 |
|---|
אות משמים
בפרשיות אלו הדנות בנגעים נמצא דבר מוזר ומשונה: נגע הבתים. דבר המוכיח כי אין כאן כי אם מחלה ניסית, אותות משמים. והא ראיה, שלצורך האבחנה והטיפול מוזמן הכהן ולא הרופא.
ראיה נוספת לכך היא העובדה, שלחתן נותנים שבעת ימי משתה, ורק לאחר מכן מטפלים בצרעתו.
ואכן הרמב"ן הנ"ל כותב מפורשות על הפסוק: "והבגד, כי יהיה בו נגע צרעת", זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם. וכן נגע הבתים . . . עיין שם.
ביחס לנגע הבתים אומרת התורה: "וידבר ה′ אל משה ואל אהרן לאמר: כי תבואו אל ארץ כנען, אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר: כנגע נראה לי בבית. וציווה הכהן, ופינו את הבית, בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע, ולא יטמא כל אשר בבית. ואחר כן יבוא הכהן לראות את הבית . . . ואם ישוב הנגע ופרח בבית, אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות ואחרי הטוח. ובא הכהן, וראה והנה פשה הנגע בבית, צרעת ממארת היא בבית . . . ונתץ את הבית, את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא".
מעז יצא מתוק
רש"י מעורר את תשומת הלב ומציין כי ניתוץ הבית איננו עונש לבעליו, אדרבה: בשורה היא להם, שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות הבתים כל ארבעים שנה, שהיו ישראל במדבר ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן.
העשרת עם ישראל באופן שכזה הוא דבר תמוה. מדוע יש צורך להרוס את הבית בכדי לגלות את האוצרות הטמונים בו? מדוע נחשפו האוצרות דוקא בדרך זו? מהו מוסר ההשכל מכך? האם לא יכל הקב"ה, כביכול, להעשיר את עם ישראל בדרך אחרת, "היד ה′ תקצר"? שאלה דומה מתעוררת על רקע הסוגיא בתענית בעניין רבי אלעזר בן פדת. "היד ה′ תקצר"? הקב"ה אינו יכול לכלכלו אלא אם כן "יהפוך את העולם?!"
בטרם נשיב על שאלות תמוהות אלו, נפנה את מבטנו למדרש על פרשת השבוע. וכך אומר המדרש: "אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק". אמר רבי מאיר: הלשון הזה משמש שתי לשונות: לשון שירה ולשון דבר. לשון שירה על שבחם של צדיקים, לשון דבר על מפלתם של רשעים. "למרחוק" נאמר על הרחוקים שנקרבו. "אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק". אמר רבי נתן: מחשבים לשמו של אברהם אבינו, ע"ה, אותו שבא מרחוק. הדא הוא דכתיב: "וישא אברהם את עיניו, וירא את המקום מרחוק". ואמר רבי חנינא ב"ר פפא מחשבים לשמו של הקב"ה שהיינו רחוקים וקרבנו אליו.
מהי הכוונה בפרוש המילה "אשא" לשירה ודיבור? לשם כך, נעיין במקור נוסף בפרשה ביחס לנגע הבגדים. שעליו נאמר: "וראה הכהן אחרי הֻכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו, והנגע לא פשה טמא הוא. באש תשרפנו פחתת הוא בקרחתו או בגבחתו". ופרש על כך בעל "אוצר החיים" שהמילה "עינו" משמעותה: האות ע′ שבמילה "נגע". כלומר, "אם לא הפך הנגע את עינו" היינו, ה – ע′ נשארה במקומה, אזי "טמא הוא באש תשרפנו". שאילו עברה, כביכול, האות ע′ מסוף המילה: "נגע" לתחילתה כי אז היה ה"נגע" נהפך ל"ענג".
לכאורה, משחק מילים ותו לא. ואולם, כאן טמון סוד קיומם של בני האדם על רקע הנסיונות שאליהם הם נקלעים במרוצת החיים. כאן אנחנו מקבלים תמונה על מהות הניסיון בחיים ועל היחס הנכון שבין הנסיון לשכר.
חייו של האדם בעולם הינם מסכת של נסיונות. ישנם מצבים, שבהם נקלע האדם לקושי רב ביחס לצעדיו הבאים בחיים. הוא בדילמה. כיצד יפעל? מה עושים? לעיתים, הוא נמצא ברשת פיתויים אשר לא קל להמלט ממנה. עליו לשלם לפעמים, מחיר כבד בעבור האידיאלים שהוא מייצג, בעבור אמונתו. נכונותו להקרבה כרוכה בנפתולי נפש ובלבטים קשים. ולבסוף, הוא עומד בנסיון תוך ריכוז כל הכוחות. על רגע כזה של הקרבה יש לנו הבטחה מפי חז"ל: ונאמן הוא בעל מלאכתך לשלם לך שכר פעולתך. בסופו של דבר תבוא על שכרך, לכן: הוה מחשב מצוה כנגד שכרה!
נכונות והקרבה
דוגמא אמיתית למי שמשלם מחיר יקר בעבור אמונתו הוא חותנו של אבי הנביאים: יתרו, חותן משה. הוא שמע "את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה′ את ישראל ממצריים". ולכן הוא מסיק מסקנות מעשיות: "ויקח יתרו, חותן משה, את צפורה, אשת משה, אחר שלוחיה. ואת שני בניה, אשר שם האחד גרשום . . . ושם האחד אליעזר . . . ויבא יתרו, חותן משה, ובניו ואשתו אל משה אל המדבר, אשר הוא חונה שם הר האלוקים". והקשה רש"י: "אל המדבר": אף אנו יודעים שבמדבר היה! אלא בשבחו של יתרו דבר הכתוב. שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תוהו לשמוע דברי תורה.
יתרו מוותר על כבוד ונוחיות ובשלב זה של הקרבה, עדיין איננו יודעים מה ילד יום. ואמנם, מיד מספרת התורה: "ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבואו האהלה". יתרו זוכה לכבוד מלכים: "ויצא משה" מפרש רש"י: כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה. כיון שיצא משה, יצאו אהרן, נדב ואביהוא. ומי הוא שראה אותם, את אלו יוצאים ולא יצא. מגיע לו יתרו גמול על ההקרבה!
אין קרבן ללא תמורה!
אצל יתרו רואים זאת אף בשלבים המוקדמים. הכתוב מתאר את מנוסתו של משה רבנו, ע"ה, מפני פרעה, עת התגלתה פרשת הרצח של המצרי. משה נס למדין וחונה על העין. והכתוב מתאר: "ולכהן מדין שבע בנות ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן. ויבאו הרועים ויגרשום. ויקם משה ויושיען". המציאות המתוארת בפסוק איננה ברורה דיו. יתרו היה כהן מדין. היאך מלאם לבם של הרועים להתנכל לבנותיו? אומר רש"י: "ולכהן מדין" רב שבהם ופרש לו מעבודת גילולים ונידוהו מאצלם. יתרו שילם במחיר של נידוי למען האמת שלו. למען האידיאל, שדגל בו. בשלב ההוא עדיין, לא ראה את האור שבקצה המנהרה, והיה נכון לכל. שכרו של יתרו לא אחר לבוא. עד מהרה הפך להיות חותנו של מושיעם של ישראל.
נס ונסיון
בזמן הנסיון אין האדם מודע לטוב הצפון לו, שאילו כן, ניטל העוקץ מהנסיון, אזי אין זה נסיון. מי שחש בעת הנסיון כי הוא מוכן להקריב את הכל, כי הוא נכון לוותר ולשלם את כל מחיר, הריהו צפוי לתמורה.
את הניגוד שבין קרבן אמיתי לקרבן שאיננו אמיתי חושף המדרש. המדרש מספר כי נמרוד החליט להלחם בכפירה באלילות בכל מחיר והוא משליך את אברהם לאור כשדים. האש היא האל של נמרוד. והוא מוסר את דינו לאלוהיו. באותו מעמד נכח הרן, אח של אברהם. אברהם נכון לכל, ואחיו הרן מחליט לצדד במנצח. והתוצאות ידועות: אברהם נצל והרן נכווה קשות עד מוות. אברהם נכון לכל מחיר, לכן קבל תמורה למחיר הגבוה, שנכון היה לשלם: את חייו. לא כן הרן. הוא היה בטוח שינצל, א"כ איננו ראוי לנס.
רק אחרי הקפיצה לתוך האש, לאחר שהוכיח האדם בעליל, לעצמו ולאחרים שהוא מוכן להקריב את הכל, רק אז מעניק הקב"ה את השכר. שאם לא כן אין זה נסיון.
המהר"ם מרוטנבורג כתב שכל מי שמסרו נפשם על קידוש ה′, ניתן להם כח אלוקי, ולא חשו כל סבל ברגע מותם. רבי עקיבא שהוצא להורג באכזריות איומה ששמח שמחה אמיתית באותו רגע, כדאיתא בגמרא, ואין זו סתם הפרזה או הגזמה. או תוצאה של האיזון הנפשי. זו היתה תחושה כנה של רבי עקיבא.
נגע ועונג
נחזור לצרעת, שבה פתחנו. הבית נגוע, ובעליו מקיימים, בעצב, את רצון ה′. אכן נסיון קשה. הורסים את הבית, מפרקים את יסודותיו, אך הוא נכון לכל, כי כך צוה ה′. ואזי, סוף השכר לבוא. והזוהר הקדוש מבטיח: כד ביתא הוה נתיץ, אשתכח ביה ממונא למבני ליה ולמליא ביתיה. בגין דלא יצטער על ביתא. וישרון בדיורא דקדושה. בית חדש נבנה, וה-ע′ של ה"נגע" שינתה מקום. מ"נגע" קבל האדם "עונג", הוא ומשפחתו.
כך מבאר השפת אמת את הכתוב: "וירא את המקום מרחוק". הוא מביא את הפסוק המופיע במדרש: "אשא דעי למרחוק" דהיינו בזמן שהלך אברהם אבינו, ע"ה, למלא את צו ה′ ולעקוד את בנו, הוא ראה את ה′, עדיין "מרחוק", עדיין רב המרחק בין תפיסתו לתפיסת ה′, כביכול. מבחן כזה שגרם לכך שלפנינו מבחן אמיתי ונכונות להקרבה. ואחר כך כשעמד בנסיון, כותב השפת אמת, נתן שבח ל - ה′ שהיה זה לטובה. ובכך זכה אברהם אבינו, ע"ה, להיות נקודה טמונה בכל איש ישראל.
כח המסירות וההקרבה שלנו יונק מאותה השראה. אברהם אבינו, ע"ה, הוריש לנו גרעין חזק. וזהו "אשא דעי למרחוק". אנו מודים ל - ה′ על ההעלם, על הריחוק, שלולא המרחק, לא היינו מגלים את הקדושה, לא היה זה קרבן.
בתחילה נראה הקרבן כדָבָר ואולי כדֶבֶר, כחורבן. תקוות האדם ושאיפותיו מתמוטטות, חרב עליו עולמו. אך במבט לאחור ה"נגע" הופך ל"עֹנג".
עתה נבין את דברי החינוך על הצרעת: מצווה היא עלינו . . . ולא יקח הדבר כחולי הבא במקרה. . ..
חובתנו, אפוא, להכיר ולהבין כי יש קרבן ויש מחיר. אך לכל מחיר יש תמורה! וזוהי עבודתנו בעולמנו.
