צום י"ז בתמוז - הרב יובל בוקובזה

כאשר לומדים את הלכות שלושת השבועות, שמים לב שכל ההלכות שנקבעו לימים אלו, ואף אלו שנוספו על ידי הראשונים - כולן עניין אחד להן, והוא ביטוי האבלות. חז"ל מגדירים זאת כ'אבלות של רבים', ובאמת לומדים ומשווים בין אבלות של יחיד לאבלות של רבים, לקולא ולחומרא. בזה רצו חז"ל ללמד אותנו שהעיקר הוא ההרגשה, החיבור לחורבן ולצער, התחושה שיש פה אובדן וצער לאומי ענק; וכלשונו של הרב קפאח: לכן אנו מוצאים שהראשונים והאחרונים באים ומרחיבים את הגזרות של ימים אלו וכן מקדימים את זמן הנהגתן, למרות שבדרך כלל לא מוסיפים גזרות חדשות: 'דייך מה שאסרו עליך...' - שכן פה לא הגזרה והמנהג הם העיקר, אלא התחושה בלב, ההזדהות עם הכאב והצער על החורבן.
כאשר ראו חכמים דבר משמח ומענג הם אסרו אותו, שכן כיצד אפשר להתענג בזמן זה? עד שאפילו ב'שבת חזון', למרות שבשבת אסור לנהוג מנהגי אבלות, היה מנהג שלא להחליף בגדי שבת, ולא להתרחץ לכבוד שבת וכו'. שכן למרות שאנו מכירים את חשיבות כבוד השבת, אבל אנחנו הרי בצער ובכאב, אם כן כיצד נעשה את השינוי ונתחיל לשמוח וליהנות בשבת? כאותם אנשים לאחר החורבן שרצו לאסור אכילת בשר ויין לגמרי, בתמיהתם "איך נשיר את שיר ה'?" (בבא בתרא ס ב).
בהתאם לכך כתב הרב דב לבנון: אם כן העניין הוא לא רק בקיום המנהגים וההלכות בלבד, אלא התחושה שצריכה לפעם בתוכנו. אדם יכול לשמור על כל המנהגים אך לשכוח שעכשיו תשעה באב בכלל. כדי לחוש את התקופה ואת השבר הגדול והכאב שבימים אלו, חובה עלינו להתחבר לקודש ולמקדש. צריך לרצות, לבקש באמת את בניינו כדי שה' ישמע; צריך לנסות להבין מהו בית המקדש בשבילנו ובשביל העולם, מה השפעת חסרונו ומה איבדנו בחורבנו, כהסברו של המהר"ל (נצח ישראל כג): יהי רצון שיהפכו ימי המְצָרים הללו מימי חורבן ועצב לימי צמיחה ושמחה, כדברי הנביא ירמיה: "וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים, וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" (לא, יב).