פרשת חוקת

 

ככל העמים

" . . . ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלוקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל! וישלח ה′ בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם . . .".

בדרך כלל, כאשר עם ישראל יצא בדברים והעלה טענות במדבר, נקט ה′ כנגדם בעונש על טבעי: מגפה, אש, "ותפתח הארץ את פיה". ואילו כאן, שלח ה′ נחשים, אשר המדבר הוא בית גידולם. מדוע אם כן נבחר כאן עונש שבא בדרך "הטבע"?

 

כדי לענות על שאלת העונש יש להקדים ולדון בחטא.

בני ישראל מתלוננים על חסרונם של לחם ומים ועל הלחם הקלוקל. בעוד שכל ההליכה במדבר לוותה בניסים, הם נהנו מהנהגה אלוקית שלא השאירה להם מקום למאמץ ולעמל. ובכל זאת: "ותקצר נפש העם בדרך". מדוע דוקא עכשיו, שכל כך טוב? מדוע במצב כזה, הנראה לעין כאידאלי, העם חש שזה לא לו? כיצד הם לא שמחים בלחם היורד להם מן השמים?

בני ישראל רוצים להרגיש כעם נורמאלי. לחוש את התקוות, לעמוד מול האכזבות, להשתוקק לרגעים של שמחה. הם רוצים לקוות ולא לחיות "על בטוח". ואכן, לא היתה כל הצדקה לתחושה כזו מצידם. יש לזכור כי עתה הם נמצאים בלב המדבר, מוקפים אוייבים וחיות רעות. והלא הם מהלכים על חבל דק בעיניים עצומות, הם שכחו היכן הם נמצאים.

בני ישראל אבדו פרופורציות ביחס למקום בו הם נמצאים. במדבר אי אפשר לחיות באופן "נורמאלי" כעם בלי ההשגחה הצמודה והישירה של ה′. היה צורך, אפוא, להזכיר לעם היכן הם נמצאים. להוריד אותם בחזרה למציאות, ולטעת בהם את התחושה המחודשת שרק יד ה′ מונעת מהם כל פגיעה בחיי המדבר.

הנחשים היוו תזכורת. הם הורידו את בני ישראל לחיי המציאות והחזירו אותם לפרופורציות. הנחשים נועדו להוציא את העם מן המצב הדמיוני, שהצטייר בעיניהם בצורת חיים חסרי טעם, ללא תקוות ואכזבות.

 

בדרך הטבע

הרש"ר הירש עומד על אופי הענישה המיוחד, בדרך הטבע, שלא כפעמים הקודמות וכותב: פירוש שלח בלשון קל, הוא לשגר, להניע דבר לקראת מטרה. ואילו שלח בלשון פיעל הוא, על פי רוב, לפטור דבר ולשחרר אותו, לא לעכב אותו ולא לעצור בעדו. להניח לו ללכת בדרכו הטבעית ולתת לו לנוע כרצונו. כך "וישלח את העורב", "וישלח את היונה", "ושלח לכם את אחיכם", "ויהי בשלח פרעה את העם", "ושלח את בעירה". וכן עוד במקומות רבים. גם כאן אין פירושו ה′ שיגר נחשים. אלא הוא שחרר את הנחשים ולא עצר בעדם. משום כך לא נאמר כאן "נחשים שרפים" אלא "הנחשים השרפים". הם היו במדבר מאז ומתמיד, אך עד כה ה′ עכב אותם בכוחו. עתה, ה′ הרפה מהם, והנחשים של המדבר הלכו בדרכם הטבעית "וינשכו את העם". כך מתאר משה רבנו, ע"ה, את המדבר, שעברו בו בדרך נס, בלי להיות ניזוקים: "המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש, שרף ועקרב וצמאון". נמצא ש"נחשים שרפים" הם חלק טבעי של המדבר, כמו "צמאון".

והרש"ר ממשיך ומבאר וכל כך למה? "ויאמר ה′ אל משה: עשה לך שרף, ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך, וראה אותו וחי". נישוך הנחשים היתה לו רק מטרה אחת: הוא הראה לעם את הסכנות האורבות לו במדבר על כל צעד ושעל. ורק כח הנס של ה′ הרחיק אותן מעליו עד כה. והוא הרחיק אותן עד כדי כך, שלא נחשו ולא שערו את קיומן. ועתה, כל הנשוך יקבע בליבו את דמות הנחש, למען יזכור אותו גם לאחר מכן, כאשר חסד ה′ ירחיק את הנחשים. כך ירגיש תמיד בקיומן של הסכנות, שהגנת ה′ מעבירה אותן על פניהן בכל יום ובכל שעה, בלא שנהיה מודעים להן. ונמצא, שכל נשימה של חיינו תהיה מתנה חדשה של כח ה′ וטובו ונהיה בכל עת בבחינת ניצולים. והנה, אדם עשוי להתפייס עם כל גורל. גם עם השיגרה המביאה אותו לידי קוצר רוח משום שלא זכה במתנה אלוקית מיוחדת, אם רק יראה את עצמו בכל עת, כמי שניצל מן הסכנה בחסד ה′, וחייו ניתנו לו במתנה. הוא ירגיש כך, אם יראה את המשעול הצר, שכל חייו מתנהלים בו, אם ידע, שהוא מתהלך על פני תהום פעורה, והאל, הטוב והמטיב, מעלים אותה מעיניו, לבל יהא ראשו סחרחר. ובכנפי נשרים של עוזו וטובו, הוא מעביר אותה על פניו. הוא יברך את ה′, שגמלו כל טוב, אם רק יראה את "הנחשים השרפים" האורבים בדרכו, כשהם נעלמים מן העין. ורק הגנת ה′ הכל יכולה הופכת אותם מחוסרי אונים. ולפיכך, זה היה עונשם של אותם כפויי טובה, כפי שחז"ל כינו את החוטאים האלה, ה′ הסיר את המגן ואת המסך שהקהה עד כה את שיני הנחשים, והעלים אותם מן העין. וזו היתה, אפוא, רפואת הנשוך: יקבע בליבו את דמות הנחש וישווה אותו לנגדו תמיד: "והיה כל הנשוך - וראה אותו, וחי!"

 

בכל דרכיך דעהו

כל רגע בחיים, מחייב אותנו לשבח לאדון הכל, ולהודות על אותן סכנות וצרות האורבות לנו בדרכנו, ושנחסכות מעמנו בחסדו של הבורא יתברך. שאדם מסתובב עם תחושה שכזו אין חשש שהוא לא ימצא טעם בחיים. על אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת חובתו של מי שראה בעיני הבשר את חסדי ה′ עמו, או עם מישהו מבני ביתו.

 

ברוב עם

הנצי"ב מוולוז′ין עמד על מהותו של קרבן תודה שמאופיין בריבוי כמויות הלחם, מחד גיסא, ובצמצום בזמן אכילתו של הקרבן, מאידך גיסא. שכן, קרבן תודה הוא קרבן שלמים. והנה כל קרבנות השלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד. וכאן המצב חריג. הקרבן נאכל ליום ולילה אחד בלבד. מהו פשר הדבר, ומדוע זה כך?

מבאר הנצי"ב בפרשת "צו" וכותב, שתכלית התודה היא זו שבאה על נס. ובנס, ישנה חובה קדושה לפרסם הדבר ולקדש שם שמים ברבים, ישנו החיוב להפיץ את עובדת התרחשות הנס. אשר על כן, ריבוי הכמות והצמצום בזמן יוצרים בהכרח סיטואציה המחייבת להרחיב את מעגל הסועדים, וממילא זוכים לפרסומי ניסא. שכן, הכל חוקרים ומתעניינים: "ולשמחה מה זו עושה?" וכך בעל הקורבן מקיים סעודת רבת משתתפים, שבה הוא הולך ופורט את גודל הנס שחווה ועיין בספורנו שם (פסו′ י"א)שניסח רעיון זה בקצרה: וברבות הלחם יתפרסם הנס לאוכלים רבים.

זהו שאנחנו אומרים: "לך אזבח זבח תודה - ובשם ה′ אקרא". היינו קרבן תודה נחלק לשניים: לקרבן מחד גיסא ולעריכת סעודה שבה "ובשם ה′ אקרא", מאידך גיסא. וכן המשך: "נדרי ל-ה′ אשלם" כיצד? "נגדה נא לכל עמו" ושוב "בחצרות בית ה′". באיזה אופן? "בתוככי ירושלים", ששם נאכל את הקרבן תוך פרסום רב רושם לנס.

 

אין בעל הנס מכיר בניסו

ואדרבה, מי שנעשה עמו נס והוא איננו מכיר בניסו ′זוכה′ לביקורת חריפה מחז"ל וכדאיתא במדרש על חזקיהו המלך. ולכן אנו אומרים: "לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו". שכן, לפעמים אין בעל הנס מכיר בניסו.

מספרים על ר′ איצל′ה וואלוז′ינר שכך הסביר לגוי ששאלו, מהו שאנו אומרים: "הללו את ה′ כל גויים . . . כי גבר עלינו חסדו". הגויים יודעים ומודעים לתוכניותיהם השטניות ביחס למה שזממו הם לעשות לישראל. אך יש, והדברים לא יצאו לפועל, דברים שאנחנו איננו מודעים להם. ועל כן "הללו את ה′ כל גויים . . ."

לכן נודה ל-ה′: "שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו!" "זה היום עשה ה′, נגילה ונשמחה בו!"

 

יתרו אמר: "עתה ידעתי, כי גדול ה′ מכל האלוהים!" יתרו מודע ל"תוכניות המגירה" של המצרים, ואם כן הוא יודע להעריך את עוצמת הנס.לכן, גם כשדברים מתרחשים כבאורח טבעי, לכאורה, קיימת חובת אמירת "מזמור לתודה".

 

הכרת הטוב

אם כן, גם כשהמציאות איננה מאירה כלפינו, יש לדעת כי הרבה דברים איננו יודעים. ואילו היתה נחשפת בפנינו התמונה השלמה היינו פורצים בהלל והודאה ל-ה′ יתברך על חסדו וטובו הגדול.

 

זוהי, אפוא, הנקודה שבני ישראל "פספסו" בחושבם כי המציאות הניסית בה הם נתונים במדבר היא דבר המובן מאליו. אם הם היו מנסים לצאת משגרת הנס בודאי היו חשים ביד ה′ המלווה אותם לכל אורך הדרך.