר′ יוחנן וכו′ עד ר′ יוחנן אוסר באורז וכו′ ומדקאמרינן ר′ יוחנן אוסר ש"מ דמתני′ שרי לגמרי וכן הלכה ומ"מ צריך להזהר מאד שהרי נמצא עם האורז ממין הכוסמין תמיד ואם נשאר שם אפי′ גרגר אחת נמצא שנאסר הכל בבשולו במה שהוא ולכן צריך לבדוק אותו פעם אחר פעם בעיון גדול דהא לאו איחזוקי איסורא הוא כיון דמלתא דשכיחא טובא והרבה מן החסידים נמנעו מלאכול מהם בפסח מבושלים מפני ערבובים שעושה עמהם".
*סיבות נוספות לאיסור קטניות:
רבנו פרץ (מצוה רכג′, בהגהות הסמ"ק- מאחרוני בעלי התוס′ לפני כ500 שנה): "ועל הקטניות... רבותינו נוהגים איסור שלא לאוכלם בפסח... ולא מחמת חימוץ עצמו... אלא מטעם גזירה הוא.
דכיון שקטניות מעשה קדירה הוא ודגן נמי מעשה קדירה הוא... אולי אתי לאחלופי... וגם מידי דמידגן (נאסף לכרי). וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו ה′ מינים ולכן אתי לאחלופי לאותן שאינם בני תורה... ואע"ג דבתלמודא רבא שרי אורז, זהו דווקא בימיהם שהיו כולן בקיאים בהלכות איסור והיתר, אבל עכשיו בדורות האחרונים ודאי יש לגזור כדפרישית...".
בית יוסף (תנ"ג\א′): "אסרום משום שדגן מעשה קדירה וקטנית מעשה קדירה גזירה הא אטו הא, וגם יש מקומות שעושין פת מקטנית ואתי לאיחלופי בדייסא שהוא מעשה קדירה".
ביאור הלכה (תנ"ג\ ד"ה ויש): בשם רבנו מנוח- "שיש מיני חטים שבשנה שאינה כתיקונה (בשנות בצורת שירדו גשמים מועטים) משתנות ונראות כמיני זרעונים וע"כ אסרו כל מיני זרעונים".- אפילו לפני בישול או טחינה.
מרדכי (פסחים, תקפ"ח): כותב שיש חשש:
- שמא יחליפו עמי ארצות בין תבשילים של חמשת מיני דגן לבין תבשלי קטניות.
- שמא יחליפו בין קמח קטניות לקמח מחמשת מיני דגן.
- חרדל צריך גם להחמיר כי הוא נערם כמו תבואה וחוששים שיחלפו בניהם.
*המקור לאיסור קטניות:
פרי חדש (תנ"ג\א′): שואל מה המקור לאיסור קטניות, הרי אחרי חתימת התלמוד לא מוסיפים גזירות נוספות?
אלא שזה נלמד מהגמרא (מ:): "רב פפי שרי ליה לבורדיקאי [נחתומין] דבי ריש גלותא לממחה קדירה בחסיסי, אמר רבא: איכא דשרי כי האי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי?! [כגון בי ריש גלותא שהעבדים מזלזלין בדבר איסור יותר ויותר]. איכא דאמרי: רבא גופא מחי לה קידרא בחסיסי".
והסביר התוס′: "רבא מחו ליה קידרא בחסיסי- פירש הקונטרס קימחא דאבישונא [קמח של תבואה שנתייבשה כשהן קליות בתנור] וקשה דהא לעיל (דף לט:) אסרינן וליכא מאן דפליג ונראה לר"י כדפירש בערוך בחסיסי קמח של עדשים דאין דרכם לבא לידי חימוץ כל כך". רואים שלפי הלישנא הראשונה (בהבנת התוס′) אין להתיר קמח של עדשים\קטניות לעמי הארץ שלא יבואו לידי אכילת איסור.
(הפרי חדש עצמו מוסיף שהוא עצמו לא חושש לקטניות, חוץ מאורז שלמרות שבדקו שלוש פעמים מצאו בו חיטה בפסח).
רי"ף ורא"ש: הלישנא בתרא חולקת על הלישנא קמא ומשמע שאין איסור בקטניות.
טור (תס"ג\ג′): "ובגמרא קאמר דאפי′ במצה אפויה אסור היכא דאיכא עבדי שמזלזלין במצוה או כיוצא בזה דאיכא למיחש דאתי לשרויי אף בקמחא".- הבין שאין מחלוקת בין הלישנות אלא שבמקומו של רבא לא היה מזלזלים ולכן הוא לא חשש להחלפה.
*להלכה:
טור (תנ"ג\א′): "אלו דברים שיוצאים בהן ידי חובת מצה בחטין ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ושיפון אבל לא באורז ושאר מינים וגם אינן באין לידי חימוץ ומותר לעשות מהן תבשיל וכן בכל מיני קטניות ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל לפי שמיני חטין מתערבין בהן וחומרא יתירא היא זו ולא נהגו כן".
ב"י: "ולית דחש לדברים הללו זולתי האשכנזים".
דרכי משה: "ואני בני האשכנזים נהגנו להחמיר וכתב בתרומת הדשן- ואפילו הכי מותר להשהות מיני קטניות דמידגן בביתו אע"פ שנפל עליהם מים דבהא לא גזרינן משום שאר מיני דגן...".
שו"ע (תנ"ג\א′): "אלו דברים שיוצאים בהם ידי חובת מצה, בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון, אבל לא באורז ושאר מיני קטניות, וגם אינם באים לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל".
רמ"א: "הגה: ויש אוסרים (טור והגהות מיימוני פ"ה ומרדכי פ′ כל שעה). והמנהג באשכנז להחמיר, ואין לשנות. מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל. וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם, ואינן אוסרים אם נפלו לתוך התבשיל. וכן מותר להשהות מיני קטניות בבית (ת"ה סי′ קי"ג). וזרע אקליז"א (מהרי"ל) ואני"ס אליינד"ר אינן מיני קטניות, ומותר לאכלן בפסח, כן נ"ל".
משנ"ב (ס"ק ה′): "ואפילו לש אדם קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנפחה כמו בצק שהחמיץ אין זה חימוץ אלא סרחון ומותר באכילה".
(ס"ק ו′): "ויש אוסרים- לא מעיקר הדין הוא אלא חומרא שהחמירו עליהם וכדמסיים לקמיה.
וטעם חומרא זו: משום שלפעמים תבואה מעורב במיני קטניות ואי-אפשר לברר יפה ואתי לידי חמוץ כשיאפם או יבשלם. ועוד שכמה פעמים טוחנים האורז ושאר מיני קטניות לקמח וכמה פעמים אופין גם-כן מהם לחם ואיכא הדיוטים ועמי הארץ טובא שלא יבחינו בין קמח זה לקמח של מיני דגן ובין פת לפת של מיני דגן ואתי לאקולי גם בפת וקמח של מיני דגן לפיכך החמירו עליהם לאסור כל פת וכל תבשיל ואפילו לבשל אורז וקטניות שלמות ג"כ אסרו משום לא פלוג".
(ס"ק ט′): "ומיירי שיש עכ"פ רוב בהיתר דאם לא כן לא מיקרי תערובות כלל והוי כאוכל תבשיל מקטניות עצמה".
ילקו"י: "אורז וכל מיני קטניות, ובכלל זה אפונים מותרים בפסח, ובלבד שיזהרו לברר את האורז היטב לבל יהיו בו חטים או שעורים וכיו′′ב ממיני דגן. ולכן נוהגים לבדוק את האורז בתשומת לב רבה ובכובד ראש, שלש פעמים, ובשעה שאין ילדים קטנים בקרבתם. ואחינו האשכנזים נוהגים איסור בפסח באורז וקטניות, ואין להם לשנות ממנהגם זה, אפילו על ידי התרה".
"אף הנוהגים איסור באורז ובקטניות בפסח, מותר להשהותם בבית, ואפילו נתלחלחו במים, ואין צורך למוכרם לגוי לפני הפסח. מותר להם לאכול תבשיל שנתבשל בכלים של בעל הבית. אף על פי שבעל הבית נוהג היתר באורז וקטניות, והתבשיל נתבשל בכלים שבישלו בהם אורז וקטניות".
"משפחות יוצאי מרוקו שעלו מחוץ לארץ ובאו לארץ ישראל, ובעודם במרוקו נהגו להחמיר באורז וקטניות וכדומה, וממשיכים במנהגם לחומרא גם כאן בארץ ישראל, והבנים נהגו כמותם בהיותם סמוכים על שלחן ההורים, ולאחר שנישאו רוצים לנהוג לקולא כדעת השלחן ערוך, וכמנהג ארץ ישראל, רשאים לנהוג כן, ולבטל חומרות הוריהם, ומעיקר הדין אין צורך שיעשו התרה, אך טוב ונכון שיעשו התרה על ידי שאלת חכם על מה שנהגו".
*סוגי קטניות:
*בראשונים הוזכרו: אורז, דוחן, פולין, עדשים, שומשום וחרדל.
רמ"א (תנ"ג\א′): "וזרע אקליז"א ואני"ס אליינד"ר אינן מיני קטניות, ומותר לאכלן בפסח, כן נ"ל".
זכרון ליהודה: "שאין אנו יודעים מהם האניס והאוליאנדר ועל כן מיני זרעונים אסורים בפסח כקטניות",
גר"א: הסביר שהאניס והאוליאנדר, שהם השבת והכוסבר.
קול אליהו: "קטניות: אשכנזים נהגו לא לאכול בפסח קיטניות ירוקות או יבשות ובכלל זה אפונה, שעועית, תירס, שומשום, סויה, חרדל, גרעיני חמניות ועוד. (רמ"א תנג סע′ א)".
בנין אב (א′, י"ח\א′): "אולם למעשה רבו מיני הזרעונים שאין בהם הטעמים הנ"ל, ואעפי"כ נהגו בהם איסור קטניות, כגון, הבוטנים (ערדינעס) אינם מידי דמדגן, אין עושים בהם מעשה קדירה ואינם גדלים בשרביטין, אעפי"כ נהגו שלא לאוכלם בפסח כקטניות...
...מצאנו בראשונים ובאחרונים שאסרו שמן הנעשה מזרע פשתן וקנבוס אף שאינם ראויים למאכל אדם, ומקורם מדברי המהרי"ל בהלכות פסח ותרומת הדשן סי′ קי"ג, ועיין במנחת יצחק חלק ג′ סי′ קלח, מה שכתב בזה בעניין שמן הכותנה, וכתב בזכרון ליהודה שם שכל מיני זרעונים למיניהם נאסרו מדין קטניות ואפילו שמן היוצא מכל סוגי הזרעונים אסור. ואף שכל גזירת הקטניות אינה מדינא דגמרא, רבו החומרות בזה עד שאפילו בתפוחי אדמה הסתפקו".
פניני הלכה (פסח, ט′\ד′): "המאכלים המוכרים הכוללים במנהג זה הם: אורז, אספסת, אפונה, דוחן, דורא, חומוס, חיבה, חמניות (גרעינים שחורים), חרדל, כוסמת (ג′רקע ולא כוסמין שהם מין דגן), כמון, כרכום, כרשנה, לוביה, לוף, סויה, ספיר, עדשים, פול, פילסלוס, פרגין, פשתן, קטנית, קימל, קנבוס, שעועית, שומשום, תורמוס, תירס, תלתן, תמרינד הודי...".
אגרות משה (או"ח, ג′\ס"ג): "...וחרדל כתב הרמ"א בסימן תס"ד שנוהגין לאסור דהוי כמיני קטניות אף שאין בו הטעמים. ולכן אין לנו בדבר אלא מה שמפורש שנהגו לאסור וכן מה שידוע ומפורסם".
שאילת שלמה (א′\קס′): "בוטנים מותר אף לאשכנזים לאכול בוטנים ועוגות בוטנים". ("א. אם הטעם הוא החשש שגרעין תבואה מעורב בהם - אין זה שייך לבוטנים, שנשארים בתרמילים שלהם עד שמתקשים. ב. אם הטעם הוא שמא יטעו בין קמח לקמח - הרי אין עושים קמח בוטנים. ג. ישנו עוד נימוק לומר שתקנת קטניות אינה כוללת בוטנים, והוא שהבוטנים לא היו ידועים אצלנו בשעת התקנה. הם הובאו רק לפני כמה מאות שנים מאמריקה.
וכך, אם נאמר שהטעם הוא שמא נחליף בין קמח לקמח, ובאמת יש מקומות שעושים קמח בוטנים, למה לא נאסור תפוחי אדמה, כמו שאסר אותם החיי אדם ואין הלכה כמותו? ואם הטעם הוא שמא חיטים מעורבים בהם, למה לא נאסור עניס וקימעל").
*יוצאים מן הכלל:
תשב"ץ (ג′\קעט′), אגרות משה (או"ח, א′\קנ"ח): האשה הולכת אחר מנהג בעלה, בין להחמיר בין להקל.
ילקו"י: "אשה ספרדיה שהיתה נוהגת היתר בבית הוריה, ונישאת לאשכנזי, אין ראוי שתבשל בבית בעלה אורז לעצמה בפסח. ומכל מקום כשהולכת לבית אביה מותר לה לאכול עמהם, שמכיון שארץ ישראל אתריה דמרן, לא אמרינן שקיבלה עליה מנהג ארצות אשכנז לגמרי".
משנ"ב (תנ"ג\ס"ק ז′): "ומ"מ בשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול מותר לבשל כל המינים חוץ מה′ מיני דגן ומ"מ גם בכגון זה יקדים קטניות לאורז ודוחן ורעצקע שהם דומין יותר לה′ מינים ושייך בהו טפי למיגזר [ופשוט דה"ה לחולה אף שאין בו סכנה דמותר לבשל לו אם צריך לזה] אלא דצריך לבדוק ולברור יפה יפה בדקדוק היטב שלא ימצאו בם גרעינים מה′ מיני דגן וכתב החתם סופר בתשובה סי′ קכ"ב דאפילו במקום שיש להתיר מ"מ יחלטנו לכתחלה ברותחין דכל מה דאפשר לתקן מתקנינן וכ"כ החיי- אדם".
*דין שמן קטניות:
תרומת הדשן (קיג′): שמן קטניות אסור כיון שמרטיבים את הקטניות לפי שמוציאים מהם שמן.- אם לא מרטיבים אותם השמן יהיה מותר.
פסק אותו הרמ"א (תנ"ג\א′): "...וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם...".
באר יצחק (יא′): אם יבררו את הקטניות מגרעיני דגן השמן היוצא מהם יהיה מותר.
שו"ע עמק הלכה (קלד′): איסור קטניות שיש רק בגופם ממש ולא בשמן שיוצא מהם.
הרב קוק (אורח משפט, קח′-קיד′): התיר שמן שומשמין.
נשמת אדם (לג′), אבני נזר (או"ח, שע"ג): שמן קטניות אסור כמו הקטניות עצמן גם אם לא הרטיבו אותם.
הרב דב ליאור: שמנים קטניות שכשרים לפסח מותרים גם לאשכנזים.
פניני הלכה: שמן סויה ושמן כותנה אינם בכלל איסור קטניות, רבים מחמירים בשמן סויה והרוצה להקל יכול. בשמן כותנה המנהג להקל.
דין מצה עשירה
פסחים (לה.): "אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת... היינו טעמא דריש לקיש משום דהוו להו מי פירות ומי פירות אין מחמיצין".
פסחים (לו.): "ת"ר יכול יוצא אדם ידי חובתו במעשר שני בירושלים ת"ל לחם עוני מה שנאכל באנינות יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה דברי ר′ יוסי הגלילי ר′ עקיבא אומר מצות מצות ריבה אם כן מה ת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש...
וסבר ר′ עקיבא עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש לא?! והתניא: אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש, ואם לש- רבן גמליאל אומר: תשרף מיד. וחכמים אומרים: יאכל. ואמר רבי עקיבא שבתי היתה אצל רבי אליעזר ורבי יהושע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר...
לא קשיא הא ביום טוב ראשון הא ביום טוב שני".
פסחים (לט:): "ותיקא [מאכל קמח] שרי והתניא ותיקא אסור? לא קשיא הא דעבדיה במישחא ומילחא הא דעבדיה במיא ומילחא".
רי"ף, רמב"ם, ר"ן ורא"ש: מי פירות לא גורמים להחמצה של העיסה.
תוס′: מסביר שלמרות שמי פירות לא מחמיצים, אם יש איתם קצת מים הם ממהרים יותר להחמיץ.
ר"ח רא"ש, ר"ן ורז"ה: לחוש לשיטת חכמים ולכתחילה לא ללוש כי מי פירות עלולים להחמיץ במהירות.
רש"י וראב"ד: אין חייבים על חימוצו כרת אבל יש לו דין של חמץ נוקשה.
שולחן ערוך (תס"ב\א′): "מי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל ומותר לאכול בפסח מצה שנלושה במי פירות אפי′ שהתה כל היום אבל אין יוצא בה י"ח מפני שהיא מצה עשירה וקרא כתיב לחם עוני".
רמ"א (ד′): "הגה ובמדינות אלו אין נוהגין ללוש במ"פ ואפילו לקטוף המצות אין נוהגין רק לאחר אפייתן בעודן חמין ואין לשנות אם לא בשעת הדחק לצרכי חולה או זקן הצריך לזה".
משנ"ב (ס"ק ט"ו): "דחוששין לכתחלה לסברת הני פוסקים דס"ל דמי פירות בלחודייהו ג"כ מחמיצים וממהרין ג"כ להחמיץ. וגם חוששין שמא נתערב בהם מעט מים דלכו"ע מחמיץ".
הרב אליהו: "מהדין מותר לאכול מצה עשירה... בימינו גם הספרדים הנוהגים כדעת מרן צריכים לחשוש ל"מצה עשירה" מהמפעלים העושים כן כיון שאי אפשר להשגיח במפעלים שלא תבוא טיפת מים על העיסה של קמח ומי הפירות ואז הם "ממהרים להחמיץ"... והיה רב גדול בירושלים שאסר לשים בימינו מיץ תפוחי זהב בקמח למצות. אמרו לו הרי זה מי פירות. ואמר להם שהתפוזים שלנו אינם אותם מי פירות של חז"ל וכן כל דבר חמוץ...".
ילקו"י: "מנהג הספרדים ועדות המזרח לאכול מצה עשירה בפסח, כדעת מרן השלחן ערוך. ומצה עשירה היא מצה הנעשית מקמח כשר לפסח, ונילושה עם מי פירות, כגון יין, חלב ודבש, ללא תערובת מים כלל.
אולם האשכנזים נהגו בזה איסור כדעת הרמ′′א... זולת לחולים או לזקנים וכן לילדים שלא הגיעו למצוות. [ומה שעירבו באחרונה חומר מתפיח בתוך המצה העשירה הנמכרת כיום בארץ, עם הכשר, אין לחוש בזה שמא מחמיץ, אחר שבדקו ועירבו חומר מתפיח זה בתערובת תפוח אדמה מרוסק, והרסק התנפח כמו עיסה, והרי ברסק תפוח אדמה בודאי שלא שייך ענין של מחמיץ,וכשעירבו שאור ברסק תפוח אדמה לא התפיח, ורק בקמח השאור התפיח. וחזינן שעירוב החומר המתפיח אינו מחמיץ, אלא מנפח כמו גז]".
בנין אב (ד′\א′): "לדעת הרב חיד"א ז"ל...שהוסיף ש"נהגו להזהר מאוד לעשות המצות במהירות האפשרי לצאת ידי כל הדעות או רובם", ובמצה עשירה בהכשר כיום לא מקפידים על המהירות האפשרי, וא"כ ודאי שעל המהדרין להמנע ממנה. וראיתי שכדברי הרב חיד"א ז"ל כותב בנתיבי עם שהוא מנהג ירושלים, וז"ל "אמנם בירושלים אצל הספרדים היה נהוג שהיו עושים מצה עשירה מקמח ממש שלשין אותם בשמן או ביין, ובהרבה מקומות בחו"ל ראיתי אצל הספרדים שלשין הקמח במי ביצים עם סוכר וכן במי תפוחים"... לגר"ח פלאג′י זצ"ל שכתב שמנהגם שלא ללוש במי תפוחים... ועיין בכף החיים שם אות מ"א שכתב "ומיהו עתה יש כמה מקומות בבני ספרד שאין נוהגין ללוש במי פירות כלל, ואפשר שהוא מחששות הנזכרות"... על כן ברור שהמצה עשירה הנאפת היום מקמח שאינו שמורה בתוספת יין, שמן, סוכר, מי ביצים וחומרי התפחה, ולא נזהרים לאפותה בזריזות האפשרית, אינה למהדרין, מלבד השאלות שעוררנו בחומרי ההתפחה אם יש להם דין שמרי יין וחשש חמץ גמור. והנה בשנים הראשונות כשהותר הדבר, המצה עשירה היתה מקמח ויין ושמן בלבד, וכך פורסם, ורק ברבות הימים הוסיפו מי ביצים וחומרי התפחה, עד שהגיעו לצערינו גם למכשלה במקום מסויים שהוסיפו מלח, ונראה שנכון לחזור להתיר רק כמנהג ירושלים וכדעת גאון עוזינו הרב חיד"א ז"ל, ועכ"פ להודיע שאינו למהדרין".
*חשוב לציין שהמצה העשירה שמיוצרת היום לא עשויה מקמח מצה שמורה, ולכן אדם שמקפיד רק לאכול מצה שמורה לא יוכל לאכול את העוגיות הללו.
דין חמץ פגום:
*לאכול חמץ פגום:
פסחים (כא:): "...דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו".
ר"ן: ומותר גם באכילה (כתב בהנאה כיון שחמץ חרוך אין זו אכילה).
רא"ש: אסור באכילה, למרות בטל שם אוכל מזה כיון שהוא אוכל את זה מחשיב אותו לאוכל.
שו"ע (תמ"ב\ט′): "חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש (קודם זמנו) ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט, מותר לקיימו בפסח".
משנ"ב (ס"ק מ"ג): "...והוא הדין דמותר בהנאה אבל באכילה אסור מדרבנן עד אחר הפסח ואע"ג דאכילה שאינה ראויה היא דהא נפסל לכל מ"מ כיון שהוא רוצה לאכול אסור דהא אחשביה...".
אגרות משה (או"ח, ב′\צ"ב): "...אף בלא סכנה אין חשש דכבר נבטל קודם הפסח משם אוכל, ואחשביה לא שייך בדבר שלוקח לרפואה דאף דברים מרים ומאוסים נוטלין לרפואה".
*להשתמש בחמץ פגום:
תרומת הדשן ושו"ע (י′): "דיו שהוא מבושל בשכר שעורים, מותר לכתוב בו".
שאילת שלמה (א′\קנז′): "מן הדין מותר להשתמש בפסח בכל סבון שהוא. והטעם הוא, שכל חמץ שנפסל לאכילת אדם ולאכילת כלב, אין לו דין חמץ כלל וכלל... רק במשחת שיניים יש לדרוש הכשר, מכיוון שתמיד נבלע קצת מטעמו בפה, וכן בשפתון ובאודם שאין טעמם פגום. סבון לכלים, אף שגם הוא טעמו נפסל, יש מקום למה שנהגו להחמיר מכיוון שבא במגע ישיר עם הכלים והמחמיר תבוא עליו ברכה".
ילקו"י: "מעיקר הדין מותר להשתמש בפסח בחומרי ניקוי פגומים, ובסבון ושמפו פגומים מאכילת כלב, הן להדחת הכלים והן לרחיצת הגוף. ומכל מקום כיום יש הכשר גם לחומרי ניקוי, ונכון לנהוג שלא להכניס לבית שום מוצר בלי הכשר לפסח כדת. אבל אם נקלע למקום שאין שם חומרי ניקוי כשרים לפסח, מותר להשתמש בחומרי ניקוי פגומים בלא הכשר, וישטוף הכלים במים".
"טבליות וכדורי הרגעה, נגד מיחושי ראש וכאב שינים, מותר להשתמש בהם בפסח, אפילו יש בהם תערובת חמץ (עמילן של חטה) כל שטעמם פגום וכבר נפסלו מאכילת הכלב קודם הפסח, ובולעים אותם כמות שהם. ואם נזקק לתרופות בפסח עצמו, מותר לקנות מבית מרקחת של גוי תרופות שיש בהם חמץ ונפסלו מאכילת הכלב. וכל זה בחולה שחלה כל גופו, ואף על פי שאין בו סכנה, אבל אם הוא מיחוש בעלמא, אין להתיר. וטבליות שמוצצים אותם וטעמם טוב אסור למצוץ מהם בפסח לרפואת דלקת-גרון וכיוצא בזה, אלא אם כן נתברר שנעשו בעמילן של תירס או של תפוחי אדמה".
הכשרת כלים:
*נותן טעם לפגם בחמץ:
רשב"ם ורשב"א: משום חומרת איסור חמץ (אפילו כלשהו אוסר תערובת)- יוצא שזה לא תלוי בטעם ולכן גם כאשר הוא פגום הוא אוסר.
ר"ת, ר"י, רא"ש ומרדכי: כמו שאר האיסור שיש לו דין של נטל"פ.
שו"ע (תמ"ז\י′): "נותן טעם לפגם, מותר גם בפסח".
רמ"א: "הגה: ויש מחמירין, וכן נוהגין באלו המדינות. ובמקום שיש מנהג להחמיר, אפילו משהו ונותן טעם לפגם אסור".
*רוב תשמישו:
רי"ף רמב"ם, ר"ן רשב"א: הולכים אחר רוב תשמישו, אפילו להקל.
אבי העזרי, מרדכי, ותוס′: הולכים גם אחר מיעוט תשמישו, להחמיר.
שו"ע (תנ"א\ו′): "כל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו; הלכך קערות אע"פ שלפעמים משתמשין בהם בכלי ראשון על האש, כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערה עליהן מכלי ראשון, כך הוא הכשרן".
רמ"א: "הגה: ויש מחמירין להגעיל הקערות בכלי ראשון, וכן הוא המנהג...".
ילקו"י: "בכל כלי הולכים אחר רוב תשמישו לענין הכשרתו לפסח, שאם השתמשו בכלי זה ברוב פעמים באמצעות רוטב, הכשרו בהגעלה, ואם רוב פעמים השתמשו בו ביבש, כמו תבניות של תנור חשמלי, היכשרן בליבון. אולם כלי שרוב תשמישו היה בהיתר, ופעם אחת השתמשו בו בחמץ, אין הולכים בזה אחר רוב תשמישו, אלא כלי זה צריך הכשר. ולכן מיחם של מים חמים שנותנים עליו איזה פעמים בורקס לחממו, אין להשתמש במיחם זה בלי הכשר לפסח כדת...".
*דין כלי אבן ועץ:
רי"ף רא"ש ורמב"ם: מועילה הגעלה.- וכן שו"ע.
רבנו האי גאון: לא מועילה הגעלה כדין כלי חרס.
שו"ע (קכא′\ב′): "לקח מהן כלים שנשתמש בהם בחמין, בין שהם של מתכת או של עץ או אבן- מגעילן, ואחר כך מטבילן- אם הם של מתכת, והם מותרים...".
*אבן הכוונה מאבן שלמה.
*כלי פלסטיק:
מנחת יצחק וציץ אליעזר: ניתן להכשירם אם אין חריצים כבולעו כך פולטו, (כך הרב עובדיה מתיר להכשירם לפסח). וכן הרב אליהו.
אגרות משה: אוסר- כי עשויים מתערובת חומרים כימיים שלא נזכרו בדברי הקדמונים.
*כלי אמייל:
ספר הכשרות: נחלקו הפוסקים האם הציפוי כדין חרס או כדין מתכת- ולדינא ניתן להכשירם וטוב להגעילם שלוש פעמים. ובמקומות שהציפוי נפגם יש לבצע ליבון קל באש.
*כלי חרס:
פסחים (ל:): "והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם"
וכן חולין (קיא:): "דההיא פינכא דהוה בי ר′ אמי דמלח ביה בשרא ותבריה", [רש"י "קערה של חרס שאין לה תקנה בהגעלה".]
טור: כלי חרס אין לו הכשר גם אם רק עירה לתוכו חמין.
רא"ש: דווקא כבשן שמצרפין בו כלי חרס חדשים- לא יחשוש שיפקע, ולא סתם תנורים.
בעל העיטור: רצה להתיר כשאינו בין יומו ע"י הגעלה שלוש פעמים, וחשש לדעות האוסרות [ע"פ הירושלמי (תרומות יא′\ח′): "קדרה שבשיל בה התרומה מגעילה שלש פעמים בחמין ודיו, אמר רבי אבא ואין למדין ממנה לעניין נבלה.."- לנבלה לא לומדים ולשאר איסורים מדרבנן כן].
כן הרשב"א: מתיר באיסור דרבנן שאין להם עיקר מן התורה ואוסר בדרבנן שיש להם עיקר מהתורה.
שו"ע (או"ח, תנא′\א′): "קדירות של חרס... אבל היסק שיסיקם באש אינו מועיל להם ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהם חמין אפילו שלא ע"י האור אלא שעירה לתוכה רותחין.(רמ"א: "הגה: ויש אוסרים אפילו בכלי שני.).
ואפילו אם ימלאו גחלים, דחיישינן דלמא חייס עלייהו שמא פקעי ולא עביד להו הסקה מעליא. ומיהו אם החזירן לכבשן שמצרפין בו כלי חרס חדשים, מותר דכיון שמכניסין להסק גדול כזה ודאי לא חייס עלייהו דילמא פקעי, אבל לתנורים שלנו לא."- כרא"ש.
*רמ"א (ה′): "וכלי חרס שנשתמשו בו בצונן, מאחר דאי אפשר בהגעלה, מיקרי דיעבד וסגי ליה במריקה ושטיפה היטב, ומותר ליתן בו אח"כ אפילו דברים חריפים כחומץ וכיוצא בו, וכ"ש דברים קשים כתבלין וכיוצא בהן."
ש"ך:ובכלי חרס אם מסופק האם השתמש הגוי בחמין צריך שבירה (לא חדשים), ואם גוי השתמש בצונן מותר ע"י הדחה דווקא אם כבר השתמשו בו קודם שבא לידי הגוי, (אחרת צריך מילוי ועירוי). ויין ששהה מעת לעת כדין כבוש וגם צריך הגעלה לשימוש קבוע.
*כף החיים: כלי חרס שאינו בן יומו בהפסד מרובה מתיר לבשל בו לכתחילה- הוי כבדיעבד.
ספר הכשרות: כדין חרס כך הדין בחרסינה, קרמיקה ופורצלן.
*כלי חרסינה:
חרסינה לאחר שנה שלא זוכרים האם היא בשרי או חלבי: חכם צבי- מותר לאחר יב′ חודש מישנם ובלי כלום מותר. ואולי ככלי זכוכית ולא בולע. וכן זה כלי שני ורמ"א אומר שלא בולע. וכן הרא"ה שמתיר לעבור מבשר לחלב ולהפך אחר 24 שעות. אבל עדיין להגעיל 3 פעמים כך כותב חתם סופר בדבר דומה. וכן אולי זה היה בשרי קודם- וממילא נתיר.
ילקו"י: "כלים יקרים של חרס או פורצליין [פרפורי] שהשתמשו בהם באיסור, כגון צלחות וכוסות, ועברו יותר משנים עשר חודש שלא נשתמשו בהם כלל, ויש הפסד מרובה אם לא נתיר להשתמש בהם, יש להקל להשתמש בהם אחר מעת לעת. ומכל מקום לרווחא דמילתא יש לעשות להם הגעלה ג′ פעמים, ולהשתמש בהם בהיתר.
"כלי חרס או פורצליין של בשר שבישל בהם חלב, ונאסרו, ויש שם הפסד מרובה, יש להגעילם ג′ פעמים, לאחר שישהה אותם מעת לעת, (כ′′ד שעות) ויחזרו להיתרם".
*דין הכיור:
ילקו"י: "הכיור שרוחצים בו הסירים והצלחות, אפילו הוא מחרסינה, יערה עליו רותחים ומותר להשתמש בו בפסח. [ונכון לערות עליו רותחים ג′ פעמים] וכן שיש של מטבח, יערה עליו רותחים. ויש מחמירים לצפותו בנייר כסף בפסח, והוא חומרא בלבד.
[חזון עובדיה: 1. תשמישו ברוב השנה בזמן שהחמץ מותר- מוגדר שהיתרא בלע- ולכן פוסקים אומרים שתועיל הגעלה שלוש פעמים לכלי חרס. 2. לצרף הדעות שעירוי מכלי ראשון ככלי שני. 3. ועוד שרגילים להשתמש ע"י סבון ושאר חומרים פגומים].
הרב אליהו: "כיור חרסינה מנקים בכל החורים והסדקין, מיבשים אותו, ואחר כך מערים עליו מים רותחין. וניתן להכשירו אף על פי שהוא עשוי חרס כיוון שהוא בד"כ בולע חמץ פגום שאינו ראוי לאכילה. יש מחמירים ואחרי ההכשרה הנ"ל מכסים אותו במכסה פלסטיק או מתכת ותבוא עליהם ברכה.
כיור מתכת מנקים בכל החורים והסדקין ואחר כך מערים עליו מים רותחין.
משולשים שבכיור אפשר להגעילם ברותחין בין אם הם עשויים מתכת ובין אם הם עשויים פלסטיק. אמנם יש לנקות היטב את כל החורים הנמצאים בהם, או לשרוף את החורים. וכבר נהגו להחליפם. (שם).
*כלי זכוכית:
ר"ת, רא"ש רשב"א ור"ן: כל זכוכית לא בולעים.
סמ"ג, סמ"ק מרדכי, אגור ותרומת הדשן: כיון שעשויה מחול דינה ככלי חרס.
אור זרוע, ושיבולי הלקט: אפשר להגעיל כל זכוכית, אבל חוששים שמא תתפוצץ.
שו"ע (תנ"א\כו′): "כלי זכוכית אפילו מכניסן לקיום ואפילו משתמש בהם בחמין, אין צריכים שום הכשר שאינם בולעים, ובשטיפה בעלמא סגי להו".
רמ"א: "הגה: ויש מחמירין ואומרים דכלי זכוכית אפילו הגעלה לא מהני להו; וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו".
משנ"ב (ס"ק קנו′): "ומ"מ במקום שאין בנמצא כלי זכוכית ואין לו כוסות ושאר כלים כתב הח"א דיכול לסמוך להקל לנקותן יפה יפה ולהכשירו ע"י עירוי ג′ ימים...".
לדינא: מנהג האשכנזים לא להגעיל לפסח, אבל לכל השנה כן.
*דין החצובה (מניחים עליה את הסירים):
מהרי"ל ורמ"א (תנ"א\ד′): "...חצובה צריך ליבון".
משנ"ב (ס"ק ל"ד′): "...לפי שלפעמים נשפך עליה עיסה ונבלע בה טעם חמץ ע"י האור. וזהו רק לכתחלה משום חומרא דחמץ דבאמת שתי קדרות הנוגעות זו בזו אין יוצאת הבליעה מזו לזו... וגם יש לתלות שאף עם נשפך כבר נשרף והלך לו כיון שבכל שעה היא על האש וע"כ בודאי די לזה בליבון קל ובדיעבד אף אם נשתמש עליו בלי ליבון כלל ג"כ אין לאסור".
ילקו"י: "החצובה שהיא הברזל שאצל האש, שמניחים עליה הסיר, או המחבת, יש לנקותה היטב ולהגעילה ברותחים, ואם עירה מכלי ראשון הוכשרה בכך. וכן הדין לכיריים של גאז, וכן למקום האש עצמו, שיגעילם אחר ניקוי ושפשוף היטב".
הרב אליהו: "כיריים של גז. יש לנקות את כל החלקים היטב, את החצובות יש ללבן ליבון קל. על מכסה הגאז ומושב הכיריים יערה מים רותחים. עם כל זה טוב לצפות את מושב הכיריים בניר כסף, וכן את החצובות".
*דין פלטה:
ילקו"י: " פלאטה חשמלית די שישפוך עליה רותחים מכלי ראשון, לאחר שינקה אותה היטב מכל חשש חמץ בעין".
הרב אליהו: "פלטה חשמלית. הכשרה על ידי ניקוי ועירוי רותחין מכלי ראשון, ואחר כך יחמם את הפלטה כשעתיים. עם כל זה אח"כ יכסה את הפלטה בניר כסף".
*מדיח כלים:
ילקו"י: "מדיח כלים חשמלי הפועל על ידי שטיפה ברותחין עם חומרי ניקוי פגומים, מותר להשתמש בו בפסח ע′′י שינקו היטב את המכונה מכל לכלוך. ונכון שגם יפעילו את המכונה [בלי כלים בתוכה] בשטיפה ברותחין עם חומרי ניקוי פגומים".
הרב אליהו: "מדיח כלים. יש לנקות את המסננת ואת המגשים ורצוי להחליפם. אח"כ יש להפעיל את המדיח פעם אחת בלי כלים בחום המקסימלי".
*סיכום הלכות בדיקה ביעור ומכירת חמץ:
א. אין צורך לבדוק את הספרים מחמץ.
ב. נהגו לשים בבדיקת חמץ 10 חתיכות.
ג. אין חובה לכבות את האור בבדיקת חמץ (למרות שצריך לבדוק את החמץ בלילה).
ד. צריך לבדוק גם את הרכב בזמן בדיקת חמץ.
ה. אפשר לבדוק חמץ במקום צורך ע"י פנס.
ו. המנהג לומר את לשון הביטול בארמית, ואם אינו מבין את המילים יאמר בשפה שהוא מבין.
ז. המנהג שהבכורים מתענים בערב פסח, אך יכולים להשתתף בסיום מסכת ולאכול.
ח. צריך לשרוף את החמץ, אך ניתן לבערו בכל דרך.
ט. לפני זמן איסור חמץ יכול לזרוק אותו לאשפה.
י. חמץ שעבר עליו הפסח קנסו רבנן שהחמץ נאסר בהנאה ואכילה.
יא. אם היה אנוס ובנוסף ביטל את החמץ במצבים מסוימים החמץ שלו לא יאסר.
יב. רשאי אדם לעשות מכירת חמץ, ע"י רב מכיון שיש מחלוקת כיצד לבצע את הקניין.
יג. בעל מכולת שלמרות מכירת החמץ מכר חמץ בפסח, המכירה שלו לא פקעה.
יד. צריך לנכות ולהסיר חמץ שע"ג הכלים, אך עדיין לא הסיר אותם יש מקום לומר שנמכרו אגב שאר החמץ לגוי.
טו. טעם חמץ שבלוע בכלים לא נאסר אחרי פסח.
טז. לא מוכרים את כלי החמץ לגוי ואם מכר אותם צריך לחזור ולטבול אותם כדין כלי שנקנה מגוי.
יז. ניתן למכור גם חמץ גמור, למרות שרבים נהגו להקפיד לא למכור חמץ גמור אלא רק תעורבת או חשש חמץ.
*סיכום הלכות קטניות:
א. למרות שקטניות לא מחמיצות החמירו באשכנז לא לאכול קטניות בגלל שלוש סיבות עקריות:
1. שמא יחליפו בין קטניות לחמשת מיני דגן.
2. שמא לא יבחינו בין קמח דגן לקמח קטניות.
3. לפעמים תבואה מעורבת בקטניות ויבואו לבשלם יחד.
ב. למרות שהחמירו בקטניות, כלים שבישלו בהם קטניות לא נאסרו להם בשימוש, וכן יכולים להשאיר קטניות בבית ללא מכירת חמץ.
ג. אם התערבו הקטניות בשוגג או בהיתר (לצורך ספרדי לדוגמה) ואינן ניכרות, כיון שהם בטלות ברוב מותר גם ליוצאי אשכנז לאכול מהם.
ד. אישה ספרדיה שנשואה לאשכנזי יכולה לאכול קטניות אך ראוי שלא תאכל בביתה קטניות אלא רק בבית אביה.
ה. בשעת הדחק (כאשר אין לאדם מה לאכול) או לחולה אף שאין בו סכנה- ניתן להקל לאכול קטניות.
ו. ישנם מינים שלגבם יש מחלקות האם הם קטניות או לא (כיון שלא היו מצויים בזמן הגזירה באירופה) ולדינא ניתן להקל בבוטנים, שמן סויה ושמן כותנה.
ז. לגבי שמן קטניות- רבו הפוסקים שהתירו שמן (כשר לפסח) אפילו שהוא מופק מקטניות, וניתן לסמוך עליהם.
*סיכום הלכות מצה עשירה:
א. מי פירות לא גורמים להחמצה של העיסה.
ב. מנהג רוב הספרדים לאכול מצה עשירה, אך האשכנזים נוהגים בזה איסור חוץ מחולים, זקנים או ילדים שלא הגיעו למצוות.
ג. אדם שמקפיד לאכול רק מצה שמורה לא יכול לאכול את המצה העשירה שיש בימנו כיון שהיא לא עשויה מקמח שמור משעת קצירה.
*סיכום הלכות חמץ פגום:
א. חמץ פגום מאכילת כלב ניתן לקיימו, אבל הוא אסור באכילה.
ב. לכן ניתן להשתמש בסבון או במשחת נעלים וכדומה שיש בהם חמץ פגום, אבל במשחת שיניים או שפתון שאין טעמם פגום, צריך הכשר כיון שיש להם טעם.
ג. תרופות מרות ניתן לקחת, למרות שיש בהם רכיבי חמץ, בתנאי שיש לו מקצת חולי ולא רק חולשה. אבל תרופה מתוקה חייבת להיות כשרה לפסח.
*סיכום הלכות הכשרת כלים:
א. אם בטעות בשלו בכלי חמץ שאינו בן יומו האוכל לא יאסר.
ב. באופן עקרוני, דרך הכשרת הכלים היא "כבולעו כך פולטו", ולכן כלי שבלע: 1. באש (ללא מים)- צריך ליבון, 2. בבישול- צריך הגעלה או ליבון קל, 3. בצונן- צריך רק שטיפה.
ג. לפי הספרדים- הולכים אחר רוב שימוש לגבי אופן ההכשרה (רוב הזמן בישלו בו גם אם צלו בו לפעמים מספיקה הגעלה), לפי האשכנזים- הולכים גם אחר מיעוט שימושו (ולכן אם פעם אחת צלו בו הוא צריך ליבון).
ד. כלי מתכת, עץ, אבן, ופלסטיק- כבולעו כך פולטו.
ה. כלי חרס לא ניתן להכשירם.
ו. כלי חרסינה לכתחילה לא מכשירים אבל אם לא השתמשו בהם שנה, והם יקרים או שלא זוכר למה שמשו- ניתן להגעילם שלוש פעמים ולהתירם.
ז. כלי אמייל- ניתן להכשיר וטוב להגעילה שלוש פעמים.
ח. את הכיור חרסינה ניתן להכשיר ע"י עירוי, ויש מחמירים לצפות אותו בנייר כסף.
ט. כלי זכוכית: למנהג הספרדים- כלל לא צריך להכשיר אותם, למנהג האשכנזים- לא מכשירים ובמקום צורך מערים עליהם רותחים שלושה ימים (בין בשר לחלב גם לאשכנזים לא צריך הכשרה).
י. חצובות הגז, ניתן להכשיר ע"י הגעלה או עירוי מכלי ראשון, וכן ניתן רק לצפות אותם בנייר כסף.
יא. פלטה חשמלית- צריך לנקות אותה ולצפות אותה בנייר כסף.
יב. מדיח כלים- מוציאים חמץ בעין, ולאחר מכן מפעילם אותו עם חומר בחום מקסימאלי בתוכנית מלאה.
סדר ליל הסדר
- גם הנשים צריכות לגמור את ההלל בברכותיו בליל חג הפסח, קודם הסדר. ולדידן אף יכולות הנשים להוציא ידי חובה את בני הבית השומעים ומכוונים לצאת ידי חובת ההלל.
- יהיה שולחנו ערוך מבעוד יום, כדי שיבוא לביתו ויקדש מיד אחר צאת הכוכבים (בערך[1] 19:25). גם הנשים חייבות בהסבה (אין הבעלים מקפידים על זה), צריך להסב בצד שמאל: בשתיית 4 כוסות, באכילת מצה, אכילת הכריכה ואכילת האפיקומן (ומעכבת ב4 כוסות ואכילת מצה להלן).
קדש
קידוש אומרים בעמידה, ושותים בישיבה והסבה.
יזהר לא לשפוך יין של שביעית (שמצוי מאוד בימנו). נוהגים לשטוף את הכוס (על דרך הסוד), ואחר מוזג לו (ולא תמזוג אישה שאינה אשתו לאיש). ראוי לשתות רביעית מכוס הקידוש (מצד קידוש במקום סעודה) בבת אחת, אבל יכול לשתות רוב כוס (כי ההגדה לא נחשבת הפסק כי אם צורך הסעודה).
ניתן לתקן את הכוס ששתה ממנה ע"י נתינת מעט מים או יין.
כשמברך "שהחיינו"- יכוון לפטור גם את המצה והמרור מברכת שהחיינו (אם שכח שהחיינו יכול לברך עד "אשר גאלנו"- שבסוף ההגדה).
יש נוהגים לאכול ביצה שלוקה אחר הקידוש בליל פסח ואומרים "זכר לקרבן פסח" (אם אכל כזית יברך בורא נפשות).
שיעור יין
רביעית = 3 זיתים, מי שמתקשה ישתה רוב רביעית (חוץ מכוס אחרונה כדי לברך ברכה אחרונה).
- גר"ח נאה- 86 סמ"ק (גימטרייה "כוס"). רוב רביעית- 44 סמ"ק.
- חזון איש- 150 סמ"ק (גימטרייה "כוס הגון"). רוב רביעית 76 סמ"ק.
ורחץ
נוטל ידיים כדין נטילת ידיים לאכילת פת, (כי אוכל דבר שטיבולו במשקה) אך לא מברך. וטוב שלא ידבר עד שיאכל את הכרפס.
כרפס
לא צריך שיעור כזית- כי זה רק שישאלו התינוקות, ולא רשאי לאכול כזית (שלא יכנס למחלוקת האם צריך ברכה אחרונה). אם לא מוצא כרפס יכול לקחת שאר ירקות, וצריך לטבל בחומץ או במי מלח (אם מטבל בלימון צריך לערב רוב מים- כי טיבול במי פירות לא צריכים נטילה).
נכון שגדול הבית יברך ויכוון לפטור את כולם- ברוב עם הדרת מלך (ואם הוא בולע מילים- כל אחד יברך לעצמו).
על דרך הסוד- להשאיר מעט כרפס בקערה, שתהיה הקערה שלימה עד אחר אכילת מצה ומרור. (בן איש חי- רמז לקערה "ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבח"ך ה′"- מצה\מרור, זרוע, ביצה, חזרת\חרוסת, כרפס).
- צריך לוודא שהירקות הם ללא תולעים (לפי הפרסומים של הרבנות הראשית לישראל).
יחץ
לפני קריאת ההגדה (כדי שישאלו התינוקות, או כלחם עוני שאוכל פרוסה, או כדי שלא יבוא לאכול ממנה בארוחה) לוקחים שלוש מצות וחוצים את האמצעית לשנים (הראשונה להמוציא), את החלק הקטן- לפניו, והגדול- מצניעים לאפיקומן (לקיים: "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם"- ולכן יש כאלו שנושאים את האפיקומן על כתפם ואומרים שהולכים לירושלים). גם אם אין כזית בחלק יבצע וישלים ע"י מצה אחרת לכזית.
מגיד
מגביה את המצות או את המצה החצויה- ואומר "הא לחמא עניא..." עד "מה נשתנה". ואז מרחיקים את הקערה מהשולחן כדי שישאלו התינוקות (עד "עבדים היינו...").
אחרי "הא לחמא עניא" מוזגים כוס שניה- שישאלו התינוקות.
- אין להפסיק באמצע ההגדה בדיבור- רק לצורך גדול.
אחר שבירך ברכת "אשר גאלנו" (עד "גאל ישראל"), שותה הכוס שניה בהסבת שמאל, (אם שכח ושתה בלא הסבה, חוזר ושותה בהסבה).
ספרדים- אין מברכים בורא פרי הגפן אלא על כוס ראשון ושלישי בלבד (כדעת מרן השו′′ע). האשכנזים- מברכים על כל כוס וכוס, וכן נוהגים כמה מבני עדת תימן.
רחצה
ייטול ידיו כדת, ויברך על נטילת ידיים (ואם לא הסיח דעתו מנטילה ראשונה עד עכשיו, ייטול בלא ברכה).
מוציא מצה
לוקח את שתי המצות והפרוסה ביניהם- המנהג שמברך ושומט את התחתונה ובוצע מהשלמה והפרוסה ואוכל שניהם יחד בהסיבה, (כזית מכל אחת- ובמקום צער יכול לאכול כזית אחד). לשאר בני הבית יכול לתת ממצה שמורה אחרת.
יש לאכול בליל פסח לכל הפחות 4 כזיתות מצה, (זקן או חולה, די שיאכל כזית מצה בהתחלה בברכת על אכילת מצה, ואחריה כזית מרור. ולכורך יקח חתיכה קטנה של מצה, וחתיכה קטנה של מרור, ולאחר מכן יאכל כזית אפיקומן. [חזון עובדיה א סי′ מד]).
צריך לכוון לצאת ידי חובת אכילת מצה (בדיעבד אם לא כיוון יצא), אוכל בהסיבה (אם לא היסב- יאכל שנית בהסיבה בלי ברכה, אשה לא חוזרת לאכול).
1. מצת מכונה:
|
|
|
הגאון ר′ חיים נאה (גר"ח נאה)
|
חזון איש
|
||
|
דאורייתא
|
רש"י: כזית 2\1 ביצה
|
9 גרם
|
27 סמ"ק (כקופסת גפרורים)
|
16 גרם
|
50 סמ"ק
|
|
דרבנן
|
רמב"ם: כזית 3\1 ביצה
|
6 גרם
|
18 סמ"ק
|
11 גרם
|
33 סמ"ק
|
רק כזית (מצה) הראשון הוא מדאורייתא והשאר מדרבנן.
הרב הלוי: לכן שני זיתים הראשונים
- לגר"ח נאה- 16 גרם.
- לחזון איש- 22 גרם.
2. מצה עבודת יד:
- קשות- כזית = 17 גרם.
- רכות- כזית = 27 גרם.
- מותר לשקול את המצה בליל פסח עצמו, (ובלבד שלא יהיה משקל דיגיטלי).
- שיעור בכדי אכילת פרס- 6-7.5 דקות וטוב להחמיר ב 4 דקות.
מרור
כזית מרור- כ30 גרם.
נפח: כקופסת גפרורים\ אורך של 15 ס"מ על 21 ס"מ\ ככף יד פתוחה ועוד 3 ס"מ מהזרוע.
יכוון לצאת ידי חובת אכילת מרור (ואם לא כיון יצא ידי חובה). מברך רק "על אכילת מרור" (ולא "אדמה"- כיון שנפטר בברכת הכרפס).
וטובלים בחרוסת (מדרבנן) זכר לטיט ולתבן ששעבדו את אבותינו במצרים (אם שכח לטבל- לחזור ולאכול כזית בלי ברכה).
יוצאים ידי חובה ע"י: חזרת [כ′ס, ליג′ונא, לטוגא, סאלאט] עולשין [הנדבא] תמכא. חרחבינא. מרור. ועיקר המצוה בחזרת (אם אין לו ייקח ירק מר).
כורך
לוקח כזית מהמצה השלישית וכורך עם כזית מרור וטובל בחרוסת, ואוכל בהסיבה (לא היסב וקשה לו לחזור ולאכול פטור, וכן נשים פטורות).
אם קשה לו יכול לקחת מרור כל שהוא, ואם קשה לו מאוד יכול לא לאכול כורך (כיון שזה לזכר בעלמא).
שולחן עורך
לא ימלא כריסו כדי שיאכל את האפיקומן בתיאבון, ולא חייב להיסב.
צפון
לאחר גמר כל הסעודה, אוכלים אפיקומן ממצה השמורה המונחת תחת המפה כזית כל אחד, (זכר לפסח הנאכל על השובע, ויש נוהגים לומר זכר לקרבן פסח). בלי תערובת ליפתן, כדי שיהיה טעם מצה בפיו.
ויש מחמירים לאכול שני כזיתים, (אחד זכר לפסח, ואחד זכר למצה הנאכלת עמו, יכוון באכילתו שהוא זכר לפסח, והוא גם זכר למצה הנאכלת עם הפסח), ומדינא די בכזית אחת, והרוצה להחמיר לעצמו תבוא עליו ברכה.
אוכל בהסיבה ובלי ברכה אך לא אכילה גסה אלא שעדיין מתאווה קצת לאכול. (אם לא היסב וקשה עליו לא יחזור לאכול).
אם שכח את האפיקומן וברך ברכת המזון- ייטול ידיו יברך המוציא ויאכל אותו.
ברך
כל המסובים יתפסו את הכוס בזמן ברכת המזון. צריך להיזהר לא להסב בזמן ברכת המזון. שכח יעלה ויבוא חוזר לברך ברכת המזון.
יברך הגפן (ספרדי יכוון לפטור גם כוס רביעית), וישתה בהסיבה (אם לא הסב- חוזר לשתות בהסבה).
הלל
אם יכול יאחז בידו את הכוס הרביעית כל ההלל. יזהר לסיים קודם חצות (בערך 00:41), וכן שתית כוס רביעית, ואחר חצות לא יחתום ברכת "יהללוך". שותה כוס רביעית בהסיבה וישתה רביעית כדי לברך ברכה אחרונה.
נרצה
נרצה- אם עשה כסדר הזה יהיה רצוי לפני ה′.
דבר תורה:
שמות (י"ב\יא′): "וככה תאכלו אתו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחפזון פסח הוא לה′".
דברים (ט"ז\ג′): "לא-תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל-עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את-יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".
ברכות (ט.): "...דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה רבי אלעזר בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות אמר ליה ר′ עקיבא והלא כבר נאמר בחפזון עד שעת חפזון...
א"ר אבא הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב שנאמר הוציאך ה′ אלהיך ממצרים לילה וכשיצאו לא יצאו אלא ביום שנא′ ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה על מה נחלקו על שעת חפזון ר′ אלעזר בן עזריה סבר מאי חפזון חפזון דמצרים ורבי עקיבא סבר מאי חפזון חפזון דישראל...".
ישעיהו (נ"ב\יב′): "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי-הלך לפניכם ה′ ומאספכם אלהי ישראל".
שנזכה להקריב קרבן הפסח במועדו עוד השנה- ולא רק בבחינת ונשלמה פרים שפתנו.
[1] זמן צאת הכוכבים וחצות הלילה לקוחים מלוח אתר ישיבה לשנת ה′תשע"ב לפי אופק קרני שומרון
