ביאור הפסוק הוא שאדם המפריש מחלקו תרומה(הנקראת קדש) מתבואת השדה לכהן, יש לו רשות לבחור לאיזה כהן הוא רוצה לתת("לו יהיו"- הכוונה לבעלים), ומשעה שהגיעו לידי הכהן הרי נחשבים כרכושו הבלעדי של הכהן המקבל, ואין יכולת ביד הבעלים לחזור בהם מהנתינה.("לו יהיה"- לכהן המקבל).
חז"ל במדרש דורשים את הפסוק לא כפי הפירוש הפשוט הנ"ל, ומבארים שיש כאן יסוד גדול וחשוב שצריך כל אדם לזכור בכל רגע מימי חייו:
משל לאדם שהיו לו שלושה חברים, האחד אוהבו מאוד, השני אוהבו מעט, והשלישי לא היה אוהבו ולא חשבו למאומה.
פעם אחת שלח המלך לקרוא לאותו אדם, וסריסי המלך הבהילו להביאו לפניו, והיה זה האדם מתירא ואומר, שמא הלשינו עלי לפני המלך ויהרגני, אלך לחברי אוהבי, אשר בטחה נפשי בו, ואבקשנו שילך לפני המלך, כדי שימליץ טוב עלי.
הלך וקרא לאוהבו הראשון שהיה אוהבו ביותר, ולתדהמתו הרבה, לא אבה ללכת עמו, עזבו והלך בפחי נפש.
החליט בנפשו ללכת אל אוהבו השני ולבקש מלפניו ללכת עמו לפני המלך. אמנם הלה הסכים ללכת איתו, אבל לא להכנס אל המלך.
הלך אצל השלישי, שלא היה חושבו לכלום, ובקש שילך איתו לפני המלך, אחרי אשר סיפר לו כל מה שאירע לו עם שני חביריו.ולהפתעתו, אמר לו אל תירא, אני אלך איתך ואכנס לפני המלך ואליץ בעדך עד שתנצל מידו ולא תאונה אליך רעה. הלך עמו ולימד עליו זכות והצילו.
כך גם בחיי האדם, האוהב הראשון שאדם אוהב ביותר בעולם הזה, הוא הממון, ואע"פ שחביב הוא הממון לאדם מאוד, עוזבו ביום פטירתו ולא יוליך בידו מאומה, שנאמר "לא ירד אחריו כבודו".
האוהב השני שיש לאדם הוא משפחתו,בניו וקרוביו שהם מלוים אותו עד לקבר ולאחר שנקבר האדם, נפרדים מעליו ועוזבים אותו לנפשו.
החבר השלישי,הוא התשובה ומעשים טובים, אשר "צדקתם עומדת לעד" שדווקא הם מליצים בעד האדם ומגנים עליו, למרות שהאדם לא יחס להם חשיבות, שנאמר "והלך לפניך צדקך".
והמלך ששלח אחריו הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה שאין לפניו משוא פנים ולא מקח שוחד, ולא ינצל אדם מדינו כי אם בתורה ובמעשים טובים שהם הקדשים של האדם.
"איש את קדשיו לו יהיו"- בא להזכירנו וללמדנו מי הם ריעינו ואוהבינו האמיתיים בעולם הזה אשר מוכנים להמליץ טוב בעדנו לפני אדון כל. "לו יהיו"- הם נמצאים עם האדם בקביעות ולא יעזבו אותו.
המשך הפסוק נראה כמעין הדרכה של התורה לרכוש את האוהבים הנכונים בעולם הזה "אשר יתן לכהן"- ביטוי לצדקה וחסד- מי שיעסוק בחסדים ובמעשים טובים. "לו יהיה"- הזכות מאותם המעשים שייכת לאדם באמת.
נמצינו למדים שיש אוהבים לאדם בעולם הנראים לו כידידי אמת אך בשעת דוחקו הם עוזבים אותו לנפשו- ובכללם כל רכושו החומרי של האדם.
אך ידידי האמת של האדם הם כל הקניינים הרוחניים: לימוד תורה, תפילה מעשים טובים וכו'.
מדי פעם אני שומע אנשים נאנחים על כך שעוד שנה עברה והנה הם נהיים יותר מבוגרים, עד כדי כך שמתביישים לומר את גילם האמיתי. ואמרתי פעם לאחד מהם: על מה אתה מצטער? ממה אתה מתבייש? שאתה הולך ומזדקן? שלא תוכל להנות עוד? וכי זוהי מטרתנו בעולם.. הרי מטרתנו בעולם היא להרבות בקניינים רוחניים, והרי משפחה יש לך, את ילדיך אתה מחנך למידות טובות ויראת שמיים, אתה קובע עיתים לתורה "דבר יום ביומו" מקיים מצוות, מענג את השבת, ומרבה בשמחה בימים טובים, נותן צדקה לפי היכולת. נמצא שכעבור שנה השארת רושם בעצמך ומסביבך, ויש לך עוד שנה בשביל להמשיך ולפעול להוסיף קניין בעצמך, ומדוע תצטער על עולם שעובר..