1. סוף מסכת מכות כד.: וכבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוףבאש ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: +במדבר א'+ והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: +ישעיהו ח'+ ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: +מיכה ג'+ לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו',] בזכריה כתיב: +זכריה ח'+ עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.
מעלתו של ר"ע היא לראות את הטוב שבקצה המנהרה שיגיע ודאי ולכן אין להתיאש.
2. אך ישנה מעלה יותר גדולה יותר גבוה והיא של רבו[1], נחום איש גם זו
בסיפור עם הדורון לקיסר... "גם זו לטובה" זה לא רק לראות את הטוב שיגיע אח"כ עוד מעט, אלא לראות את הטוב עכשיו, בהווה, בתוך הרע. לראות שאין שום רע והכל זה רק אשליה אופטית, חיצונית שמטעה אותנו. שכן ודאי הוא שמסבב הסיבות הטוב ומטיב לא עושה שום דבר רע אמיתי, והכל הוא לטובתנו, גם אם לנו זה קשה
כמשל מניעת השוקולד המרובה לילד קטן.
3. ובאמת גם ר"ע הפנים הסתכלות זו ע' בסיפור עם התרנגול והנר...ברכות ס. אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. כי הא, דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא לא יהבי ליה. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא. אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכלא לחמרא. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. ביה בליליא אתא גייסא, שבייה למתא. אמר להו: לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה!
וכן כתב הכוזרי[2]: ואחר כך יישב בלבו את ענין צדוק הדין למען יהיה לו למגן ולמחסה מן הפגעים והצרות המתרחשים בעולם הזה וכן תישב בנפשו מדת צדקו של הבורא בכל בעלי החיים אותם הוא מכלכל ומנהיג בחכמה שדעת אנוש משיגה לא את פרטיה כי אם את כללה עד כמה שאנו רואים מה מתקנת יצירת בעלי החיים ומה נשגבות הפלאות הכלולות בה המורות על כונת חכם רוצה יודע ויכול כי לקטן ולגדול שבהם התקין הבורא כל מה שהם זקוקים לו בחושים פנימיים וחיצוניים ובמזגי רוחות החיים ובאברים בעשותו להם כלים מכונים מתאימים למזגי הרוחות לארנבת ולאילה כלי בריחה ומדת מרך ולצבועים מדת הגבורה וכלי הדריסה והטריפה הרי שאם יחשב אדם בבריאת האברים ותועלותם וביחסם אל מזגי הרוחות ימצא בהן אזון צודק וסדר חכם שלא ישאירו בלבו ספק כל שהוא בצדקו של הבורא ואם יבוא שטן הסברה להקשות לפניו על כך מן העול הנעשה לארנבת באשר היא מאכל לצבוע כזבוב לעכביש ישיב לו השכל ויגער בו באמרו כיצד איחס את העול לחכם שנתברר לי צדקו ושאינו צריך לעול אלו היה ציד הארנבת על ידי הצבוע וציד הזבוב על ידי העכביש דבר שבמקרה הייתי מאמין שהכל מקרה אולם הרי אני רואה כי החכם הצדיק המנהיג נתן לאריה גבורה ויכלת והתקין לו כלי הציד שנים וצפרנים וכן שם בעכביש את רוח התחבולה לעשות לו את אריגתו כלבוש בלי שלמד זאת העכביש למען יארג רשתות לזבוב ועשה לו כלים הראויים למלאכה זו וזמן לו את הזבוב למחיה ולכלכלה כשם שזמן לרבים מדגי הים דגים אחרים למזון מה אמר אפוא אם לא כי כל זה בא מחכמה שאין אני משיג אותה אין לי כי אם להצדיק את מי שנקרא הצור תמים פעלו ומי שנתישב כל זה בדעתו יגיע למדרגה המספרת על נחום איש גם זו אשר על כל צרה שהיתה באה עליו היה אומר גם זו לטובה ויחיה חיי נחת תמיד כי תקלנה בעיניו הצרות ויתכן כי ישמח בהן בהרגישו כי חטא שהיה עליו נתכפר בכך כאשר ירגיש אדם הפורע חובו כי הוקל לו והוא שמח בזה וישמח לשכר ולגמול הצפונם לו ויקנה לבני אדם מתוך שמחה את ההדרכה לעמידה בסבל ולהצדקת האלוה וישמח על התהלה והתפארת היוצאת לו מזה כל זה על יחס החסיד אל צרותיו הפרטיות אולם כך ינהג גם בצרות הכלל כי בהעלות בלבולי הסברה על לבו את ארך הגלות ואת פזור האמה ואת הדלדול וההתמעטות אליהם הגיעה יתנחם תחלה בצדוק הדין כמו שאמרתי ואחר כך בנקיון עונש העוונות ואחר כך בשכר ובגמול הצפונים לעולם הבא ובהדבקות בענין האלוהי בעולם הזה ואם יביאהו השטן לידי יאוש באמרו התחיינה העצמות האלה כי מאד נמחה רשמנו בין הגוים וזכרנו נשכח כמה שנאמר יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו יחשב על נס יציאת מצרים ועל כל מה שנאמר בכמה מעלות טובות למקום עלינו ואז לא יפלא בעיניו איך נשוב לקדמתנו אף כאשר לא יותר מאתנו כי אם איש אחד וכמה שנאמר אל תיראי תולעת יעקב כי מה הנותר מן האדם לאחר שהיה לתולעת בקברו:
אם יוצא שאין רע כלל והכל טוב, אולי נבקש שיגיע לנו רע זה?, ולמה נתפלל לסילוקו?
באמת באופן פרטי אפשר שצדיק גדול יבקש שיבואו אליו יסורים בכדי ליטהר, לעלות מדרגה או ככפרה על חטא שעשה כפי שמצינו לרבי שקיבל עליו יסורים בעקבות המעשה עם העגל..
וכן לנחום איש גמזו והעני וכו'
וכן בענין הכלל אנו מוצאים לפעמים שהיסורים מוכרחים כדי לעלות מדרגה כמו גלות מצריים שהפכה את בני יעקב לעם, וכן תפקיד הגלויות הוא לתיקון החטאים הכלליים והציבוריים של עמ"י, המהר"ל מדמה זאת להשבתת המערכות הלאומיות בכדי שיהיה אפשר לתקן אותם ולחדשם בצורה טובה.
ומה שאנו מתפללים להסרתם זה לא לותר על היסורים שמגעים לנו שכן כל האומר שה' ותרן יותרו מעיו.., ומה שמגיע מוכרח לבוא ולא רק כעונש אלא כתיקון והשלמה, ע' בנפש החיים שער ב' "ואי אפשר בלעדיו..."
אלא אנו מתפללים שה' יקצר תהליכים או ירכך אותם או שנכפר עליהם באמצעות דברים אחרים כמו תפילות או צומות ולא ייסורים דוקא.
1. תודה ה' כי אנפת בי – הסיפור עם פיספוס ההפלגה שטבעה..
2. שבטך ומשענתך המה ינחמוני – בראשונה השבט.. והוא גם מביא לנחמה.
3. מכתב מאליהו א'
4. אמונת עיתנו א'- אל תראי תולעת יעקב
5. רמח"ל – הנהגת היחוד והנהגת המשפט
