עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות?
הפסוק אומר: "אשרי הגבר אשר שם ה′ מבטחו, ולא פנה אל רהבים!" (תהילים מ′,ה′).
ודרשו חז"ל בבראשית רבה בפר′ "מקץ" (פ"ט,ג′) "אשרי הגבר, אשר שם ה′ מבטחו"- זה יוסף. "ולא פנה אל רהבים" , ע"י שאמר לשר המשקים: "זכרתני... והזכרתני...!" נתווסף לו שתי שנים.
יש כאן, לכאורה, סתירה מיניה וביה. יוסף בוטח בה′, או איננו בוטח? האם הוא בסדר, או שהוא איננו בסדר?
יש המיישבים קושי זה על פי הסיפור אודות נכדו של הבעש"ט, שסבל חרפת רעב. ובצר לו, פנה פעם בקריאה נרגשת, בעיצומו של ליל שבת קודש, אל אנשי הקהילה , כיצד הם מפקירים אותו לחיי עוני ודלות. ואמנם, דבריו נפלו על אזניים קשובות ונגעו עד מאד ללבם של בני הקהילה,
זהו בדיוק מה שארע את יוסף. הוא אמנם, מעד, החליק, אך מיד "תפש את עצמו". וכל העת ייחל וקיווה, שהעניין ימחק כליל מזכרונו של שר המשקים. ואמנם, כך היה. וכדאיתא בב"ר בפרשת השבוע "וישב" ( פ"ח, ז′) כל היום היה מתנה תנאים, ומלאך בא והופכם; וקושר קשרים, ומלאך בא ומתירם. ישנו מאמר בזוה"ק לפר′ "כי תשא" האומר: ונטירנא לה צרור בכנפי דלבושאי, דלא יעדי מינן לעלמין. ע"כ. כלומר, עשיתי לו סימן, קשר, שיזכיר לי ....
מלוב"ן בטח בקב"ה!
ואולם, מעבר לכך ישנה איזו שהיא תביעה כלפי יוסף: ממך יש לצפות ליותר! דווקא אתה, יוסף, כמי שמלומד בניסים, אתה נדרש ליותר. נכון שנדרשת מכל אחד ואחד השתדלות. אבל ישנו מינון. והמינון משתנה בהתאם לאישים ולנסיבות.
יוסף פתר לשר המשקים את חלומו ואמר: "בעוד שלושת ימים ישא פרעה את ראשֶך, והשיבך על כַּנֶךָ,ונתת כוס פרעה בידו, כמשפט הראשון אשר היית משקהו" (בראשית מ′, י"ג).
כלומר, ישנם שלושה ימים מהיום. ובכן, יש עוד פנאי, אלקים גדול! ומה החפזון? חכה עוד יומיים, ואם עד אז, לא יתרחש נס. אם עד אז לא תסתמן התקדמות כלשהי בניהול המו"מ לשחרורך, תפנה אל שר המשקים. הלא יש לו עוד יומיים לשהות איתך בתא! ומדוע כבר עכשיו אתה מבקש: "כי אם זכרתני אתך, כאשר ייטב לך, ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה, והוצאתני מן הבית הזה!" (בראשית מ′, י"ד).
כלומר, גם אם זהו מהלך העניינים הטבעי המתבקש, הרי שמיוסף היינו מצפים למידת בטחון שורשית יותר. עמוקה יותר.
עכשיו משתלבים שני חלקי הפסוק עם המדרש כמין חומר: דוקא משום שיוסף הוא בגדר של "אשרי הגבר", לכן רמת הציפיות ממנו גבוהה יותר. אשר על כן, על כל יום מיותר תשלם בשנה. וזהו פשר: "ויהי מקץ שנתיים ימים".
כלומר אדם גדול שרואה גם במהלכים הטבעיים את יד ה′, צריך להיות מודע לתרחישים נסיים אפשריים.
וכך כותב הרמב"ן בסוף פרשת "בא":
"ומן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה. שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו, שכולם נסים- אין בהם טבע. ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד. אלא אם יעשה המצוות, יצליחנו שכרו; ואם יעבור עליהם, יכריתנו ענשו. הכל בגזירת עליון... ויתפרסמו הנסים הנסתרים בעניין הרבים, כאשר יבוא ביעודו התורה בעניין הברכות והקללות". ע"כ.
הנסים הגלויים הם קטליזטור, זרז, לעורר את התפעלותנו מן הנסים השגרתיים, לכאורה.
וכך כותב "המשך חכמה" ברוש פרשת "בחקתי" ...דההנהגה הנסית אינה תכליתית. שהשם ברא העולם, שיתנהג באופן הטבע ... והטבע, הוא רק ניסים רצופים, אשר מתרגל עין הרואה.... ולמען שלא יטעה האדם וישכח בורא ומסדר ומשגיח מהטבע ויחשוב לרוב הרגלו, כי הטבע עצמה, להפרידה מיוצרה, לכן יש ניסים. אבל אינם תכליתיים. והניסים הוא רק להעיר לבות בני אדם על מפעלות הבורא, ב"ה מהטבע... עי"ש!
כולנו מלומדים בנסים
מי באמת, באמת חי את הנס. ר′ חנינא בן דוסא, בתענית כ"ה! עת הרגיע את בתו: מי שאמר לשמן, וידלק; הוא יאמר לחומץ, וידלק!
אומר הסבא (עיין "חכמה ומוסר" חלק א′, סימן ס"א, ביסוד זה השתמש הסבא מקלם ליישב את קושייתו המפורסמת של הב"י בדבר הצורך לחוג את חג החנוכה שמונה ימים ולא שבעה שהרי היתה כמות מספקת ליום אחד! ותורף תשובתו היה שעצם העובדה ששמן דולק, שזה נשמע טבעי ביותר, גם זה בעצמו נס! אומר הסבא : נכון, הנס הגלוי היה אמנם שבעה ימים, אבל הוא היווה גלאי גם כלפי הנס הטבעי, כלפי היום הראשון. גם חוקיות זו שטבע הקב"ה, לטובתנו, גם היא בבחינת נס גדול. ולכן חוגגים גם כלפי יום זה.
וכעי"ז, כתב הרב דסלר ב"מכתב מאליהו" ח"א בעמ′ 177. בעורכו השוואה בין תחיית המתים של בנ"א לבין תחיית המתים של החטה,למשל. לאחרון התרגלנו ולכן איננו מתפעלים. אבל גם זהו נס!
הוא שאמר הרמב"ן: ומן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה!
וזהו שורש התביעה מיוסף: כמי שרואה את יד ה′ בכל צעד ושעל, היינו מצפים ממך לאיפוק של לפחות יומיים בדרישה משר המשקים: "זכרתני... והזכרתני..."
גילוי הקב"ה במציאות
האדם מחוייב להפוך את הגורל לייעוד. לראות את יד ה′ המכוונת, גם אם הדברים מתנהלים שלא כמתוכנן. גם אם הם "מתגלגלים" אחרת, מכפי שציפינו.
הדברים מוכחים בצורה בולטת ביותר בפרשת "וישב": "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (בראשית ל"ז, א′). ופרש"י ע"פ חז"ל: בקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעוה"ז?! (ב"ר פ"ד, ג′) היה לא תהיה!
ולכאורה, למה לא? מה אכפת לו לרבש"ע שצדיק "יתפוש קצת שלווה"? מעט רוגע?
התשובה על כך מוצאת את פתרונה בשאלה אחרת: אילו נשאל מאן דהוא: מה דרוש לו על מנת להתפתח, לעלות ולהתעלות, מיד הוא יגיש אינוונטר מפורט: חדר לימוד מפורט, ספריה מכובדת,
באים חז"ל ובניתוח באיזמל חד, הם מסכמים: הכל דיבורים! זוהי פטה-מורגנה! אשליה!
החכמה היא להבנות עם מה שיש לי, ועל אף מגבלותי. כלומר, הריני הופך את גורלי ליעוד.
יעויין במו"ק כ"ח, ע"א: שני אמוראים רבה ור"ח, שני צדיקי עליון וגורל שונה. ובכ"ז, צרותיו של רבה לא מנעו ממנו ולא שללו ממנו את האפשרות לעלות ולהתעלות ולהיות רבה.
הקב"ה איננו "כספומט". מכניסים מעשים טובים ומקבלים אורך ימים ושנים. זה "לא עובד" כך!
הרמב"ן על התורה בפרשת "וישב" בפרשת חיפוש האחים ע"י יוסף (לז",ט"ו) עה"פ : וימצאהו איש, והנה תועה בשדה" מבאר, כי אותו האיש, שהפנה את יוסף לדותן, איננו בהכרח מלאך עם כנפיים, וכמו שאולי, משתמע מדברי רש"י שכתב: זה גבריאל! אלא זהו מישהו שבצע שליחות, יעוד. וכל זה על מנת "לגלגל" את עם ישראל למצרים. וכל מי שמסייע לו לקב"ה להגשים את המטרה של הפיכת עם ישראל לעם נצחי, הריהו ממלא פונקציה של מלאך, תפקיד של שליח ה′. וכלשון הרמב"ן "ללמדנו כי הגזירה אמת והחריצות-שקר!"
יוסף הצדיק בצעדו זה ובדרישה שלו משר המשקים שזה "יזרוק איזו מילה" אצל פרעה, בקש להלחם בגורלו, להתנגש בו חזיתית. וכל זאת במקום להפוך אותו ליעוד. ולא היינו מצפים כן מיוסף.
אדרבה, אישיות בסדר גודל כשלו, נתבעת "לתרגם" את הגורל הקשה שאליו נקלע לבניין רב קומות, ולהפוך את גורלו ליעוד, כפי שהמציאות הוכיחה בהמשך, כי הציפיות הללו מיוסף, לא היו מוגזמות, כלל.
* * *
