1. סרו מהר מן הדרך
2. ודאי וספק
3. הסר השטן מלפנינו
5. להשיב מלחמה
סרו מהר מן הדרך
"וירא העם, כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו: קום! עשה לנו אלוהים! אשר ילכו לפנינו!" והתוצאה לא אחרה לבוא: "ויצא העגל הזה!"
עם ישראל החזיק מעמד עד החטא המחפיר הזה במשך ארבעים יום כפשט הדברים. מיום עלות משה להר, למחרת מתן תורה, ו′ בסיון, ועד לרדתו מן ההר ב-יז′ בתמוז. המדרש מונה שש דעות ביחס לכושר העמידה של ישראל עד שחטאו, ואף לא אחת מן הדעות טוענת כי החזיקו מעמד ארבעים יום. דעה כזו איננה מיוצגת כלל באותו מדרש.
חז"ל מדקדקים שם מן הכתוב: "וידבר ה′ אל משה לך רד! כי שחת עמך, אשר העלית מארץ מצריים. סרו מהר מן הדרך, אשר צוויתים . . . " אומרים חז"ל: "עברו מן הדרך אשר צוויתים". אין כתוב כאן אלא: "סרו מהר מן הדרך". ושם מובאות מספר דעות של תנאים: לדעת רבי אליעזר בן יעקב, עם ישראל החזיק מעמד כט′ יום. שנאמר: "אחד עשר יום מחורב". ורשב"י אומר ההיפך: אחד עשר יום היו עם הקב"ה. ולדעת רבי שמעון בן חלפתא היו יומיים עם ה′. ולדעת רבי יהודה ב"ר אלעאי עם ישראל החזיק יום אחד, בלבד. דעה חמישית היא כי לא החזיקו מעמד שם לא שעה ולא שתיים אלא מיד סרו מאחרי ה′. ודעת רבי מאיר, היא הקיצונית ביותר. רבי מאיר אומר: אף לא יום אחד היה אלא היו עומדים בסיני ואמרו בפיהם: "נעשה ונשמע!" ולבם היה מכוון לעבודת כוכבים שנאמר: "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו. ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו".
דעתו של רבי מאיר קשה לתפיסה והבנה. כיצד ניתן לעמוד בעיצומו של מתן תורה, לצעוק בקול גדול: "כל אשר דבר ה′ נעשה ונשמע!" ובו זמנית מקננת בלב מחשבת עבודה זרה? מהו הגורם לכך שיש פער בן הפה, "נעשה ונשמע", ללב, "ולבם לא נכון עמו", היתכן?!
ודאי וספק
רבנו בחיי פורש בפנינו את נבכי הנפש ואת דרכי תחבולותיו של היצר הרע. המצליח להפיל את האדם ברשתו ולהזדהות אתו באופן מלא. וכך הוא אומר: ראיתי לבאר לך מן העניין הזה דמיונים יורו על מה שלא זכרתי מהם, כדי שיזהרו מהם בני אדם. ויהיה לבבם שלם לאלוקים … בן אדם! ראוי לך לדעת, כי השונא הגדול שיש לך בעולם, הוא יצרך הנמסק בכוחות נפשך. והמעורב במזג רוחך והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחנים. המושל בשדות (במדות) נפשך וצפון חובך. בעל עצתך בכל תנועותיך הנראות והנסתרות, שתהינה ברצונך. האורב לפתות פסיעותך. ואתה ישן לו, והוא ער לך. ואתה מתעלם ממנו והוא אינו מתעלם ממך. לבש לך בגדי הידידות ועדה עדי אהבה לך, ונכנס בכלל נאמניך ואנשי עצתך וסגולת אוהבים.
ורבנו בחיי ממשיך ומסביר באיזה כח משתמש היצר להפילנו: ומן החזק שבשליחיו, אשר יורה אותך וילחם אותך בהם במצפון עניינך שישתדל לספק עליך אמיתתך ולשבש מה שנתבר לך ולערבב את נפשך במחשבות כזבים וטענות שקרים. יטריד אותך בהם מתועלתך. ויספק עליך, מה שנתברר לך מאמונתך ודתך.
הנשק בו היצר הרע משתמש הוא הטלת ספקות. הוא מתחיל לעורר אצלך ספקות, קרסום. וכלשונו של רבנו בחיי: לספק עליך את הודאי!
אופן פעולתו של היצר בולט ביותר במפגש בין האשה לנחש. הכתוב מתאר את השיטה בה השתמש הנחש ופיתה את חוה: "והנחש היה ערום מכל חית השדה, אשר עשה ה′ אלוקים. ויאמר אל האשה: אף כי אמר אלוקים, לא תאכלו מכל עץ הגן?!" הנחש מפריז באיסור שהוטל על אדם וחוה וכמובן שחוה מזדרזת להעמידו על טעותו ואומרת: "ותאמר האשה . . . מפרי עץ הגן נאכל! ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים: לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, פן תמותון!"
הסר השטן מלפנינו
הספורנו מתאר את אופי פעולתו של היצר הרע. הוא איננו מדרבן בהכרח לעבור עברה. אלא מטיל ספק. זורע קרסום, פקפוק וספקות. ואכן כך הנחש עושה, בדוחפו את האשה ובנגיעתה בעץ הוא מראה לה כי לא קרה כלום! וכך כותב גם הגר"א על הפסוק: "זבחי שלמים עלי, היום שלמתי נדרי": כי אין יצר הרע בא אל האדם לפתותו לעשות עבירה. כי מי ישמע לו? אך בא אליו במצוות. ועל ידי זה ימשוך אותו . . . וכן כל ענייני פיתויי יצר הרע כך הוא בדבר שהוא טוב ורע. כי ברע גמור אינו יכול לפתות ואין בדבר טוב שיכול לפתות כמו באכילה של מצווה ובשמחה של מצווה. ומזה יכול מאוד למשוך אותו. על כן אמר זאת, בכדי שיתבונן האדם, שאין אכילה של מצווה בעולם יותר מן השלמים. כי אפילו בשבת, יכול לפטור את עצמו בכסא דהרסנא, כשהוא עושה לכבוד שבת. אבל שלמים, אכילתו מצווה. וגם צריך להזהר שלא יבוא לידי נותר וגם בשמחה הוא מצוות עשה . . . ומראה שכל פיתויי יצר הרע הוא מזה ומה שבא מזה. ומכל שכן בשאר אכילות ושמחות של מצוות, שצריך האדם מאוד מאוד להשמר ולהזהר את עצמו, שלא יהא אחוזת יצר הרע משם.
היצר הרע משטה באדם. הוא יוצר אשליות ומציאויות מדומות, וכך היה למרגלות הר סיני. שם עם ישראל ראה עננים בדמות מטתו של משה באויר. הוא, היצר הרע, מקבל דריסת רגל במסווה של שוחר טוב. הוא זורה חול בעיניים. הוא איננו עובד בגדול אלא בפירורים, תוך כדי הטלת ספקות, חששות היסוסים. ולכן הוא מגיע לא אחת, מלפנים ולא מאחור.
חז"ל מספרים על רב (האמורא) שכל בקשה שלו מאשתו מולאה בהיפך ממה שנתבקשה. יום אחד בקש מבנו, רבי חייא, שיבקש מאמו שתכין בעבורו איזה דבר. והנה הבקשה מולאה. אמר רב לרבי חייא בנו כי אמו השתפרה. אמר לו רבי חייא, שמה שהיה הוא שיהיה אלא שהוא זה שאמר לאמא ההיפך ממה שאבא בקש. רב התפעל מחכמת בנו ואמר: היינו דקאמרי אינשי דנפיק מינך - טעמא מלפך! ואף על פי כן, בקש מבנו: ואת לא תעביד הכי! שנאמר: "למדו לשונם דבר שקר!" ומבאר המהרש"א שאף על פי שרבי חייא עסק במצווה כה חשובה ככיבוד אב, ואם כן מצווה לשקר לטובת קיומה של מצווה זו. אולם, אין זו הדרך. משום שבכך משתרש היצר הרע ונכנס מלפנים, דרך הכניסה הראשית.
חומה ודלת
השטן יודע, כי אין באפשרותו לעקור מאתנו את ודאותנו כי אין דבר העומד בפני ה"ודאי". ועל כן הוא בוקע סדקים בחומת האמונה. ואדרבה, תוך כדי כך הוא מעודד להמשיך בקיום התורה והמצוות. אבל משנכנס הספק, משנלכדנו ברשת, משנכבש המבצר, האישיות מרוטשת!
שלמה המלך, ע"ה, אומר בשיר השירים: "מה נעשה לאחותנו, ביום שידובר בה? אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא, נצור עליה לוח ארז". ובארו חז"ל: אם כל הליכותיך, מחשבותיך יחודך ובסיסך כחומה, נבנה עליה טירת כסף. ואולם, אם היא דלת, המסתובבת על צירה, אזי גם צירה קבוע, אי אפשר לבנות עליה, אלא לוח ארז אך לא טירת כסף. וחז"ל דורשים פסוק זה על אברהם אבינו, ע"ה. אברהם מכונה כאחות בשל איחוי כל העולם סביב הבורא יתברך.
"חומה" היא הודאי, "דלת" היא הספק. וכך קנן היצר הרע בלבם של דור המדבר. הוא הפך את החומה לדלת. ולכן, כאשר כל הודאות עומדת בסימן שאלה גדול, מתבצעת החדירה דרך הסדק שבחומת האמונה.
להשיב מלחמה
יכולת העמידה נגד היצר הרע נעוצה בשימוש בנשקו: בתחבולות תעשה לך מלחמה. המיוחד ביצר הרע היא התמדתו, הוא איננו נכנע. ולכן נמשל על ידי חז"ל לזבוב, שאיננו מרפה וגם אם הוא עף סופו לחזור. וכך אומר רבנו בחיי: ומן התימה, אחי, כי כל אויב שיש לך, כשתנצח אותו פעם ושתיים, ירף ממך ולא יעלה על לבו להלחם בך. לדעתו יתרון כוחך על כוחו. ולא יעלה על לבו להלחם בך. והוא מתייאש מנצח אותך ומגבור עליך. אבל היצר, אין מספיק לו ממך ניצוח פעם ומאה פעמים! בין שנתח אותך בין שנצחתו. כי אם ינצח אותך - ימיתך ואם תנצחהו פעם אחת - יארוב לך כל ימיך לנצח אותך.
כך פעל יצר הרע על דור המדבר גם ברגע הנעלה והמקודש ביותר, לדעת רבי מאיר. וגם כשהפה קורא בקול רעש גדול: "נעשה ונשמע!" הלב, עדיין, אינו ממושמע.
