פרשת בחוקותי

ביטוח עם בטחון

 

 

 

 

 

 

 

אדם ומלאך

פרשת "בהר" עוסקת בדיני השמיטה, כשכל פרטי דיניה הם רמז לגורלו של היחיד, המזלזל בשביעית וכדאיתא בגמרא: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית! ואילו פרשת "בחוקותי" מתארת את גורל העם, האומה, ביחסה הקלוקל למצוות השנה השביעית. וכדברי הכתוב: "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה, ואתם בארץ אויביכם. אז תשבת, והרצת את שבתותיה".

 

המדרש דורש על הפסוק: "ברכו ה′ מלאכיו, גבורי כח עושי דברו, לשמוע בקול דברו". אמר רבי יצחק: בנוהג שבעולם, אדם עושה מצווה ליום אחד, לחדש אחד. שמא לכל ימות השנה?! ודין, חמי חקליה ביירא, כרמיה ביירא, ושתיק. יש לך גבור כח גדול מזה?!

המדרש מלמד כי בדרך כלל אדם מסוגל לעמוד במבחן לזמן מוגבל במשך יום, יומיים, שבוע ואף חודש. אך מבחן ארוך ומתיש לאורך שנה שלמה זה איננו דבר של מה בכך. החקלאי היהודי בארץ ישראל עומד במבחן אמוני קשה. ומכח מציאות זו מסיק רבי יצחק, כי אדם זה הינו מלאך! יש לזכור כי מצוות השמיטה איננה נחלתם של גדולי ישראל אלא היא ניתנה  לאדם הפשוט. ודבריו של רבי יצחק מופנים אליו.

 

טבע ונס

הסיפא בדבריו של רבי יצחק איננה מובנת ואף קשה: "ושתיק". וכי היינו מצפים לפריקת עול ולהתמרדות?! ברם, סוגיית השמיטה מבררת זאת. הכתוב אומר: "וכי תאמרו: מה נאכל בשנה השביעית? הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו! וצוויתי ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלש השנים". הספורנו מסביר את פשר הדיון המופיע בפסוק: "ואכלתם לשבע" - שיהיו הפירות רבי המזון. כעניין שהיה בעומר, שהיה מספיק לגדול כמו לקטן. כאומרם ז"ל: אוכל קמעה ומתברך במעיו. ויספיקו פירות הששית גם לשביעית. "וישבתם לבטח עליה" - ולא תשאו חרפת רעב בגויים! שלא תצטרכו ללכת בארצותם לקנות התבואה. "וכי תאמרו: מה נאכל?" - וכאשר יסופק זה אצלכם, ולא תבטחו, שיהיה המעט מספיק באיכותו. "ועשת את התבואה" - באופן שתשבע עין מראות, ותראו שתספיק הכמות.

 

הספורנו מסביר את פשר הפולמוס המופיע בפסוקים בין עובדי האדמה להקב"ה. בורא עולם טבע באדמה חוקיות הגורמת לכך שהארץ תתן בשנה הששית יבול כפול ומשולש. וכל זה כשהאיש מישראל ממלא את הצו האלוקי ודבק בו. הוא איננו מפקפק ביכולת ה′ לכלכלו בשנה השביעית, הוא איננו בבחינת האומר: הריעותי את מעשי, כשהתוצאה המתבקשת מכך היא: קפחתי את פרנסתי! אך כשמתעוררות תהיות ושאלות, "מה נאכל?", יש צורך בהתערבות מחודשת של ה′ "וציוותי את ברכתי!" הברכה איננה עוד טבועה בחוקיות מתמדת ומחייבת בבריאה אלא יש לצוות עליה שוב. כשיש פקפוקים וחוסר אמונה הברכה איננה מובנת מאליה יש לצוות עליה.

 

הנצי"ב אומר על הפסוק: "וכי תאמרו . . .": באשר, שבאמת כל זה אינו אלא מעשה נס, שיהיו גדלים בשנה לא זרועה תבואה, ופירות האילן משביעים את כל האדם והבהמה. וידוע, דדרך נס אינו ראוי אלא לפי ההכנה לכך. והיינו על פי שהקדים הכתוב: "ועשיתם את חוקותי", שירבו בשקידת התורה ובפלפולה בשנים אלו. ואין מן הפלא, שיוגדל כוחם לאלוק, ויהיו מאמינים ומוסרים את עצמם להנהגה עליונה זו. ונגד זה תהיה, באמת, אזי השגחה נפלאה. אבל, אם לא תהיו בזה האופן, ותהיו משתוממים על זה: מה נעשה בשנה השביעית? וכאשר יהא כן, אז לא יהיה דרך נס, שהשגחה היא באה לפי הכנה. והיה עולה על הדעת, דעיקר מצוות שביעית ויובל לא נתנה אלא למתנהגים בדרך מעלה יתירה. אבל באמת, אינו כן! דהתורה יכולה להתנהג בשלמות, אפילו לאנשים שאינם בזו המעלה. ומשום הכי פרש הכתוב: "וכי תאמרו בשנה הששית: מה נאכל בשנה השביעית?" ולא תהיו במעלה עליונה זו. אזי "וציוויתי את ברכתי" שהוא בדרך השגחה פרטית, בדרך הטבע.

 

השגחה פרטית וכללית

עתה מובן מאמר המדרש: ושותק. במידה והאדם מקבל את המגיע לו ללא הרהורים ופקפוקים בבטחון ובאמונה הוא בכלל: גיבורי כח עושי דברו.

 

הירושלמי במסכת שביעית, מספר על רשב"י, אשר בתום שלוש עשרה שנות שהייה במערה יוצא לראות את אשר מחוץ לד′ אמות של הלכה. הוא מבחין בצייד עופות, אשר נסיונותיו לצוד את העופות מלוות בקריאתה של בת קול. כשהיא מכריזה: חייב! הציפור נלכדת. וכשרשב"י שומע: דימוס! פטור, ברומית, הציפור חומקת. הרהר רשב"י ואמר: אם הציפור מושגחת מגבוה, ואינה אובדת מן העולם שלא בגזרת עליון, קל וחומר שאנו בני האדם, לא נהרג ללא דין!

 

לכאורה, היה מקום לתמוה על רשב"י: הלא אתה חשת את יד ה′ כל רגע ורגע בשהייתך במערה שלוש עשרה שנה! עת קבלת את כל מחסורך בדרך ניסית. ועת גלית רזין ורזין דרזין לא חשת בהשגחתו יתברך?! על פי דברי הרמב"ן לפרשתינו אפשר להבין את המסר שרשב"י קבל עכשיו. הרמב"ן מסכם את הברכות המופיעות בראש הפרשה ומבחין בינם לברכות מקבילות המופיעות בספר שמות. לדעתו הברכות בחומש "שמות" מתייחסות לפרט, ושם המדובר בהנהגה טבעית. לעומתן, ברכות פרשת "בחוקותי" תלויות בכלל ישראל. וחלות רק כשכלל ישראל עושה את רצון ה′. ובמציאות רוחנית שכזו תתקיימנה הברכות בדרך נסית. באופן מעורר השתאות בקרב העמים המפטירים: "כי שם ה′ נקרא עליך!" וממילא: "ויראו ממך!" וכך אומר הרמב"ן: והנה הברכות האלה, כפי פשוטן, עם היותן רבות כלליות, בעניין המטר השובע והשלום ופריה ורביה, אינן כמו הברכות שברך כבר בקצרה: "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך". כי שם יבטיח במאכל ובמשתה שיהיה לברכה, עד שלא יארע שום חולי בגופינו. ועל כן יהיו כלי הזרע שלמים ובריאים ונוליד כהוגן ונחיה ימים מלאים כמו שאמר: "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך. את מספר ימיך, אמלא!" וכן אמר תחילה: "כי אני ה′ רופאך!" והטעם בזה, כי הברכות, אע"פ שהם נסים, הם מן הנסים הנסתרים. שכל התורה מלאה מהם . . . והם אפילו ליחיד העובד. כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצוות ה′ אלוקיו, ישמרהו האל מן החולי והעקרות והשכול וימלא ימיו בטובה. אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת, הן כלליות בעם. והן בהיות כל עמנו צדיקים. ולכך, יזכיר תמיד בכאן הארץ: "ונתנה הארץ", "לבטח בארצכם", "שלום בארץ", "מן הארץ", "לא תעבור בארצכם". וכבר בארנו, כי כל אלה הברכות כולם נסים . . . ואף על פי שהם נסים נסתרים, שעולם כמנהגו נוהג עמהם, אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ. כי אם הצדיק האחד יחיה, ויסיר ה′ מחלה מקרבו וימלא ימיו, יקרה גם זה בקצת רשעים. אבל שתהיה ארץ אחת כולה ועם אחד תמיד ברדת הגשם בעיתו ושובע ושלווה ושלום ובריאות וגבורה ושברון האויבים בעניין שאין כמוהם בכל העולם, יוודע לכל, כי "מאת ה′ היתה זאת". ועל כן אמר: "וראו כל עמי הארץ, כי שם ה′ נקרא עליך, ויראו ממך!"

 

ומקשה הרמב"ן הרי לנוכח השגחה שכזו, מה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה′, הרי הבטחת ה′ היא: "והסירותי מחלה מקרבך!" אלא בשל מצבם הרוחני של בני האדם, הניחם ה′ למקרי הטבעים. מי שאיננו בוטח בה′ בכל זמן ובכל עת איננו יכול לדרוש ברכות שאינן מגיעות לו, ולכן, בלית ברירה, נתנה לרופא רשות לרפא. ומסכם הרמב"ן ואומר: ברצות ה′ דרכי איש - אין לו עסק ברופאים!

 

אמונה ובטחון

נמצאנו למדים כי מדרגת הבטחון של האדם בה′ תלויה במדרגתו. ברמת הבטחון המקובלת היום, עלינו להשתדל השתדלות אנושית. אל לנו לצפות לנסים. אך הכרחי הוא שנשריש בתוכנו פנימה, שהכל הוא מאתו, יתברך! אלא, שעדיין קיים מרווח שאלה גדול: בין הבטחון וההשתדלות. אפשר להגדיר כך: כשאי העשייה איננו נובע מעצלות אלא מחוסר יכולת להשתדל בדרך הטבע - רשאי  האדם להשען על ה′.

 

רשב"י, בוודאי חש בהשגחה פרטית, עוד בטרם שמיעת בת הקול. אבל חשש, פן יציאתו אל מול נחשולי החיים הסוערים בחוץ מהווה הגזמה בשימוש במדת הבטחון. ורק משראה את הצייד והציפור הבין, כי אפשר להרחיק לכת במדת הבטחון. ואכן הגמרא שם מספרת כי נעשו לו שני נסים. רשב"י למד מהציפורים, כי לאדם ברמה רוחנית כשלו, מותר להניח, כי ייעשו לו נסים גלויים. שכן, כמאמר הנצי"ב כי ההשגחה תלויה בהכנה. ודרך נס אינו ראוי אלא לפי ההכנה לכך..

 

ברירת מחדל

הכתוב בתהלים אומר: "ה′ צלך על יד ימינך". כלומר: מה הצל הזה, כשאתה מראה לו אצבע, הוא מראה לך אצבע כנגדך. שתי אצבעות - אף הוא מראה לך שתי אצבעות, וכו′. וכהגדרת רבנו בחיי: מהות מדת הבטחון היא: מנוחת נפשו ובטחונו על אלוקיו, יתברך, כמו שהעבד חייב לבטוח על אדוניו. מפני שאם איננו בוטח באלוקים, בוטח בזולתו. ומי שבוטח בזולת ה′, מסיר האלוקים השגחתו מעליו, ומניח אותו ביד מי שבטח עליו. ושם מובא סיפור מזעזע: ואמרו על אחד מן החסידים, שהיה לו שכן סופר זריז, והיה מתפרנס משכר ספרותו. אמר לו יום אחד: היאך עניינך? אמר לו: בטוב! בעוד ידי שלימה! ולערוב היום ההוא נגדעה ידו. ולא כתב בה שאר ימיו. והיה זה ענשו מהאל, יתברך, על אשר בטח על ידו.

 

הציפור הקטנה למדה אותנו שעור גדול בבטחון. ובעזרת אותו בטחון הרינו בבחינת: "גיבורי כח עושי דברו".