מלאכת בישול

 

 

*מהו בישול:

שמות (ט"ז\כ"ג): "ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' מחר את אשר תאפו אפו ואת אשר-תבשלו בשלו ואת כל-העדף הניחו לכם למשמרת עד-הבקר".

רש"י: "מה שאתם רוצים לאפות בתנור אפו היום הכל לשני ימים ומה שאתם צריכים לבשל ממנו במים בשלו היום. לשון אפייה נופל בלחם ולשון בישול בתבשיל".

 

שבת (עד:): "אמר רב אחא בר רב עוירא האי מאן דשדא סיכתא לאתונא [רש"י: שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה] חייב משום מבשל, פשיטא! מהו דתימא לשרורי [לחזק ואין כאן בישול] מנא קא מיכוין קמ"ל דמירפא רפי [ע"י חום האור והמים שבתוכו יוצאין ולאחר שיצאו מימיו קמיט מתקשה וכי רפי ברישא הוי בישולו] והדר קמיט.

אמר רבה בר רב הונא האי מאן דארתח כופרא [שהתיך זפת] חייב משום מבשל פשיטא מהו דתימא כיון דהדר ואיקושא [חוזר ומתקשה] אימא לא קמ"ל".

 

ירושלמי (שבת, ז'\ב'): "הצולה והמטגן השולק והמעשן כולהן משום מבשל".

 

רמב"ם (שבת, ט'\ו'): "המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהם הרי זה תולדת מבשל וחייב וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל כללו של דבר: בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך הרי זה חייב משום מבשל".

משנ"ב ומנוחת אהבה: רק שינוי משמעותי נחשב בישול.

 

 

*שיעור התחייבות:

רמב"ם (שבת, ט'\א'): "האופה כגרוגרת חייב אחד האופה את הפת או המבשל את המאכל או את הסממנין או המחמם את המים הכל ענין אחד הוא שיעור המחמם את המים כדי לרחוץ בהן אבר קטן ושיעור מבשל סממנין כדי שיהיו ראויין לדבר שמבשלין אותן לו".

 

 

*בישול בחמה\תולדות חמה:

שבת (לח:) במשנה: "אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרין [רש"י: לא ישברנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה מחומו של סודר] ור' יוסי מתיר...".

בגמרא: "ולא יפקיענה בסודרין: והא דתנן נותנין... ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו? לימא רבי יוסי היא ולא רבנן. אמר רב נחמן בחמה דכ"ע לא פליגי דשרי בתולדות האור כ"ע לא פליגי דאסיר. כי פליגי בתולדות החמה, מר סבר- גזרינן תולדות החמה אטו תולדות האור, ומר סבר- לא גזרינן".

 

רמב"ם וכן שו"ע (ג'): "כשם שאסור לבשל באור כך אסור לבשל בתולדת האור, כגון: ליתן ביצה בצד קדרה או לשברה על סודר שהוחם באור כדי שתצלה; ואפילו בתולדת חמה, כגון: בסודר שהוחם בחמה, אסור גזירה אטו תולדת האור... אבל בחמה עצמה, כגון: ליתן ביצה בחמה או ליתן מים בחמה כדי שיוחמו, מותר".

משנ"ב: וגם בדיעבד אסור.

פניני הלכה: "לדעת כמה פוסקים אסור להשתמש במים שבאים מדוד שמש, משום שהמים מתחממים שם בעזרת הקולטים והצינורות השחורים, ואם כן הם מתחממים בתולדות החמה. ואזי כל פעולה של הוצאת מים חמים מדוד השמש, גורמת לכניסת מים קרים תחתיהם, והם יתבשלו ויתחממו שם. וכך כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד מ"ד), ובשו"ת אז נדברו (ח"א ל"ד). ועוד נימוק לאיסור, שהואיל ובכל דוד שמש יש גם אפשרות חימום בחשמל, יש חשש שאם יקלו להשתמש במים שהתחממו בשמש, יבואו להקל במים שהתחממו בחשמל, (ובישול מים על ידי דבר שהתחמם באש אסור מהתורה). וכך כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (פ"א סעיף מ"ה) בשם הרב אוירבאך, שטוב להימנע מלהשתמש במים חמים מדוד השמש.  

אבל לדעת הרב קפאח ובעל הציץ אליעזר (ח"ז יט), מותר להשתמש במים חמים מדוד השמש, משום שזה נחשב חימום בשמש עצמה, והקולטים רק מסייעים לריכוז וקליטת קרניה. ואם כן אין שום בעיה שיכנסו מים קרים לדוד, שהרי מותר לבשל בשבת בקרני החמה. וכן דעת הרב פרנק (הר צבי או"ח קפ"ח), וכן פסק בשו"ת יביע אומר (ח"ד ל"ד), ובאור לציון (ח"ב ל, ב)".

*גם אם נאמר שזה תולדות חמה: יש כאן פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן ונעשה ע"י גרמא- מותר.

 

 

*בישול בחשמל:

חזון איש וכן מנוחת אהבה (ב', י'\י'): "חום שנוצר ע"י חשמל נחשב לאש גמורה לענין בישול בשבת. לפיכך, אסור מן התורה לבשל בשבת בכירים או בתנור או בפלטה ושאר מכשירי חשמל המתחממים ע"י חשמל".

ילקו"י: "חולה שיש בו סכנה שהרופא אומר שצריך לבשל עבורו תבשיל מסויים, יש להעדיף לבשל במיקרו-גל, או בטורבו-גל. ואם אין להם מכשיר כזה יש להעדיף לבשל בכל מכשיר חשמלי, מאשר לבשל על-ידי גז וכדומה".

 

 

*בישול במקרוגל:

אגרות משה (או"ח, ג'\נב'): אסור מדאורייתא.

ילקו"י (שבת ג' עמוד קנ): "אסור לבשל בשבת גם במיקרו גל, אף אם ניתקו ממנו את המנורה, או שפועל על ידי שעון שבת. ויש אומרים שעצם הבישול במיקרו גל אין בו איסור מבשל מן התורה, ויש חולקים ואומרים שכל דבר שטמון בו כח לבשל, והוא דרך בישול, אסור מן התורה. ועל כל פנים מדרבנן מיהא אסור לבשל בשבת גם במיקרו גל שאין בו מנורה".

 

 

*בישול דבר שנאכל חי:

אורחות חיים, תוס' ורא"ש: בישול שייך גם בדבר שנאכל כמות שהוא חי.

רמב"ם (ט'\ג'): "...המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור".

(א'): "האופה כגרוגרת חייב אחד האופה את הפת או המבשל את המאכל או את הסממנין או המחמם את המים הכל ענין אחד הוא שיעור המחמם את המים כדי לרחוץ בהן אבר קטן...".

 

שו"ע (שי"ח\ד'): "תבשיל שנתבשל כל צרכו, יש בו משום בישול אם נצטנן...".

(רנ"ד\ד'): "פירות שנאכלין חיין, מותר ליתנם סביב הקדירה אע"פ שא"א שיצלו קודם חשכה; ומיהו צריך ליזהר שלא יחזיר הכיסוי אם נתגלה משחשיכה, ושלא להוסיף עליו עד שיצולו, מפני שממהר לגמור בישולם בשבת".

 

 

*בישול במוצק:

שבת (יט:) במשנה: "אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום".

(כ.) בגמרא: "וכמה א"ר אלעזר אמר רב כדי שיצולו מבעו"י כמאכל בן דרוסאי איתמר נמי אמר רב אסי א"ר יוחנן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי נכרים תניא חנניא אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו ע"ג כירה ואע"פ שאין גרופה וקטומה".

[רמב"ם (ג'\טז'): "אין צולין בשר ובצל וביצה על גבי האש אלא כדי שיצולו מבעוד יום ויהיו ראויין לאכילה ואם נשארו אחר כן על האש בשבת עד שיצולו הרבה מותר מפני שהן כמצטמק ורע לו...".]

 

רש"י: 3\1 בישול, רמב"ם: 2\1 בישול.

שו"ע: (רנ"ד\ב'): "אין צולין בצל וביצה או בשר ע"ג גחלים, אלא כדי שיצלה מבע"י משני צדדיו, כמאכל בן דרוסאי שהוא חצי בישולו...". (מדובר בדין השהייה מערב שבת ולא נתינה בשבת עצמה).

שו"ע (יו"ד, קי"ג\ח'): "נתן ישראל קדרה על האש וסלקה, ובא עובד כוכבים והחזירה, אסור. אלא אם כן הגיע למאכל בן דרוסאי, שהוא שליש בישולו, כשסילקה"?

מ"א: "עיין ב(יו"ד סי' קי"ג) די"א שהוא שליש בישולו? והכא פסק לחומרא משום חומרא דשבת".

 

 

רמב"ם וטור (ע"פ ב"י): ממאב"ד עד כל צורכו- אסור מדאורייתא.

ר"ן ותוס': ממאב"ד עד כל צורכו- אסור מדרבנן.

 

שו"ע (ד'): "...ואם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כמאכל ב"ד, שייך בו בישול אפילו בעודו רותח".- רמב"ם.

 

 

*דין מגיס והוצאת מאכל מכלי ראשון:

ביצה (לד.): "תניא אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד מביא את המים ואחד נותן בתוכו תבלין ואחד מגיס כולן חייבין".

שבת (יז.) במשנה: "אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין וב"ה מתירין".

(יח.) בגמרא: "צמר ליורה לגזור אמר שמואל ביורה עקורה וניחוש שמא מגיס בה בעקורה וטוחה".

 

רמב"ן ורשב"א: הגסה ראשונה אסורה דווקא לפני בישול מאב"ד (הם סוברים שאחרי מאב"ד אין בישול ואין הגסה).

רמב"ם (ג'\יא'): "אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת והיא על האש להוציא ממנה בשבת מפני שמגיס בה וזה מצרכי הבישול הוא ונמצא כמבשל בשבת".

מ"מ: מגיס חייב עד כל צורכו- דווקא ע"ג האש.

כ"מ: מגיס חייב עד כל צורכו- וגם אם אינו על האש (ב"י: וכן אסורה הוצאה בכף, אבל אם נתבשל כל צורכו- ניתן להוציא בכף אפילו אם נמצא ע"ג האש.).

מהר"י וויל: גם אחרי כל צורכו וגם כשאינו ע"ג האש חייב משום מגיס, (דרכי משה: וכן אסורה הוצאה ע"י כף תמיד).

כל בו: גם אחרי כל צורכו יש חיוב אם מגיס ע"ג האש. (אליהו רבה: משמע שאסור הוצאה בכף ע"ג האש).

 

 

שו"ע (רנ"ב\א'): "...והמגיס בקדרה, אפי' אינה על האש, חייב משום מבשל".

 

שו"ע (שי"ח\יח'): "האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור, אם לא נתבשל כ"צ אין מוציאין בכף מהם שנמצא מגיס ואיכא משום מבשל ואם נתבשל כל צרכו מותר אבל צמר ליורה אע"פ שקלט העין אסור להגיס בו (פי' לנענע אותו בכף)".- רמב"ם ע"פ כ"מ.

רמ"א: "הגה: ולכתחלה יש ליזהר אף בקדירה בכל ענין".- מהר"י וויל.

משנ"ב (ס"ק קיז'): "אלא יהפוך הקדירה לקערה ולא יוציא בכף ועיין באחרונים דלא נהיגין להחמיר בזה דבאמת העיקר כמו שכתבנו מתחלה דמבושל כל צרכו אפי' להגיס מותר וכמבואר לקמן בסימן (שכ"א סוף סי"ט) והרוצה להחמיר יחמיר בהגסה ממש אבל להוציא בכף אין להחמיר כלל בנתבשלה כל צרכה ואינה על האש".

ילקו"י: "מי שעבר ובחש [הגיס] במזיד בתבשיל שעדיין לא נתבשל כל צורכו: אם התבשיל היה ראוי לאכילה על-ידי דחק גדול- מותר לאוכלו בשבת, אפילו אם הקדרה היתה עומדת על האש. אבל אם התבשיל לא היה ראוי לאכילה גם על-ידי הדחק,  [שלא הגיע למאכל בן דרוסאי]- אסור לאכול מתבשיל זה בשבת. ואם עשה כן במזיד תבשיל זה אסור לו לעצמו לעולם. ואם התבשיל נמצא על הפלאטה, וכבר נתבשל כל צרכו, אין איסור להגיס בתוכו, מאחר שאין לאסור משום מיחזי כמבשל בתבשיל הנמצא על פלאטה, אחר שאין דרך לבשל על פלאטה ברוב פעמים".

מנוחת אהבה: בשם הריטב"א והרמב"ן- שאפילו אם מבושל כל צורכו אין להגיס ע"ג האש כיון שמיחזה כמבשל, אבל באש מכוסה בפח, או בפלטה אין בעיה להגיס כיון שאין דרך לבשל שם ביום חול.

 

 

*החזרת מכסה לסיר:

תורמה, סמ"ג, טור ושו"ע (רנ"ז\ד'): "...אבל אם אינה מבושלת כ"צ, אפילו להוסיף על הכיסוי, אסור שתוספת זה גורם לה להתבשל".

בית מאיר, גר"א ומשנ"ב: בכל כיסוי אסור כיון שמוסיף בישול.

ילקו"י: "קדרה שיש בה תבשיל חם ועומדת על האש או על הפלאטה, והוציא את המכסה... ונתברר שהתבשיל עדיין לא נתבשל כל צרכו, אסור לחזור ולכסות את הקדרה בשבת, מפני שממהר את בישולו".

"אם עבר והחזיר את המכסה, אם התבשיל היה מבושל כמאכל בן דרוסאי [שראוי לאכול מהתבשיל על-ידי הדחק] אין לאסור לאכול מהתבשיל בשבת. אבל אם התבשיל עדיין לא הגיע למאכל בן דרוסאי, נראה להחמיר שלא לאכול מתבשיל זה, שמאחר ומעשה הכיסוי מיהר את בישולו, חשיב כמבשל בשבת שאסור ליהנות מאותו תבשיל...".

פניני הלכה: כן אסור לקרב את האוכל למקום יותר חם בפלטה אם עדיין לא התבשל כל צורכו.

 

 

*בישול נוזלים (יד סולדת בו):

שבת (מ:): "א"ר יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר והיכי דמי יד סולדת בו אמר רחבא כל שכריסו של תינוק נכוית".

רש"י, רא"ש, איסור והיתר: יד אדם בינוני נכוות בהם (לא יודעים מתי כרסו של תינוק נכוות). [דרכי תשובה ויבי"א: שאין יכול להניח ידו שם זמן מועט].

רמב"ם (שבת, כ"ב\ד'): "עד שתהא כריסו של תינוק נכוית בהן".

בן איש חי: שיעור כירסו של תינוק נכוות נמדד אם לא ניתן לשתות את המשקה בבת אחת מחמת חומו.

 

שו"ע (שי"ח\י"ד): "מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקים כנגד האש להפיג צנתן, ובלבד שיתנם רחוק מהאש בענין שאינו יכול להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת (פי' מתחממת ונכוית) בו, דהיינו מקום שכריסו של תינוק נכוית בו...".

(י"ז): "אסור ליתן צונן (על המיחם), אפילו להפשיר, כל שהמיחם חם כל כך שאילו היה מניחו שם הרבה היה בא לידי בישול, דהיינו שיהיה יד סולדת בו...".

תבואות שור ומנוחת אהבה: כיון שלא בקיאים בשיעור כירסו של תינוק צריך להחמיר בכלי ראשון עד שיצא הספק מליבו (שיעור שאין אדם יכול לשתותן בבת אחת בגלל החום). ולכן לתת במקום שלא יוכל להתחמם יותר מ45 מעלות צלזיוס- מותר. אבל להחזיר תבשיל ע"ג פלטה- צריך להחמיר אלא אם כן המים בשיעור שאצבעו של אדם נכוות- כ60-65 מעלות.

יבי"א (ג'\כד') וכן ילקו"י: "והעיקר להלכה לשער באופן שכל שאפשר לאכלו או לשתותו מבלי לצננו, לא הוי יד סולדת בו".

 

 

*בישול פת:

שבת (יט:) במשנה: "אין נותנין פת לתנור עם חשכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד".

(כ.) במשנה: "...ר"א אומר כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור".

 

שו"ע (רנ"ד\ה'): "אין נותנין סמוך לחשיכה פת לתנור, אלא כדי שיקרמו (פי' שיעלה על פני הלחם קרום וקליפה מחמת האש) פניה המדובקים בתנור; ולא חררה ע"ג גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה שכנגד האש".

 

 

*כלי ראשון:

שבת (מב.) במשנה: "האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין [רש"י: משתחשך דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל], אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי [דכלי שני אינו מבשל]".

 

תוס', רבנו יונה, מאירי, ר"ן: כלי ראשון מבשל גם כאינו ע"ג האש.

ב"י: דייק מהגמרא (מ:) שמשמע שכל זמן שהיד סולדת מבשל- גם אם אינו על האש.

 

שו"ע (ט'): "כלי ראשון (פי' הכלי שמשתמש בו על האש) אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש מבשל, כל זמן שהיד סולדת בו. לפיכך אסור ליתן לתוכו תבלין...".

מ"א (ס"ק כח'): "...מיהו בירושלמי איתא דעשו הרחקה לכלי ראשון אפילו אין היס"ב, וכ"כ בתשב"ץ...".

ש"ך גר"א ומשנ"ב וכן מנוחת אהבה ועוד: "ואם אין היד סולדת בו מותר לחמם בו כל דבר".

 

 

*עירוי מכלי ראשון:

א. על דבר מוצק:

פסחים (עו.): "... חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר... תניא כוותיה דשמואל... חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח חם לתוך צונן מדיח כיון דחם הוא אדמיקר ליה אי אפשר דלא בלע פורתא קליפה מיהא ניבעי אלא אימא חם לתוך צונן קולף...".

 

ר"י: מבשל ככלי ראשון.

ר"ת, ספר התרומה, אור זרוע, רמב"ם (ע"פ המ"מ), רא"ש (ע"פ הב"י): מבשל כדי קליפה.

רשב"ם (בתוס'), רמב"ן, ר"ן, רשב"א: עירוי דינו ככלי שני.

 

שו"ע (י'): "אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון".- רמ"א לא חלק.

שו"ע (יו"ד, ס"ח\י'): "אין מולגין גדיים וטלאים ועופות בכלי ראשון אלא אם כן ניקר את החלב ומלחם. וכן לא יערה עליהם מכלי ראשון. ואם עירה, די בקליפת העור...".

רמ"א: "הגה: ולא מקרי עירוי אלא כשלא פסק הקלוח מכלי הראשון כשנגע למטה, אבל אם פסק כבר לא מיקרי עירוי, ואינו אוסר".

משנ"ב: "העירוי מכ"ר קי"ל דהוא מבשל כדי קליפה ואפי' בדיעבד אסור אם עירה להדיא עליהן שלא נפסק הקילוח".- אבל אם נפסק הקילוח בדיעבד מותר (כך הבין ברמ"א).

ילקו"י: "בן ישיבה ספרדי הלומד בישיבה של יוצאי אשכנז, שנודע לו שהוסיפו מים רותחים לתוך תבשיל שנצטמק בשבת, מותר לו לאכול מתבשיל זה בשבת... אבל אם הספרדי רואה שהתבשיל נצטמק, אסור לו לומר לאשכנזי להוסיף לתוך התבשיל מים רותחים, דמאחר ודין זה אסור לספרדי לעשותו, אין לצוות לאחר לעשות כן בשבילו".

 

 

*עירוי מכלי ראשון לתוך כלי ראשון:

נימוקי יוסף בשם רבנו יונה: אוסר לערות מכלי ראשון לתוך כלי ראשון.

רשב"א: כיון שאין בישול אחר בישול בלח, מתיר לערות.

 

שו"ע (רנ"ג\ד'): "יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבע"י קומקום של מים חמין ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק (וע"ל סי' שי"ח)".- רבנו יונה (עירוי ככלי שני).

 

ש) שו"ע (שי"ח\י'): "אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון".- עירוי ככלי ראשון?

אגלי טל: פסק רבנו יונה רק אם העירוי ירד מיד סולדת בו.

הרב משאש: מתיר לערות מכלי ראשון רותח לכלי ראשון רותח.

יחוה דעת: החמיר ברבנו יונה ואוסר גם אם העירוי רותח, ובנוסף פסק את החומרא של ר"ת שעירוי מבשל (ככלי ראשון ולפחות כדי קליפה).

משנ"ב (רנ"ג\ס"ק פ"ד): "ועיין באחרונים שכתבו דלפי מה שיבואר לקמן (בסימן שי"ח סט"ו) בהג"ה דאנן נוהגין כהפוסקים דאם לא נצטנן לגמרי אפילו בדבר לח אין בו משום בישול עוד א"כ אפילו אם אחד אין היד סולדת בו ויתחמם ע"י התערובות ג"כ שרי".

 

 

ב. על משקה:

שבת (מא.) במשנה: "המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן".

(מב.): "ת"ר נותן אדם חמין לתוך הצונן...".

תוס' (שבת (מב.)) ורבנו ירוחם: ניתן לערות חמים על צוננים בתנאי שלא יהיו החמים מרובים על הצוננים.

רשב"א, ר"ן, תוס (פסחים (מ:)) אור זרוע: מותר גם אם הצוננים מועטים.

 

רמב"ם (כ"ב\ו'): "ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך החמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה".

גר"א וט"ז: הרמב"ם אוסר עירוי מכלי ראשון אפילו על צוננים מרובים.

ב"י: כלי ראשון מותר אפילו על צוננים מועטים ("שלא יהיו בכלי ראשון"- הכוונה צוננים לחמין).

 

שו"ע (יב'): "מיחם שפינה ממנו מים חמין, מותר ליתן לתוכו מים צונן (מרובים) כדי להפשיר; ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן, או צונן לתוך חמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שמחממין הרבה".

רמ"א: "הגה: ואם המים מרובים כל כך שא"א שיתבשלו, רק שיפיגו צנתן, אפילו בכלי ראשון שרי רק שלא יהיה על האש".- כטור.

בית מאיר, ביאור הלכה וילקו"י: נכון להחמיר שיהיו הצוננים מרובים.

ילקו"י: "מי שיצק תמצית תה לתוך כוס, ועירה על התמצית מים רותחים מכלי ראשון, אף- על-פי שלכתחלה יש לערות קודם את הרותחין לתוך כוס ריקן, ורק לאחר מכן לערות עליו ממי התמצית, מכל מקום בדיעבד שעבר ועשה כן מותר לשתות מתה זה, ואין לאוסרו משום מעשה שבת, ובפרט שיש שכתבו להקל בזה אף לכתחלה כאשר יבואר בהלכות בישול".

שש"כ: "מותר לשפוך מים חמים, אפילו לתוך כלי ראשון העומד ע"ג האש, לתוך כוס שיש בה מים קרים מרובים- בתנאי שהמים הקרים לא יתחממו ע"י כך שהיד תהא סולדת בהם".

"וכן מותר לשפוך מים קרים מרובים לתוך כלי המכיל מים חמים, גם אם הללו נתונים בכלי ראשון (שלא על האש) בתנאי... שאלה לא יתחממו כדי שהיד סולדת בהם וכאשר ישפוך את מים הקרים, מן הדין ישפוך בבת אחת...".

 

 

*כלי שני:

שבת (מ:): "א"ר יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת: שמע מינה- שמן יש בו משום בשול, וש"מ כלי שני אינו מבשל וש"מ הפשרו זהו בשולו".

תוס': "ושמע מינה כלי שני אינו מבשל- תימה מאי שנא כלי שני מכלי ראשון דאי יד סולדת אפי' כלי שני נמי ואי אין יד סולדת אפילו כלי ראשון נמי אינו מבשל?

ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר".

 

שו"ע (י"ג): "מותר ליתן קיתון של מים או של שאר משקים בכלי שני שיש בו מים חמין, אבל בכ"ר אסור".

 

 

*מצקת:

מהרי"ל, פרי חדש ועוד: המצקת נחשבת לכלי שני, ואזי קערת המרק היא כלי שלישי.

הט"ז והש"ך: סוברים שהמצקת נחשבת ככלי ראשון.

משנה ברורה (ס"ק פ"ז): "אם שואב בכלי ריקן מתוך כלי ראשון י"א דדינו ככלי ראשון, ובפרט אם משהה הכלי ריקן בתוכו עד שמעלה רתיחה ודאי מקרי כ"ר [אחרונים]".- חושש שדינה ככלי ראשון.

ילקו"י: "המצקת... דינה ככלי שני. אבל אם שהתה המצקת בתוך הסיר עד שעלו הרתיחות בתוכה, יש לה דין כלי ראשון... והמחמיר במצקת בכל גוונא תבא עליו ברכה".

 

 

*דין גוש:

ריטב"א, מרדכי, שערי דורא, ר"ן וכן רמ"א (יו"ד, קה'\ג'): "הגה: וכל זה לא מיירי אלא בחום כלי ראשון, כגון מיד שהסירו מן האש מניחו עם ההיתר. אבל אם כבר מונח בכלי שני, ואחר כך מניח ההיתר אצלו או עליו, אינו אוסר כלל, דכלי שני אינו אוסר, כמו שנתבאר".

ספר איסור והיתר, וכן ש"ך, ט"ז, מ"א, מהרש"ל: גוש בכלי שני מבשל כל זמן שהיד סולדת בו.

משנ"ב (ס"ק קיח'): "דה"ה במעביר את השפוד שתחוב עליו הצלי מהאש כ"ז שהוא רותח שהיס"ב אסור לטוח עליו ואפילו אם הניח אח"כ על הקערה שהוא כ"ש ג"כ אסור דהא כמה פוסקים סוברים דדבר גוש כ"ז שהיס"ב אפילו בכ"ש מבשל ומ"מ בדיעבד אין לאסור כשהוא מונח בכלי שני דסמכינן על הפוסקים דכלי שני אינו מבשל בכל גווני".

מנוחת אהבה: מעיקר הדין לא מבשל, ונכון להחמיר.

ילקו"י: "יש אומרים שאף-על-פי שכלי שני אינו מבשל, היינו דוקא בדבר לח, שדפנות הכלי מצננות את מה שבתוכו. אבל דבר יבש וגוש, שאין בו רוטב, וכגון אורז וחתיכות בשר או דגים וכדומה, דינם ככלי ראשון כל זמן שהיד סולדת בהם [מהרש''ל].  ויש חולקים וסוברים שאין לחלק בזה בין דבר לח לדבר גוש ועב, שלעולם כלי שני אינו מבשל. וכן עיקר לדינא. ולכן מותר לערות מרק צונן לתוך אורז חם שהיד סולדת בו שבצלחת, או לתוך חתיכת בשר רותח שבכלי שני".

חזו"א (יו"ד, ט'\ה'): לכו"ע, אין להניח גוש מכלי ראשון על נוזלים כיון שכל זמן שלא הגיע לכלי שני מבשל (ואף יותר חמור מעירוי שנפסק הקילוח).

שש"כ: גוש להחמיר ככלי ראשון.

 

 

*בישול אחר בישול ביבש:

שבת (קמה:) במשנה: "כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת".

כל הפוסקים וכן שוע (ט"ו): "דבר שנתבשל כ"צ והוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו".

רמ"א: "הגה: ואפי' נצטנן כבר...".

וכן שו"ע (ד'): "...אבל דבר שנתבשל כבר, והוא יבש, מותר לשרותו בחמין בשבת".

 

 

*בישול אחר: אפיה, צליה או טיגון:

ראביה, מרדכי ואגודה: אין בישול אחר אפיה, טיגון או צליה.

רא"ם, סמ"ג, סמ"ק וטור: יש בישול אחר אפיה צליה או טיגון.

 

שו"ע (ה'): "יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אח"כ במשקה יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין".

רמ"א: "הגה: בכלי שני; ויש מקילין אפילו בכלי ראשון; ונהגו ליזהר לכתחלה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו".

מטה יהודה, יחוה דעת ומנוחת אהבה: שו"ע כראבי"ה, והתוספת של הרמ"א היא לשיטתו שפסק כטור. (וכך נראה בב"י שמסכים לראבי"ה). [וכן משנ"ב: מפנה לשו"ע (טו'): "דבר שנתבשל כ"צ והוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו"].

גינת ורדים ומטה יהודה: אם דבר מבושל כל צורכו אבל אינו ראוי לאכילה אסור לערות עליו חמין בשבת, כיון שדינו כדבר שלא נתבשל מערב שבת.

שש"כ: נראה שמתיר בישול אחר טיגון (למרות שאח"כ חזר בו והתיר רק בשמן עמוק).

 

 

*בישול אחר בישול בלח:

רמב"ם, רשב"א ור"ן: אין בישול אחר בישול בלח.

רש"י, רא"ש וטור: יש בישול אחר בישול בלח שהצטנן.

רבנו ירוחם: יש בישול אחר בישול בלח רק כשמצטמק יפה לו.

 

שו"ע (ד'): "תבשיל שנתבשל כל צרכו, יש בו משום בישול אם נצטנן".- רש"י, רא"ש וטור.

רמ"א: "הגה: וי"א דוקא אם מצטמק ויפה לו"- רבנו ירוחם.

שו"ע (ח'): "להניח דבר קר שנתבשל כל צרכו ע"ג מיחם שעל האש, י"א שדינו כמניחו כנגד המדורה וכל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו, כגון שיבש, מותר להניחו ע"ג מיחם שעל גבי האש. וי"א דהוי כמניח ע"ג כירה לכתחלה ואסור אפילו אם נתבשל כל צרכו ואפילו אם מצטמק ורע לו ואפילו אם נותנו שם לשמור חומו; וראשון נראה עיקר. ומ"מ אם הוא תבשיל שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו, אסור לד"ה".- רבנו ירוחם.

מ"א: שו"ע כרבנו ירוחם.

משנ"ב : שו"ע כטור.

מנוחת אהבה: "...אם ידוע שכל שמוסיפים לחממו חימומו גורע טעמו ומצטמק ורע לו, כגון מים או קפה מבושל... ובמקום צורך אפשר לסמוך עליהם".

ילקו"י: "לפיכך, מי שהניח בשבת תבשיל צונן שרובו לח והיה מבושל כל צרכו, על-גבי פלאטה, או על-גבי אש מכוסה בטס של מתכת או אזבסט, והתבשיל נתחמם עד שהגיע לחום שהיד סולדת בו, אף-על-פי שאסור לעשות כן, שהרי יש בישול אחר בישול בלח, מכל מקום בדיעבד מותר לאכול מהתבשיל בשבת אף בעודו חם, ואין לאוסרו משום מעשה שבת. שהרי נחלקו הפוסקים אם יש בישול אחר בישול בלח, ולענין מעשה שבת הוי ספקא דרבנן ולקולא".

ילקו"י (בשם יבי"א): "ותבשיל שרובו רוטב שנתבשל מערב שבת והצטנן, מותר ליתנו גם בעצם יום השבת על פלאטה של שבת כשהיא כבויה, ואחר שעה נדלקת מעצמה על ידי שעון שבת אוטומטי לחמם התבשיל בחום שהיד סולדת בו, [שאין זה אלא גרמא, וחזי לצרף סברת הרמב''ם שאין בישול אחר בישול אף בדבר לח. ואין הבדל בין איסור הבערה לשאר מלאכות, שבכולם הדין כמו שאמרו בשבת (קכ:) לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור, הא גרמא שרי. ולדעת רבים מהפוסקים גרמא מותרת אפילו שלא במקום הפסד. וכן דעת כמה אחרונים]".

 

שו"ע (טו'): "דבר שנתבשל כ"צ והוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו".

רמ"א: "הגה: ואפי' נצטנן כבר. אבל אם הוא רותח, אפילו בדבר שיש בו מרק, מותר. ויש מקילין לומר דכל שאין נותנו ע"ג האש או הכירה ממש רק סמוך לו, אפילו נצטנן, מותר. ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי, וכמו שכתבתי לעיל סי' רנ"ג".

אגרות משה וחזון איש: רמ"א פסק מעיקר הדין כרמב"ם (שאין בישול אחר בישול בלח) אבל הצריך קצת חום שלא יטעו בדבר שלא מבושל כלל.

אגלי טל: כיון שנשאר קצת חום לא חוזר לקדמותו.

 

 

*גדר מוצק\יבש:

שו"ע (טז'): "מותר ליתן אינאפנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת ואע"פ שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח".

רמ"א: "הגה: וכ"ש קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין, דשרי. (רבי ירוחם) ויש מחמירין (ר"ן). ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה".

יחוה דעת (ב'\מ"ד): "...אף על פי שהשומן שנקרש חוזר ונפשר ונעשה צלול, שמכיון שבשעה שנותן את התבשיל הוא יבש, מותר, שאין בישול אחר בישול. וכן כתב הגאון ר' יחזקאל לנדא בספר הצל"ח שבת (קמה:), לגבי חמאה".

*שיטת שו"ע נמצאת ב(ש"כ\ט'): "השלג והברד... וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו, מותרים". (ורמ"א חושש לספר התרומה שיש נולד באוכלים).

משנ"ב (ק"ה): "ויש מחמירין- ס"ל דגם בזה שייך איסור נולד... ודע דאפי' להיש מחמירין אינו אסור כ"א כשיש הרבה שומן על הפשטיד"א שכשיהיה נימוח יהיה זב לחוץ ויהיה מינכר בפ"ע. אבל אם אין על הפשטיד"א כ"כ שומן או שמעמידו כ"כ בריחוק מקום מן החום שלא יהיה נימוח עד שיזוב לחוץ אלא מעט ממנו יהיה נימוח בתוכו לבד או אם השליך לחוץ השומן שעליו מותר לחמם הפשטיד"א לכו"ע ואף שעדיין נפשר וזב מבשר שומן שבתוכו דבר מועט הוא ושרי לכו"ע וכן מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן אע"פ שמקצתו זב כיון דדבר מועט הוא הנפשר לא חשיב ושרי".

 

אגרות משה (או"ח, ד'\ע"ד) וכן בשם הגרש"ז, והרב אלישיב (הובא במאור השבת: ו'\ז', ובמכתבים א'\א'): דברים כגון קטשופ בגדר יבש- כיון שאינו ניצוק.

יביע אומר (ז'\מב'): "שכל שהרוב יבש והמיעוט רוטב אין בו דין בישול אחר בישול". ונראה ע"פ ספר מאור ישראל שדווקא אם הרוטב בושל יחד עם המאכל, אבל לא ניתן לשים דבר יבש בכלי ואח"כ לצקת עליו מיעוט רוטב.

 

 

*קלי בישול:

שבת (קמה:) במשנה: "כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן ["דג מליח של שנה שעברה"]. וקולייס האיספנין ["וקולייס האיספנין. שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה בחמין והנך אפילו הדחה נמי לא שזהו גמר מלאכתן והוי בשול"], שהדחתן זו היא גמר מלאכתן".

בגמרא: "הדיח מאי אמר רב יוסף הדיח חייב חטאת".

תוס' (לט: ד"ה: "כל שבא"): "כל שבא בחמין מלפני השבת- פירוש שנתבשל לגמרי... וכל שלא בא כו' מדיחין אותו לפירוש רשב"א דמפרש דעירוי ככלי שני... אבל לפר"ת דמפרש דעירוי הוי ככלי ראשון ע"כ מדיחין אותו מכלי שני קאמר וא"כ מאי איריא מדיחין אפילו שורין נמי ואומר ר"י דאפילו בכלי שני אין שורין דהואיל דהמים חמין מיחזי כמבשל ואע"ג דתנן לקמן (דף מב:) אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי היינו דוקא תבלין שהן עשויין למתק את הקדירה ולא מיחזי כמבשל. א"נ ה"ה שורין אותו כיון דאיירי בכלי שני- והא דנקט מדיחין לאשמעינן דאפילו הדחה הויא גמר מלאכה במליח הישן וקולייס האיספנין".

 

שבת (מב:): "סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין דבכלי ראשון בשלה ובכלי שני לא בשלה א"ל אביי תני רבי חייא מלח אינה כתבלין דבכלי שני נמי בשלה ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא ואיכא דאמרי סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין דבכלי ראשון בשלה בכלי שני לא בשלה א"ל אביי תני ר' חייא מלח אינה כתבלין דבכלי ראשון נמי לא בשלה והיינו דאמר רב נחמן צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא".

תוס' (ד"ה "והיינו"): "...הכא הלכה כלישנא בתרא... ומתוך כך פסק רבינו שמואל שמותר לתת מלח בתבשיל בשבת אפילו בכלי ראשון שהעבירו מן האור והמחמיר כלישנא קמא שלא ליתן מלח בקערה כל זמן שהיד סולדת בו תבא עליו ברכה".

 

יראים ורא"ם: אין אנו בקיאים בדברים הקלים להתבשל ולכן מחמירים גם בכלי שני כשהיד סולדת בו (רא"ם- מחמיר גם בכלי שלישי).

 

שו"ע: "יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אח"כ במשקה יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין".

רמ"א: "הגה: בכלי שני; ויש מקילין אפילו בכלי ראשון; ונהגו ליזהר לכתחלה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו".

שו"ת גינת ורדים, מ"א מנוחת אהבה ועוד: שו"ע השמיט את שיטת היראים- ומשמע שלא סובר כמותו (למרות תוספת הרמ"א- זה לשיטתו ולא הבנתו בשו"ע).

ט"ז, שו"ע הרב, החיי אדם, משנ"ב (ס"ק ט"ל ומ"ה): אוסרים לתת בכלי שני כל דבר חוץ ממה שהוזכר בתלמוד שלא מתבשל בכלי שני (תבלין ומשקים).

שו"ע הרב וחזו"א: כלי שלישי שהיד סולדת בו נהגו להקל.

משנ"ב: משמע מהרמ"א שבדיעבד גם בכלי ראשון אין לאסור.

ילקו"י: "יש אומרים שאין ליתן דברים רכים וקלי הבישול, כגון ביצה חיה, בתוך מים חמים הנמצאים בכלי שני, כל זמן שהמים חמים בחום שהיד סולדת בהם, מאחר שדברים אלו נוחים להתבשל אפילו בכלי שני שהיד סולדת בהן... ויש אומרים שדוקא ביצה חשיבא קלי הבישול... כיון שאנו רואים שהיא מתבשלת גם בכלי שני. אבל שאר דברים אינם בכלל קלי הבישול. וכבר נתבאר לעיל שלמעשה יש להחמיר שלא ליתן עלי תה לתוך כוס מים חמים שהיד סולדת בהם, אפילו שהוא כלי שני, שיש אומרים שעלי התה חשיבי כקלי הבישול".

"אסור ליתן פלפל טחון או כרכום ושאר מיני תבלין לכלי ראשון בשבת, אפילו לאחר שהסירו את הקדרה מעל האש. וכן אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון. אבל אם עירה תחלה מכלי ראשון לתוך כלי ריקן, מותר ליתן את התבלין לתוך הכלי שני, מפני שחום כלי שני אין בו כח לבשל התבלין, ואפילו אם היד סולדת בו".

 

 

מהר"ם ע"פ המרדכי: מליח הישן וקולייס האיספנין אינם ראוים לאכילה כלל אלא אם כן ידיח אותם בחמין- ולכן אסור.

ב"י: תמה הרי ניתן לתקנם לאכילה ע"י עירוי בצונן ולכן אין הדחה בחמין נקראת תיקון אוכל.

 

שו"ע (ד'): "ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת, אין שורין אותו בחמין בשבת אבל מדיחים אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן ומן הדג שנקרא קולייס האספנין שאינם צריכים בישול אלא מעט והדחתן היא גמר מלאכתן".

רמ"א: "הגה: וה"ה כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרייה, דאסור לשרותו בשבת, דהוי גמר מלאכה".- מרדכי.

משנ"ב (לו'): "והנה כמה אחרונים כתבו דטבע של אלו הדברים שאין יכולין לאכלו כ"ז שלא הודח בחמין וע"כ הדחה שלהן חשיבא בישול דמשוי לה אוכל... אבל דברים שיכולין לאכלן ע"י הדחת מים צוננים אין איסור להדיחן בחמין מכלי שני... ומהט"ז משמע דיש ליזהר שלא להדיחו בחמין וכן כתב בספר שלחן עצי שטים ובח"א וכן נכון לנהוג למעשה ועיין בה"ל".

יחוה דעת (ב'\מד'): התיר עירוי מכלי ראשון וכן על קפה נמס וסוכר כיון שהם כבר מבושלים (גם לרמ"א, למרות שמשנ"ב (עא') חשש למחמירים), ולגבי קפה כיון שהוא כבר ראוי לאכילה- אין בישול אחר קליה ומותר עירוי מכלי ראשון. ולגבי שקיות תה- לא ראויות לאכילה, וכתב לחוש מחמירים וליתנם רק בכלי שלישי.

מנוחת אהבה (י'\ל"ז): "תבשיל הכוסכוס יש שמבשלים אותו באופן שאינו ראוי לאכילה גמורה עד שיערו עליו מרק רותח, לכן אם לא עירו עליו מרק מע"ש, אסור לערות עליו מרק שהיד סולדת בו...".

 

 

*בישול במלח (חשש לקלי בישול):

רי"ף רא"ש רמב"ם וכן שו"ע (ט'): "כלי ראשון... אבל מלח מותר ליתן לתוכו כיון שהעבירו מעל האש, דצריכא מלחא בישולא כבשרא דתורא. ויש מי שאוסר לתת לתוך כלי זה בשר מלוח, אפילו הוא של שור".- בסתם מלח לא מתבשל בכלי ראשון.

תוס' וכן רמ"א: "...ויש אוסרים לתת מלח אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו; והמחמיר תע"ב. ואם עבר ונתן מלח, אפילו בכלי ראשון אפילו הוא על האש שעבד איסורא, מותר המאכל דהמלח בטל ע"ג המאכל".

משנ"ב (ס"ק ע"א): "וה"מ במלח שחופרין אבל מלח שעושין ממים שמבשלין אותם אין בו משום בישול לכו"ע דאין בישול אחר בישול... [וכן בצוקע"ר מותר מהאי טעמא ליתנו בכ"ר...] ויש שמפקפקין בזה. וטוב ליזהר מכלי ראשון לכתחלה".

ילקו"י: "מותר ליתן מלח אף אם אינו מבושל, ואפילו לתוך כלי ראשון. והמחמיר במלח שאינו מבושל תבא עליו ברכה. וכל זה במלח שאינו מבושל, אבל במלח מבושל מותר ליתנו בכלי ראשון לאחר שהעבירוהו מעל האש... אבל כלי ראשון הנמצא על האש, אסור ליתן לתוכו מלח... ומלח שבזמנינו שעובר תהליך זיקוק, נחשב כמלח מבושל, ואין בישול אחר בישול בדבר יבש... ".

 

 

סיכום ההלכות:

א.       בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך הרי זה חייב משום מבשל[1], ובתנאי שיהיה שינוי משמעותי[2].

ב.        כמות החיוב: בישול ואפיה- גורגרת, חימום מים- כמות לרחוץ איבר קטן (כמו זרת)[3].

ג.        שלב החיוב: במאכל- מ3\1 בישול[4], באפיה- משיקרמו הפנים[5], בנוזלים- יד סולדת[6]. 

ד.        כלי ראשון (הסיר שבישולו בו) אפילו שכרגע הוא לא עומד על האש[7], כל זמן שהיד סולדת בו- אסור לשים בתוכו דברים לא מבושלים.

ה.       האשכנזים- מקלים לשפוך בבת אחת כמות גדולה של מים קרים[8] למים רותחים בכלי ראשון[9] (שאינו ע"ג האש) אם המים הקרים לא יגיעו ליד סולת בהם.

ו.         אם הדברים שבכלי ראשון לא מבושלים, אסור לזרז את הבישול [כגון: להוציא ממנו אוכל או לערבב את האוכל[10], להחזיר או להוסיף מכסה[11], לשים במקום יותר חם על הפלטה[12]].

ז.         מותר לבשל באופן ישיר מהשמש, אבל בדבר שחומם בשמש אסור לבשל[13], ובמים שהוחמו בקולטי השמש בכל מצב מותר להשתמש[14].

ח.       אסור לבשל בחום שנוצר מהחשמל, או במיקרוגל[15].

ט.       גם דבר שנאכל חי[16], או דבר שבושל באופן חלקי[17]- יש בהם איסור בישול.

י.         עירוי מכלי ראשון: אסור לערות על דברים יבשים לא מבושלים, ולערות לתוך כלי ראשון לאשכנזים ותימנים- מותר, לספרדים- אסור (המרוקאים מקלים).

יא.     מותר לערות מכלי ראשון על נוזלים צוננים לא מבושלים[18], ונכון להחמיר שיהיו הצוננים מרובים מהחמים[19].

יב.      כלי שני (הכלי שהעבירו אליו את האוכל מכלי ראשון) לא מבשל, לגבי גוש שהועבר לכלי שני הספרדים- מתייחסים אליו ככלי שני[20], האשכנזים- נהגו להחשיב אותו ככלי ראשון[21].

יג.      מצקת ששהתה הרבה זמן בכלי ראשון- יש לה דין של כלי ראשון[22].

יד.      אין בישול אחר בישול ביבש אפילו אם התקרר[23].

טו.     גדר ישב: דבר שאינו ניצוק[24] אפילו שע"ג האש חוזר ונימוח[25]. ולספרדים- ניתן להקל בתבשיל עם רוטב אם רוב התבשיל יבש[26].

טז.     לפי הספרדים- אין בישול גם אחר אפיה צליה או טיגון[27]. ולפי האשכנזים- יש בישול אחר אפיה צליה או טיגון בשמן נמוך[28].

יז.       נוזלים שבושלו והתקררו: לפי התימנים- אין בישול אחר בישול גם בלח[29], לפי האשכנזים- אם נשאר קצת חום מותר ואם התקרר לגמרי אסור לשים[30], לפי הספרדים- יש בישול אחר בישול בלח כשירד מיד סולדת בו[31].

יח.     קלי בישול: לספרדים- רק דברים קלים להתבשל אסור בכלי שני[32]. לאשכנזים- כל דבר שלא ידוע שהוא קשי בישול (תבלין ומשקים) אסור גם בכלי שני[33].

יט.     דבר שעבר בישול אבל אינו ראוי לאכילה אין לערות עליו חמין בשבת[34].

כ.        ניתן לתת מלח לא מבושל גם בכלי ראשון (כשאינו ע"ג האש), אך ראוי להחמיר ולתת אותו רק בכלי שני[35], אך הוא מבושל ספרדים מתירים לכתחילה לתת לכלי ראשון[36].