בפרשתינו אנו קוראים על מעשה דינה אשר יצאה לראות בבנות הארץ ,נחטפה ע"י שכם ועונתה על ידיו, ועל ההחלצות של שמעון ולוי להוציאה מביתו של שכם ומשפחתו.
לאחר המעשה ,שהכאיב עד למאד ליעקב ובניו, התורה ממשיכה לפרט "ותדבק נפשו, בדינה בת-יעקוב; ויאהב, את-הנערה, וידבר, על-לב הנערה.."
ולכאורה נשאל מה הצורך של התורה לפרט שנפשו של שכם דבקה בדינה, אהב אותה ודיבר על ליבה הרי הוא פגע בה ובנפשה ומה זה יעזור?
עוד דבר תמוה נמצא במדרש חז"ל(בראשית רבה פ, י"א) על הפסוק "ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו.." שמעון ולוי לאחר שהורגים את שכם ומשפחתו מוציאים את דינה ולוקחים אותה עימם לבית יעקב- "ר' יודן אמר גוררין בה ויוצאין- שלא היתה רוצה לצאת משם" – דינה, אחר כל מה שעברה, רוצה להשאר בבית שכם, ולא עוד אל שצריך לגרור אותה משם.
על כך היה אומר הרב ירוחם הלוי זצ"ל( משגיח ישיבת מיר- בספרו "דעת תורה" עמ' רי'א)- שכאן התורה מגלה לנו כח גדול שיש בעולם, אשר יכול להכשיל ולהפיל את האדם כל פעם מחדש- "כח הפיתוי" כשהלב מתפתה לדבר מסוים, אין שום עצה ותחבולה להנצל ממנו, שנכנסים דברי פיתוי בלבו של אדם, לא יועילו לו כל החכמות שבעולם.
כך עשה גם שכם, "וידבר על לב הנערה" דיבר ללב, לרגש לא אל השכל. ודינה נופלת ברשתו עד כדי כך שמסרבת לברוח כאשר אחיה מגיעים להצילה.
כל אדם בחייו נתקל אין ספור פעמים בפיתויים של רגש: לדוגמא נכנס אדם לחנות לחפש מעיל מסוים, והמוכר מראה לו כמה דוגמאות של מעילים. לאחר שמברר האדם הל המחיר ושומע מחיר קצת יקר, מחליט לעזוב את החנות ולפנות לחנות אחרת. אך המוכר לא מוותר, מראה לו עוד מעילים, מלביש אותם על אותו אדם, אומר לו כמה זה יפה עליו. והמחיר? לא יקר בכלל, להפך הוא אפילו מפסיד, ומוכר לו בזול כדי לקיים מצוות "גמילות חסדים"...
אדם נבון חושב בשכלו, הרי ברור שדברי המוכר הינם דברי הבל ושטות, ואין לסמוך על דבריו כלל, וגם מיודענו האדם שחפץ לקנות יודע זאת. אבל בליבו של זה האדם כבר נכנסו דברי הפיתויים האלה, והוא כבר "שבוי" אצל המוכר שכבר ארז לו את המעיל בעטיפה נאה, ובשקית מכובדת, והכל מוכן ומזומן, המקח נגמר...
מיד לאחר ששילם הקונה ועזב את החנות, החל מתבייש בעצמו ומתחרט איך הסכים להתפתות ולקנות דבר במחיר כזה. מקרים כאלו קורים פעמים רבות במשך החיים באופנים שונים, התשובה היא: "סוף מעשה במחשבה תחילה", בפעם הבאה צריך לדעת לא להכנס לתוך מקומות שעלולים לפתות אותנו "הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה"(משלי ב, ט"ז). "השמרו לכם פן יפתה לבבכם" כי ברגע שהלב מתפתה לדבר מסוים, אין כח וחכמה שבעולם שיכולים לעזור..
מעשה באדם אחד שהיה חוטב עצים מן היער בכל יום לצורך פרנסתו. יום אחד בתקופת תמוז היה חם מאוד, אחר שחטב עצים נתעייף מאוד, שכב תחת אחד העצים, נאנח והתחיל לבכות על מר גורלו ועל עבודתו הקשה, ותוך כדי כך נרדם.
ויחלום,והנה אותו חוטב עצים רואה בחלומו שבא אליו נער נחמד יפה עיניים ובידו שרביט זהב, ואומר לו שה' שמע את תפילתו ובכייתו, והכריז הנער: ועתה שאל ממני שאלה ואמלא בקשתך! אמר לו החוטב הנרגש: שאלתי ובקשתי, שכל דבר שאגע בו יהפך להיות זהב. אמר לו הנער: כן יקום וכן יהיה ונעלם.
ניסה החוטב לגעת בחבילת העצים של ידו, והנה העץ נהפך לזהב. לא מאמין למראה עיניו נוגע גם בכד החרס וגם הוא נהפך לזהב. שמח מאוד החוטב ואמר שמע ה' את תפילתי, מעתה והלאה אמלא את ביתי אוצרות זהב, כל מה שאגע בו או אדרוך עליו יהיה זהב! ואהיה רם ונישא על כל מלכים ונסיכים ועשירים וגבירים!
בהיות החוטב שש ושמח בחלומו, הרגיש כי מצא הוא מאד, כחום היום.. הושיט את ידו אל כד הזהב אשר לידו, וכשנגעו בשפתיו המים מיד נהפכו לזהב... וכשרצה להשיב את נפשו בדבר מאכל נהפך גם הוא לזהב..
או אז הרגיש החוטב בכסלותו, בתאוה ובפיתוי הכוזב אשר התאוה והתפתה לו, והחל לבכות בחלומו על מר גורלו- מה אוכל ומה אשתה? וייקץ החוטב והנה חלום.. מביט מסביבו ורואה את היער וכן לידו עדיין מונח כד החרס מלא במים וחבילת העצים.. שמח שמחה גדולה ואמר: הנה חלום זה הראני כי לא טובה התרעומת אשר נתרעמתי על עמלי, וכמה רעה היא התאוה והפיתוי לכסף וזהב, שכל תאוות האדם המה הבל וריק ומעשה תעתועים, ואיזהו עשיר השמח בחלקו.(עוד יוסף חי ).
